דבר אליהו (קלאצקין) עג

עבודה למפרע בשני בתים", נשאר החשש, משא"כ מקודם דאסיק אדעתיה לזה החשש ומדלא קאמר הש"ס הכי (וגם יכול לקדשה בפירוש על תנאי) עכצ"ל דכיון דקאמר דכל "כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא", צריך שיהא ראוי לביאה, וכה"ג א"ר לביאה משום דהוי חשש בע"ז, ואין סתירה לזה מהא דקאמר ביבמות ד' ס' דכשמיאנה בו אין כאן פסול זנות (בפרט דהתם קאי אליבא דרב דקאמר ד' ק"ז דמיאנה הוי כבעלת הגט, ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו המפרשים על פרש"י כתובות ד' ל' ד"ה בעולה)

[והנה כעת בסדור הדברים שכתבתי זה יותר מארבעים שנה, נלע"ד להוסיף דהילפותא מדכתיב או כי ימות האיש האחרון וגו', מוכח מקרא דה"ה מן הנשואין, דהכתיב "אחרי אשר הטמאה", ואפי' לרבנן דר"י בן כיפר יבמות ד' י"א, דאחת זו ואחת זו אסורה, מיירי קרא גם במחז"ג מן הנשואין, ומ"ש אלא מה אני מקיים אחרי הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה", הייני דלפום דס"ל דה"ה מן האירוסין פשיטא דכ"ש מן הנשואין ועכצ"ל דאתי לרבות כו', ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיירי גם אחר שניסת, ואין להקשות דא"כ מנלן לרבות סוטה כו', דדלמא אצטריך לילפותא דגם מן הנשואין מיתה שריא וגומרת, דלק"מ, דאטו מיירי קרא לענין הך ילפותא, וממילא הוא דנשמע לה בדרך גילוי מילתא וכמו"כ הילפותא "מדא"ר יבמה שאין לו בנים" כו', הוי גם מן הנשואין וכמ"ש "בית אחיו" אלא שמרבה גם הארוסה וכמ"ש "חוצה ל"ל לרבות הארוסה" וכן הילפותא "מדא"ק פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", הגם דמיירי בארוסה וכמ"ש ברישא דקרא אומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן" וגו', לא שייך להקשות דשאני מן האירוסין, דאדעתא שימות ותתעגן לא קדשה נפשה, דלק"מ, דהא חזינן שהאשה לא הקפידה ע"ז, דהא הי' בידה לתקן בקל שלא תתעגן ע"י שתתבע ממנו שיגרשנה על תנאי שאם ימות במלחמה יחול הגט קודם מיתתו, הבעל בודאי ימלא חפצה, כיון שלא יפסיד מאומה בהגט, (ובפרט דכיון דב"ד כופין על מה שזה נהנה וזה לא חסר, ע' ב"ב ד' י"ב, יכפוהו ע"ז וכמ"ש בב"ב ד' מ"ח), ועכ"פ לא שייך לומר שאדעתא שימות במלחמה לא קדשה נפשה, כיון שיודעת בעת קבלת הקדושין, שאם יצא במלחמה שאינו ענין פתאומי יהא בידה לתבוע ממנו שיגרשנה

והנה מקשין לפמ"ש בעה"ט פ' מטות עה"כ ועבר לכם כל חלוץ לפני הירדן וז"ל חלוץ ב' במסרה הכא ואידך חלוץ הנעל והיינו דאמרי' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבם ולא תצטרך לחלוץ מן היבם ושמעי' מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד וזהו ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל עכ"ל, דא"כ מאי מייתי הש"ס, מדא"ק פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", ולע"ד לק"מ, דהא הך ילפותא ורמז שייך רק לענין שלא תצטרך לחלוץ, וכמ"ש "כל חלוץ" (וכמו שע"י הגט פועל פעולת החליצה), ולא לענין שתוכל להנשא, במקום שאין זיקת יבום וחליצה וע' פרש"י עה"כ "פן ימות במלחמה שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות", והכונה דהגם שאמר הכתוב מקודם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו', וע' יבמות ד' ס"א, ועכ"פ לא שכיחא היזיקא, בכ"ז אם לא ישמע לדברי הכהן, דלאו מצוה קעביד, איהו הוא דפשע אנפשי' ויחוש ויפחד לנפשו, והנה הגם דזה שייך גם כשמגרש את אשתו על תנאי, דהגם שאם ימות במלחמה אגלאי למפרע שלא היתה אשתו, אכתי כשיצא למלחמה יצא שלא ברשות, ובפרט לפמ"ש התוס' דחלות הגט אינו משעת כתיבת הגט, ועכ"פ הוא עצמו מכניס א"ע בסכנה (ואפי' מי שבנה בית חדש וגו' צ"ע אי רשאי להפקיר ביתו כדי שיצא במלחמה) אכתי ממ"ש "ואיש אחר יקחנה" דהיינו כעין הא דפרש"י עה"כ ואיש אחר יחנכנו "ודבר של עגמת נפש הוא זה", וזה לא שייך כ"כ היכא שמגרשה על תנאי דמסתמא הוא כדי למלאות חפצה ושתוכל אח"כ להנשא לאחר, ודוקא במקום יבום דגם כשלא תחפוץ להנשא לאחר, מוכרחת לייבם או לחלוץ (ע' יבמות ד' קי"ב), מש"ה "כל היוצא למלחמת בית דוד" כו', משא"כ כשאין זיקת יבום, דהוי רק כדי שיתמלא חפצה להנשא לאחר, וכיון שיודע שקודם מיתתו כבר תהא מגורשת ממנו ע"פ חפצה תו ליכא עגמת נפש כ"כ, והגם דמשכחת שהוא עושה כן מעצמו לטובתה, וכן י"ל דמ"ש "ואיש אחר יקחנה", לא בא להזכיר דבר של עג"נ אלא שמצד זה יש יותר החשש פן ימות במלחמה כעין מ"ש במוע"ק ד' י"ח "שמא יקדמנו אחר ברחמים", וע"י מיתתו שעי"ז תתגרש, יתמלא תפלת האחר וטובתו, אכתי אס"ד דדוקא ע"י הגט מותרת לאחר לא הו"ל לומר "ואיש אחר יקחנה" כיון שלא תמיד הי' מגרשה, כשלא תבעה זאת האשה, ודוקא במקום זיקת יבום, הי' התקנה כן תמיד וכמ"ש למעלה

