דבר אליהו (קלאצקין) עז

אדעתיה "דהיינו עשייה", אכתי הא נתכוין לכך שיכנס עמו כדי שירבה לפסוק נדוניא בשביל כבודו של יהודה בר מרימר, ולא קבל אבא סוראה שום טובה ואדרבה הי' למורת רוחו, משא"כ היכא דהוי לטובת הנותן, והגם שביארתי בספרי אה"ר סי' כ"א בהא דב"ב ד' קכ"ז דפריך "יכיר ל"ל כו' אילו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהיב ליה" דהגם דמתנה חוזרת ביובל, היינו מתנה דעכשיו דהוי כעין מכר, משא"כ מתנה לאח"מ שאינו מפסיד לעצמו אלא לבניו, אכתי י"ל דנהי דלא דמי ממש למתנה דמעכשיו, דנילף מינה לענין מה דהוי גזה"כ לרבות את המתנה, אכתי לענין איעבורי אחסנתא י"ל דשרי כל היכא דהוי לטובת הנותן, וגם כבר ביארתי שם לישב, גם אי נימא דדמי למתנה דמעכשיו

ולכאו' מוכח כן מדפריך שיהא נאמן במיגו "ומה לו לשקר במאי דאמר שהוא בכור הא בלא"ה יכול ליתן לו פי שנים שיאמר הבו לי' במתנה מנכסיי' (לשון הרשב"ם), דהא כיון שאינו רוצה ליתן לו במתנה מחיים ורק לאח"מ, ממילא אס"ד דאיכא כה"ג משום עבורי אחסנתא, לא שייך להקשות "אמאי צריך קרא סברא הוא דנאמן ע"י מיגו", משו' דהוי מיגו דהעזה, דהגם דליכא איסורא מה"ת, לא ניחא לי' לשווי' נפשיה לאיש שאין רוח חכמים נוחה הימנו אך יש מקום לדחות ההוכחה הזאת, דאפי' לדעת הסמ"ע סי' פ"ב סקמ"ד מהני הכא מיגו כזאת, וביותר י"ל שיש לו מיגו שיאמר שהוא בכור והנני נותן לו ג"כ במתנה לפי שאין מאמינין לי שהוא בכור, כמו שביארתי בספרי אה"ר שם, ועפ"ז השבתי לתרץ מה שנשאלתי דלפמ"ש הכ"מ פ"ב מעבדים הי"ב שאין האדון שליט למכור עבדו העברי או לתתו לאחר" דא"כ אצטריך קרא דיכיר לענין ירושת ע"ע, די"ל דכיון שהעבד בין כך וכך הוא משועבד וע"ע גופו קנוי, והספק רק לאיזה מהאחים הוא משועבד, ממילא מהני המתנה של המוריש, (ואחין שחלקו הגם דהוין כלקוחות מ"מ יורשין ע"ע), ודכמו"כ מיושב הקושיא דהא אצטריך קרא להיכא שנשבע שלא ליתן מתנה לשום אדם, דלפמ"ש לענין השבועה דהוי כלפי שמיא פשיטא שהוא נאמן על עצמו לומר שאין זה בתורת מתנה ושיש לבנו זה פי שנים בתורת בכורה ורק מצד שאין מאמינין לו הוא מוכרח ליתן ג"כ בתורת מתנה, וקמי שמיא גליא שאין זה מתנה, ואפי' לפמ"ש הסמ"ע חו"מ סי' ר"ח סק"ג בשם ההג"מ דכשעבר על שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום, אכתי כיון דהיינו משום שעבר על מימרא דררמנא, הוא נאמן על עצמו לומר שלא עבר על שבועתו

ועד"ז השבתי מכבר (ב' דר"ח אלול שנת תרנ"ז) בדבר מה שהקשה רי"ט אלגזי סוף בכורות, דהא אצטריך קרא דיכיר לענין נכסים שנתנו להאב ע"מ שלא יתנם במתנה אפי' לבניו, דלפמ"ש י"ל דשפיר פריך הש"ס "יכיר ל"ל" כו', דכיון שזה טוען טענת ברי ע"פ דברי האב שהוא בכור, ממילא פשיטא שלא יחזרו הנכסים להנותן הראשון שנתן להאב, דהא כתב הרשב"א הובא בב"י, וע' קצה"ח סי' רנ"א, דכל היכא שכבר יצא מרשות הנותן רק שהנותן טוען שיש להמקבל להסתלק מחמת תנאי והמקבל טוען שלא הי' תנאי או שנתקיים התנאי העמד נכסים בחזקת המקבל ע"ש, וה"נ כיון שכבר היו הנכסים ברשות האב המקבל, וזה הבן בא בטענת ברי שלא נתבטל התנאי, שלא בא לידו מהאב בתורת מתנה אלא בתורת ירושה, פשיטא שאין להנותן הראשון טענה עליו מה שטוען בתורת ספק שמא הי' דרך מתנה, וא"כ שפיר פריך הש"ס דתיפוק דאיכא מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה ג"כ לזה שאומר עליו שהוא בכור, דממילא ליכא למימר דסד"א דכיון שהנכסים עומדים בחזקת כל היורשין. אין זכות ויתרון לזה שאומר עליו שהוא בכור, מצד שהדבר מוטל בספק, דז"א, דהא ממ"נ אין ליתר האחים זכות בחלק האח הזה, מצד שנתן לו ג"כ במתנה, ולפום צד הספק שאינו בכור ממילא נתבטל התנאי וחוזר להנותן הראשון, ועכ"פ אין זכות בנכסים ליתר האחין, ולענין הספק שמא נתבטלה המתנה והנכסים חוזרין לבעליהן הראשונים אוקי בחזקת המקבל

