דבר אליהו (קלאצקין) עו

הוא זה, מצד מיגו שהי' יכול ליתן לאחרים שטר חוב על עצמו, בקדימת הזמן, ז"א, דלאו בידו הוא למצוא מי שיתרצה לשקר ולסייע להפסיד ממון אחרים וגם הוא מפחד ממנו שיגבה ממנו בכח השט"ח, ואינו מאמין רק לזה הלוה שיודע ומכיר בו שישלם לו ולא יגמול לו רעה תחת טובה שהלוהו (ועמ"ש התוס' ב"ק ד' ק"ז) וגם עתה יאריך לו הזמן פרעון, ובודאי ליכא למימר שנאמן מצד שיש לו מיגו, אלא דבלא"ה י"ל, דכיון דכשלא אמר בלשונו "כל נכסי' עכצ"ל "במוחזק לן דלית ליה וכמ"ש ד' קמ"ח, דאלת"ה הא בלא"ה אינו חוזר דחיישי' שמא יש לו נכסים כו', ממילא נאמן לומר לענין זה דשטר אמנה הוא זה, שיש סיוע לדבריו מה שהוחזק דלית ליה [וגם י"ל עפמ"ש בקצה"ח סי' ר"נ סק"ה דמש"ה חיישי' שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, משום דלא אמרי' לבטל המתנה אלא באומדנא ברורה, דהיינו משום דדברים שבלב אינן דברים, ודוקא כשהוא דברים שבלב כל אדם מהני, ומש"ה כשאין האומדנא ברורה הו"ל דשב"ל כיון שאינו בלב כל אדם יע"ש, וא"כ י"ל דהיכא שבשעה שכתב ונתן כל נכסיו הי' מוחזק שאין לו יותר, והי' אומדנא בר ברורה לבטל המתנה לכשיעמוד מחליו, ורק שע"י שנמצא עתה תח"י שט"ח נתחדש לנו ספק שמא שייר לעצמו, וממילא כיון שהדבר מוטל בספק, נאמן הנותן לומר שהי' מתנה בכולה ושאין מתנתו קיימת, כיון דמסייע לי' חזקת מרא קמא, ושאני היכא שבשעת נתינה הי' הדבר מוטל בספק, דכיון שלא הי' אז אומדנא ברורה ממילא הוי דברים שבלב בעלמא והמתנה קיימת בתורת ודאי ומ"ש כת"ר די"ל דבכלל תירוצא דאביי לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן", מוכלל ג"כ "שכ"מ שכתב כל נכסיו" כו' דג"כ חב לאחרים, אין זה תירוץ מספיק, דיקשה מה שהוצרך לומר דס"ל כדר' נתן, דהא אפי' לרבנן דר' נתן, מתנתו קיימת כל דלא הוי מתנה בכולה, ודוקא מה שחב לאחרי' הנושים בו ואין לו מה להגבותם שייך דוקא אליבא דר' נתן, משא"כ לרבנן דר"נ, שאין הנושה יכול להוציא ולתבוע ממי שחייב להלוה שלו, רק שיש חיוב מצות פריעת בע"ח על הלוה שיגבה כדי שיהא לו מה לשלם ודלא ליקו בלוה רשע ולא ישלם, הוא נאמן על עצמו לומר דקמי שמיא גליא שהשטר הוא שטר אמנה ושהוא אנוס מה שאין בידו לשלם ובגוף הקושיא, בלא"ה י"ל דלא ניחא לי' להש"ס לאוקי בדבר שאינו מצוי כ"כ

ומ"ש כת"ר בהא דתני (קדושין ד' מ"ח) התקדשי לי בשטר כו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת" ובברייתא הקודמת "התקדשי לי בשטר חוב" כו' לא קאמרי חכמים דשמין את הנייר כו', ובש"כ חו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ו דהיינו משום דלא סמכה דעת האשה דסברה אזיל ומחיל ליה ויהא הנייר של לוה, וע"ש בנה"מ דכשדעת האשה על הנייר אינה צריכה להחזיר ללוה, לזאת משמע לכאו' לענ"ד דבברייתא קמייתא דקאמר בלשון "התקדשי לי בשטר חוב", מפורש שהכונה הוא על כל החוב ולא על הנייר בלבד, ודוקא כשאמר התקדשי לי בשטר שמין הנייר [ולכאו' י"ל ג"כ דשאני "התקדשי לי בשטר", לפום דמוקי לה רנב"י "הב"ע כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמי' דאמר ע"ח כרתי" כו', דכיון שהיא היתה סבורה להתקדש בקדושי שטר ולא הקפידה על דמי שיווי השטר כיון שלא הי' דעתה להתקדש בזה בתורת קדושי כסף ורק בקדושי שטר, ורק מצד שהשטר פסול שלא החתים עליו עדים, ודליכא קדושי שטר, שמין את הנייר כו' כדי שתתקדש בקדושי כסף. משא"כ היכא שהי' דעתה להתקדש בשיווי השטר ל"מ שומת הנייר, דדלמא התרצית דוקא באופן שיהי' לה כל דמי השט"ח, וא"כ הי' מקום ליישב לכאו' מה שהקשו התוס' ד' ז' ד"ה ורב יוסף, דהא לא היתה ידועה שומת הנייר קודם קדושין, וי"ל קצת דאפי' ללשנא דבכל דהו נמי פליגי, היינו משום דעכ"פ הקפידה על שיווי פרוטה וכן מדויק לשון הש"ס "ורבנן מספקא להו אי כר"מ אי כר"א הילכך שמין את הנייר כו', דלכאו' יפלא דהא אי נימא דאליבא דר"מ ל"מ שומא, ממילא הוי רק קדושי ספק וע' מהרש"א, ועפמ"ש הי' מקום לפרש, דלר"מ שהדבר ידוע שכשאין עדי חתימה ליכא לתורת שטר, ממילא ל"מ שומא אחר קדושין, (ולא התרצית להתקדש בדמי הנייר), ודוקא משום דמספק"ל אי כר"מ אי כר"א, ממילא אמרי' שהיא חשבה שתתקדש בזה בתורת קדושי שטר ולא הקפידה על דמי השיווי וממילא מהני השומא שתהא מקודשת בתורת קדושי כסף וכן י"ל דכיון דאיכא ספק קדושין מצד ספיקא דפלוגתא מצרף לזה הספק שמא נתרצית וסמכה דעתה להתקדש בדמי הנייר, ומצד צירוף הספיקות הוי קדושי ודאי, וקצת יש מקום לבאר ד' התוס' ג"כ עפ"ז, וגם ליתר האוקימתות י"ל כן]