] וע"ד קושיית התועפת ראם לפום דקאמר בגיטין ד' פ"ב "דקידושי דשמעון לא אהני" משום שלא אסרה על שום אדם שהרי אסורה ועומדת היא על הכל, דא"כ כיון דמחזיר גרושתו "אם בעל ולא קידש אינו לוקה דרך לקוחין אסרה תורה" (קידושין ד' ע"ח) היכי משכחת לה קדושין להס"ד, דהא מיירי קרא כשמת בעלה השני, ואסורה ועומדת היא להס"ד לכל אדם לעל"ד שאני התם שאין קדושי שמעון מוסיפין על קדושי ראובן הקודם (שקדשה לגבי כ"ע חוץ משמעון) משא"כ הכא, בפרט לפום דקאמר "אלמא לא אפקתא ממיתה ואוקימתא על עשה מידי דהוה אפסוהמ"ק" כו', דתו ודאי מוסיף זה המח"ג בקדושין שלו שיהא לה תורת א"א ושלא יתפסו קדושין אחרים וגם אמרתי מכבר די"ל דהיינו דוקא כשאומר בלשון "מקודשת לי" וכמ"ש בריש קדושין "דאסר לה אכ"ע כהקדש", דלא שייך לשון קדושין היכא שכבר אסורה לכ"ע, משא"כ כשאומר בלשון הרי את קנויה לי, הרי את שלי" ויתר הלשונות דחשיב ד' ו' וע' גיטין ד' מ"ג דחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה כו' הגם דבל"ז אסורה לכ"ע, ואי משום שאוסרה לכשתשתחרר, הא הויא אז כגופא אחריתא וכמ"ש בקדושין ד' ס"ב "התם מעיקרא בהמה" כו

ובירוש' פ' כלל גדול גדול שנשבה כו' מונה ששה ועושה שבת כו' ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם כו' ר' יוחנן אמר חושש לכל הנשים כו' תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת כו' משוחררת כו', ולכאו' יקשה דהא סתם וקאמר, ומיירי אפי' בכהן שאסור בגיורת ומשוחררת, ואין לומר דכיון שאסור באחרות מדינא (ולא מטעם קנסא בעלמא מדפריך מגדול שנשבה כו') ממילא אתי מ"ע דפו"ר ודחי, דהא אכתי האשה אינה מוכרחת להנשא לזה, ומכבר עלה בדעתי ליישב דכיון דאיסור גיורת ומשוחררת הוי מטעם זונה כמ"ש ביבמות ד' ס"א, ממילא אינה מוזהרת היכא שהאיש אינו מוזהר כמ"ש התו"י בנדרים ד' צ', ואמרתי להעיר בזה מפרש"י כתובות ד' ל' ד"ה בעולה ע"ש (ועפ"ז אמרתי ליישב קושיית העולם בסוף גיטין אליבא דב"ש דא"כ ל"צ קרא לאסור גרושה לכהן דאצטריך קרא לענין היכא שאינה אסורה לינשא לכהן מצד איסור זונה, היכא שהוא אינו מוזהר, כגון שאין יודע שנמצא בה ע"ד, ושלא"ה מיושב, דהא גם אליבא דב"ש משכחת שנתגרשה מרצונה דכה"ג א"צ שימצא בה ע"ד, והא דפריך בירושלמי אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה, היינו משום דברישי' דהך קרא כתיב "כי מצא ערות דבר", ולב"ש היינו ע"ד ממש, וא"כ תיפוק לי' דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו) אך קשה לתרץ כן דהא גם האיש מוזהר, ורק משום דא"א באחרת, אתי גבי' מ"ע דפו"ר דחי וצ"ל לכאו' דגם כהן יש לו תקנה בשפחתו לכשישחררה, או שמקודם ישחרר חצי' ואח"כ ישחררה לגמרי