ועד"ז יש לבאר מ"ש התוס' בכתובות ד' י"ט, עמ"ש דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וכו' וכגון שחב לאחרים כו' "וא"ת ולהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה" כו', דלכאו' יפלא דהא הוי מיגו דהעזה ולא ניחא לי' לעשות עצמו רשע שיש לו ממה לפרוע להמלוה שלו, והוא מוחל לבע"ח ומפסיד להמלוה שלו ועובר על מצות פריעת בע"ח והוא בכלל לוה רשע ולא ישלם, ועפמ"ש י"ל כונת התוס' שיש לו מיגו לאמר שמצד שאין מאמינין לו שהוא שטר אמנה הוא מוחל לו ג"כ, ודקמי שמיא גליא שהוא שטר אמנה, ועפ"ז מתישב מה ששמעתי להעיר בדברי התוס', דהא משכחת שהשט"ח הוא של עכו"ם (אי נימא דס"ל דשייך שעבודא דר"נ גם בבע"ח עכו"ם), דלפמ"ש לק"מ, דלענין איסור לא תחנם, הוא נאמן על עצמו לומר שטר אמנה הוא זה ועכ"פ נתבאר דממ"ש ד' קכ"ז לא מוכח דבמתנה לאח"מ ליכא משום עבורי אחסנתא

ולכאו' כיון דמתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאח"מ הרי הוא כמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאח"מ (סי' רנ"ז ס"ו), הול"ל דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין כמ"ש בתמורה ד' כ"ה, וע' קצה"ח סי' רנ"ב, ובשלמא לפום דס"ל לאביי מעיקרא שקנה עם גמר מיתה (ב"ב ד' קל"ז) ניחא לפי שהמתנה קודמת, וקצת י"ל דדוקא מתנת שכ"מ לאחר ג"מ, משא"כ מתנת בריא דכיון שקונה הגוף מהיום רק שאוכל הנותן הפירות כל ימי חייו, ממילא משעת גסיסה של הנותן שבודאי כבר ימות, ולא יאכל פירותיו ואינו בר מתנה וקנין, זוכה המקבל בהפירות, וכיון שזוכה קודם הרגע שמוריש לבניו, לא שייך משום עבורי אחסנתא, ועפ"ז היה מקום יותר לחלק בין מתנת שכ"מ למתנת בריא, דהגם שאין זוכה בהפירות מחיים, אכתי קדים זמן זכותו גם בהפירות, ועמ"ש הרמב"ם פ"ח מזכי' שבמיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזון האלמנה והבנות, משא"כ אלו שנתן להם מתנות שכ"מ שלא יקנו אלא לאח"מ

ועמ"ש בספרי אה"ר סי' מ"ח די"ל דבמכירת הולד לעכו"ם שנפקע קדושת בכורה מצד הדין. ל"ש לומר שדברי הרב קודמין, ודשאני מ"ש "אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה הוא", דהא דנפקע מקדושת בכורה הוי רק משום שאין קדושת בכורה יכולה לחול על קדושת עולה הקודמת לה עמש"ש, ועמ"ש הקצה"ח לפרש מ"ש הנמ"י דתקנת מזונות האשה והבנות קודמת, דהיינו משום שמה שנתן במתנת שכ"מ הוי דברי התלמיד ע"ש, ואפשר דהתם ג"כ לא נפקע ע"י המתנה, חיוב תקנת מזונות של האשה והבנות, רק שע"י מה שנתן לאחרים אין להם ממה לגבות, וממילא אמרי' דה"ר ודה"ת כו', משא"כ לענין ירושה דליכא דין תורת ירושה רק במה שמשאיר אחריו, וע"י המתנה לאח"מ אינו משאיר אחריו מה שנתן לאחרי', ממילא י"ל דל"ש לומר "דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין", כיון שע"י מה שנתן לאחרי' נפקע תורת ירושה ממה שנתן במתנה לאחרים, וכיון שמצד הדין נפקע מזה תורת ירושה, תו ליכא בזה דברי הרב, ואכתי י"ל דמתנת בריא מהיום ולאח"מ שנותן בדעת צלולה ומיושבת (ולא כשכ"מ הבהול, וכדי שלא תטרוף דעתו כו') אמדינן לדעתיה דלא ניחא לי' שיחול מתנתו ברגע שחל תורת ירושה, שיהא כעין הפקעת מצות התורה, ושיהא בי עבורי אחסנתא, וכוונתו שיזכה המקבל בפירות עם גמר מיתה בשעה דליכא עדיין תורת ירושה, ודמש"ה ליכא כה"ג משום עבורי אחסנתא.