ומ"ש כת"ר דעכצ"ל דס"ל שעבודא לאו דאו', ודמש"ה הגם שאין מתקדשת בקרקע, מתקדשת בשט"ח, והאריך כת"ר לפלפל בזה, יקשה לפ"ז מ"ש "מר אית לי' דשמואל" דהא שאני לענין קדושין שאינו מצד השע"ק, משא"כ בעלמא די"ל דלא מהני מחילה להפקיע מה שכבר משועבד הקרקע ללוקח וגם לפמ"ש התוס' בשם י"מ דמשום דקנין שטר הוי רק מדרבנן מהני מחילה, דממילא ה"ה שיכול למחול השע"ק דהוי לפ"ז מדרבנן, אכתי לא מוכח דה"ה גם למ"ד שע"ד, ובפרט לשיטת ר"ת דמצד מחילת שעבוד הגוף נפקע שעבוד נכסים לא מוכח לפ"ז מהא דאינה מקודשת, ועכצ"ל דגם לשיטת הסוברין שהובא בר"ן שאין מקדשין במחובר לקרקע, היינו משום שאין הנתינה לחוד מספקת, משא"כ מה דהוי שע"ק. סימן מג להרב החריף ושנון ובקי בחדרי תודה מו"ה פינחס מנחם אלטר גאלדמאן נ"י בפה לובלין

הנני בזה למלאות בקשת כבודו להשיבהו דבר בכתב כדי שיהא בידו לראי', ע"ד עתיר נכסין שהגיע לגבורות ורוצה לחלק נכסיו לבניו בחייו ולהשוות להם הבכור, שהביא הפ"ת בשם הח"ס דבמתנה מחיים יוכל לעשות כמו שירצה, ותמה כ"ת דהא בכתובות ד' נ"ג משמע דאף מחיים איכא משום עבורי אחסנתא, וכבר הרגיש בזה הח"ס בעצמו וז"ל אבל מתנת בריא גוף מהיום ופירות לאח"מ לית לן בה דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה וסברא נכונה ליישב המנהג אבל כתובות ד' נ"ג תיובתי' עכ"ל, ולענ"ד י"ל דכיון דמתנה הוי כמכר וכמ"ש במגילה ד' כ"ו דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב לי' הדר הו"ל מתנה כזביני וכן קאמר בב"ב ד' קנ"ו דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב לי' מתנה אמרו רבנן תיהוי מתנתו מתנה דלעבידו להו מילי' (והתם בינוקא לכ"ע אמרי' כן) ועמ"ש התוס' פסחים ד' כ"ב ד"ה ואמה"ח, דמה שמחזיק ל הנכרי טובה כו', וע' כתובות ד' מ"ט תד"ה הוא, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' מ"א, ממילא ליכא בנתינת מתנה מחיים משום עבורי אחסנתא משום דהוי כמוכרו לו, דהגם שאין נותן לו הפירות אלא לאח"מ אכתי כיון שהמקבל מחזיק לו טובה בעד זה, הוא כעין מכר דהוי טובת עצמו מה שיש ברשותו ליתן למי שירצה, וממילא לא קשה מהעובדא דר"פ איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה כו' א"ל ניעול מר בתראי חזייה דלא הוה ניחא לי' א"ל מאי דעתיך משום דא"ל שמואל לרב יהודה שננא לא תהוי בעבורי אחסנתא כו' עול ולא תעשייה קאמינא א"ל מעלאי דידי היינו עשייה" כו', דשאני התם שאבא סוראה לא רצה להרבות נדוניא לבתו רק שהי' מוכרח לזה מצד כבודו של יהודה בר מרימר, וגם לפום דלא אסיק ר"פ