דבר אליהו (קלאצקין) עד

ע"מ שתנשא לו, דממילא מטעם מצות לשבת יצרה השייך גם בנשים היא מוכרחת להנשא לזה, כיון דאי אפשר לה באחר, וגם כשאין לו שפחה, יתן כסף לאחר שישחרר שפחתו ע"מ שתנשא לו, אך דוחק לומר כן, ומה יעשה מי שאין ידו משגת דמי שחרור, ובלא"ה מוקשה לומר דהא דקאמר דתמן יש לו תקנה", היינו מה שיהא מוכרח מטעם מצות פו"ר לישא באיסור, דז"א תקנה אלא קלקול, וכיון דקאמר שכל מה שחושש לכל הנשים היינו רק משום שיש לו תקנה, פשיטא דכהן שאסור בגיורת, מוטב שלא יחוש למה דהוי רק חשש וספק, וקצת י"ל דהגם שמוכח מהירושלמי דלא ס"ל דמה שחושש לכל הנשים הוי מטעם קנס (כמ"ש התוס'), אכתי שאני כהן שאמר לשלוחו צא יקדש לי, שיש לקונסו, דמצד שאסור בפסולי כהונה מוטל עליו לדרוש ולחקור היטב ושידע מקודם מי היא האשה המתקדשת, ועדיין קשה לומר דמטעם קנס בעלמא יתבטל ממצות פו"ר, והגם דמצינו שהעמידו חכמים דבריהם לעקור מצוה בשוא"ת (ע' יבמות ד' צ') לא משמע לומר כן הכא, ולא משמע לומר דמיירי דוקא היכא שכבר קיים מצות פו"ר או שחושש בזמן שאינה ראוי' להתעבר ויותר י"ל דגם כהן הא יש לו תקנה באשה שאין לה קרובות וכה"ג, והא דקאמר הירוש' "יכול הוא לישא גיורת" וכו', נקט להשמיענו דגם אילו לא הי' מוצא אלא גיורת ומשוחררת שהכל בדילין מהן, וע' הוריות ד' י"ג "זו לא היתה בחזקת שמור'' עדיף שישא גיורת ומשוחררת מלהכניס א"ע בחשש ספק איסור

[ובענין הקושיא דדלמא שאני ארוסה, יש להוסיף דכיון דמה"ת ליכא איסורא כשבא עלי' ארוס בבית אביה, וע' סוטה די כ"ה, (ומה שביארתי באמ"ש סי' פ"ז) ממילא גם בארוסה יש חשש ספק דשמא נבעלה לו, ודוקא אחר שאסרו זה חכמים, ממילא יש להעמיד אותם בחזקת כשרות, ומש"ה קאמר בכתובות ד' י"ב "דביהודה נמי מקומות מקומות יש", ויש מקומות דלא נהיגי לייחד ויכול לטעון טענת בתולין, וממילא שפיר מוכיח הש"ס מדא"ק "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", דאס"ד שאין מיתת הבעל מתרת לגמרי, ממילא לא יוכל איש אחר לקחתה לאשה, דקמי שאסרו אותה חכמים על הארוס עד שעת כניסה לחופה, הו"ל לחוש שמא כבר נבעלה להארוס, ודכיון דהוי ביאת היתר הוי סתמא לשם נשואין (וע' ריש זבחים) ועכ"פ מתוך חיבת ביאה גמרה והקנתה עצמה, ותו ליכא סברת אומדנא וכמ"ש התוס' בב"ק, וא"כ לשיטת הסוברין שהספיקות הוי לחומרא מה"ת, שפיר מוכיח לה, ודהגם דמשכחת שיודעין שלא נתייחדה עמו דממילא הוי חשש מיעוט בעלמא, אכתי משמע מלשון הכתוב. שתמיד יכולה הארוסה להנשא לאחר ע"י מיתת הארוס

ועפ"ז יתכן ליישב ג"כ מה דקשה לפמ"ש התוד"ה לכ"ע בעשה "דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו ולא באשת חבירו", דא"כ מאי מוכיח הש"ס מהך קרא דמיירי בארוסה דהא כ"ז שלא נבעלה ליכא עשה דודבק. וע' סנהדרין ד' נ"ח, (ומצאתי בס' פנ"י שהקשה זה), ועפמ"ש י"ל דיש לחוש גם כשהיא אומרת שלא נבעלה, לא מיבעי לפמ"ש הר"ן פ' התקבל דאפי' באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו כו' ע"ש, אלא אפי' לפמ"ש הרמב"ן שם, היינו משום דלא אתחזק איסורא, משא"כ הכא דאתחזק איסורא חזקת א"א כל זמן חיי הארוס, ולא נתברר אח"כ כשמת הארוס שנסתלק האיסור, ואין האשה נאמנת לומר שנסתלק האיסור, וכמ"ש התוס' בגיטין ד' ב' ד"ה ע"א, דמה שהנדה נאמנת היינו משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וגם בידה לטבול ע"ש, ואפי' לשיטת הסוברין דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, לא שייך לומר שכבר נסתלק האיסור א"א הקדום, (וע' ביצה ד' כ"ה) דז"א, דגם מחיים איכא לאיסור עשה דודבק, כעין דמדמה הש"ס לפסוהמ"ק, שנשאר בהם איסור גיזה ועבודה הקודמת, וא"כ צריך לידע בבירור שנסתלק האיסור עשה, וליכא למימר העמד אותה בחזקת הגוף שהיא בתולה, דז"א דהא קרא מיירי בכל גונא גם היכא שכבר היתה בעולה קודם שנתארסה, (וע' בכורות ד' כ' תד"ה רבינא דלא חשיב תלוי במעשה)

ועכ"פ לענין הקושיא שיפקע איסור א"א מטעם שע"ד כן לא קדשה עצמה, בודאי די"ל דהעמד אותה בחזקת א"א, ול"ש לומר העמד אותה בחזקת כשרות שלא נבעלה, כיון דהילפותא הוי מקראי, וקודם שאסרו חכמים לא הי' בזה ענין איסור ר ולכאו' לפמ"ש הש"מ בב"ק בשם הרא"ש דמן הנשואין ודאי לא הי' הבעל שומע לה לעשות בבע"ז כו' הילכך לא הו"ל כאילו התנה", ממילא דוקא להסוברין דגם כשמיוחדת לו אסורה מה"ת, (ועמ"ש הה"מ פ"א מאישות ה"ד) משא"כ להראב"ד דליכא איסור מה"ת (וע' ב"ש סי' כו' סק"ב מ"ש בדעת הרא"ש) ממילא גם אי יש איסור מדרבנן, ליכא ילפותא מקראי, דקמי שאסרו חכמים, י"ל דגם מן הנשואין הו"ל כאילו התנה, (ויבמה שאין לו בנים דשריא ליבם, ולא תתעגן, ממילא לא הו"ל כאילו התנה, והדר הויא אשת המת) אך ז"א, דהא לפ"ז ל"ש לומר שע"ד שתתעגן לא קדשה נפשה, דהא בידה לתקן שתתבע מבעלה שיגרשנה על תנאי שיחול הגט קודם מיתתו, ודכיון שאין מפסיד דבר בודאי יעשה כן (וגם תוכל להתקדש בתנאי שיעשה כן וגם ע' קדושין ד' ס"ב), ודוקא מצד שיקפיד הבעל ולא יחפוץ להכניס עצמו בחשש ספק בע"ז, ועמ"ש התוס' גיטין ד' ע"ג ד"ה תנא, דכבר היא ספק מגורשת משעת נתינת הגט, ממילא אין הוכחה ממה שלא חששה לתקן מה שהי' בידה, דגמרה והקנתה א"ע בכל אופן, די"ל שלא הי' בידה לעשות כן, דהבעל לא הי' מתרצה לזה, דהא מקדשה רק כדי שיוכל אח"כ לכונסה, ודא"כ יצטרך לקדשה עוד הפעם בשעת נשואין (גם אי נימא דבתר דאיגלאי למפרע דפקעי קדושין הראשונים חלין הקדושין השניים ועמ"ש בספרי אה"ר סי' כ"ז), ודמש"ה י"ל שע"ד כן לא קדשה עצמה, וגם הבעל לא איכפת לי' כיון שיודע שבעת שיכנסנה לא יהא חשש בע"ז, משום שבשעת נשואין תקנה א"ע בלא שום תנאי, וא"כ כ"ז שייך לומר דוקא מטעם שהבעל מקפיד שלא יהיו בבע"ז, משא"כ להראב"ד אי נימא דממילא לא, הקפיד הבעל (קודם שאסרו חכמים), ממילא בל"ז מוכח ממה שלא חששה האשה לעשות לתקנתה, דגמרה והקנתה א"ע בכל אופן, (מצד שיודעת שיש לה תקנה, וכדל"א בבעל שע"ד כן שיולד בה אח"כ מום גדול לא קידשה וגם אחר תקנת רגמ"ה יש לו תקנה שלא יתעגן, ודוקא גבי אשה שאין לה תקנה, וע' גיטין ד' פ"ד תד"ה הכא, הוצרכו לומר דתלוי נמי כו', וע' ר"ן נדרים ד' ל' ד"ה ואשה) ויותר י"ל כמ"ש למעלה דשאני ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שהיתה יכולה להתקדש למי שאין לו אח וע' יבמות ד' ד' שאין חוסמין כו' וע' ד' ק"ו, ואפשר שיחפוץ לעגנה ולא יבא לפני ב"ד, וע' גיטין ד' ס"ח

, ובדברי הש"מ שהבעל לא הי' שומע לה לעשות בבע"ז כו', יש להעיר ממ"ש הש"מ ריש כתובות ד' ג' ד"ה התינח וז"ל ומשני שויוה רבנן לבעילתו בע"ז פי' אין כאן עבירה דאין כאן קדושין ושפיר תינשא לאחר ומעיקרא נמי לא עביד עבירה דרבנן הוא דשוי' בבע"ז והוא לא לכך כיוון אלא, דתלה דעתו בדעת רצון חכמים מצוה היא ולא עבירה עכ"ל,, ומבואר דל"א דאגלאי למפרע שנאנס לעשות עבירה, ואדרבה מצוה קעביד כיון שכונתו למצוה, ולא הו"ל לאסוקי אדעתי', (וע' ב"ב ד' מ"ח תד"ה תינח, גבי תלויה וקדיש בביאה, שעשה מיד שלא כהוגן ופשע בבע"ז), ומ"ש התוס' ריש יבמות ד"ה