דבר אליהו (קלאצקין) עא

דליתא דמי, לא מהני מה שגורם לממון לומר דמצד זה הוי דידיה, ולא מצינו דמטעם שגורם לממון הוי שלו אלא בקדשים שחייב באחריותן דס"ל לר"ש דקרינא בי' וגונב מבית האיש משום דשם בעלים עליו ולכתחלה שוחט לשם בעלים, והא דמתרץ "כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר" כו', היינו משום דשוה"נ לא מתסר בהנאה אלא לאחר מיתה, והגם שניקב הושט במיעוט קמא, שרי בהנאה כ"ז שהשור עדיין חי ולא עבדי' כעין בשר, אלא דפריך דכיון שאסור בהנאה לאחר מיתה, ממילא מכי שחט פורתא כבר נתיאשו בעלים ולאו דמרי' קא טבח, וכיון דהאי שעתא שרי בהנאה, שפיר מתרץ דמהני הא דהוי גורם לממון, שהשומר יכול לפטור עצמו כשמחזירו לבעלים, כ"ז שהוא קיים, דממילא דידי' הוא דקטבח, משא"כ גבי טובח לע"א דכבר הוי אסור בהנאה ועפרא בעלמא

והנה עפמ"ש מתישב גם אי נימא דלשיטת ר"ת אפי' אחר שחיטה כ"ז שמפרכסת היא כחיה ולא מתסרא בהנאה, וגם אי נימא דשחיטת שוה"נ מהני רק לטהרה מטומאת נבלה, וכדקאמר (ב"ק ד' מ"א) "איני יודע שנבלה היא" כו' ודאא"ל דסקילתו זו היא שחיטתו, כמו עריפת ע"ע, לענין להתירה מאיסור נבלה, אכתי כ"ז שמפרכסת היא כחיה, ודוקא מצד שכבר מתיאשין בעלים, לאו דמרי' קא טבח, ועפ"ז מתישב ביותר מ"ש לעיל, די"ל דבשוה"נ אין מעשה השחיטה אוסרת, והמיתה היא שאוסרת, משא"כ טובח לע"א, וכן יתישב ביותר מה שכתבתי באמ"ש סי' מ"ו, דבסקילת שוה"נ מיגו דאתי איסור נבלה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור שוה"נ על החלב, כעין מ"ש בחולין ד' ק"ג תוד"ה באיסור, משא"כ כששחט השוה"נ, לא שייך לומר מיגו דאתי איסור נבלה וחייל על איסור חלב, גם אי נימא לדייק מלשון הש"ס דדוקא לענין לטהרה כו', ודומיא דמליקה דהגם שמצותה בכך וזהו שחיטתו לא נפקע ענין נבלה לגמרי, ודמש"ה קאמר בחולין ד' פ"ה דמודה ר"ש שמטהרתה כו' ולא קאמר רבותא טפי ומשום דהוי ששא"ר, אכתי י"ל כן גם אליבא דר"ש, משום דאיסור נבלה הוי משעת נקיבת הושט קודם חלות איסור שוה"נ. וכתבתי הנלע"ד בעז"ה שילהי תשרי דשנת תרס"ח, אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. סימן מ אב בחכמה ורך בשנים הרה"ג בקי עצום בחדרי תורה מו"ה דוד סג"ל ציממעטבוים ני' בגראסיואררין (מדינת אונגארן)

מה שהקשה במכתבו עמ"ש המל"מ פ"ו מחו"מ להקשות עמ"ש הריב"ש להוכיח דמ"ש בירושלמי שהאוכל מצה בעה"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו, לאו דוקא מצה שמורה שהתקין ללילה הראשון לצאת בה אלא דה"ה לכל המצות שהתקין לכל ימות הפסח, מדקאמר בירוש' "רבי לא הוי אכיל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר' לוי ולא חמץ מן הדא דריב"ב" ונראה שם שהי' מתענה שהרי אמרו שם טעם אחר משום דהוה בכור, ותמה המל"מ דגם להריב"ש יקשה דהא הי' יכול לאכול מצה עשירה, וכתב כבודו דלפמ"ש בירוש' פ"ב ה"ד בהא דקאמר ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא בו י"ת בפסח צריך שלא יהא בו משקין ר' ירמי' אמור למצוה איתאמרת רבי אמר למצוה איתאמרת כו', ממילא אליבא דרבי לטעמיה לא הי' אפשר לאכול בע"פ מצה עשירה, הנני להשיבו דהפלוגתא בירושלמי למי הוי דוקא כשיש גם תערובת מים בהדי משקין, ולהא דמייתי בירוש' מחלות תודה, ובודאי לית מאן דפליג דכשנלושה בשמן בלא שום תערובת מים לא יי"ח מצה אפי' בדיעבד ומלבד זה, הך רבי דמזכיר בתר ר' ירמי' אינו ר"י הנשיא אך בל"ז מוקשה דהא אפי' אילו הי' אסור לאכול מצה עשירה בע"פ הי' יכול לאכול דגים וירקות וכה"ג, ויקשה למה היה מתענה

וכדי ליישב זה נלע"ד דיש לפרש הא דקאמר "ולא חמץ מן הדא דר"י בן בתירה שאין הכונה משום, דכתי' לא תשחט על חמץ דם זבחי, דאטו נימא דלבן בתירא שהי' מכשיר פסק ששחטו שחרית, הוי חיוב השבתה וביעור חמץ מצפרא, ועמ"ש התוס' ד' ק"ח ד"ה נימא "דריב"ב לא מכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור משום ל"ת על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים עד ו' שעות ולא אשכחן תנא דפליג" כו' ע"ש, ועכצ"ל דדוקא לרבנן דריב"ב אמרי שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה, משא"כ לריב"ב דכיון דליכא למימר דזמן השבתה מצפרא, דהא כתיב אך ביום הראשון תשביתו "אך חלק" עכצ"ל דמ"ש ל"ת על חמץ היינו כל חד וחד כי שחיט וכמ"ש ד' ה' תד"ה זמן, ומ"ש בירושלמי ולא חמץ מן הדא דריב"ב", הכונה כמ"ש הש"ס להס"ד גבי רב ששת דיתיב בתעניתא כל. מעלי יומא דפסחא כו' דילמא מימשך ואתי לאמנועי מלמעבד פיסחא וס"ל כו' מכשיר הי' בן בתירא בפסח ששחטו שחרית' כו' ומה שהוצרך הירוש' לומר "לא מצה מן הדא דר' לוי", היינו משום דס"ל דבאכילת מצה הראוי' למצת מצוה, ליכא חשש דאתי לאימנועי מלמעבד פסחא, כעין הא דקאמר ד' י"א "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו", ופרש"י "אין לך זכרון לאיסור גדול מזה", ועמ"ש התוס' מו"ק ד' י"ט דהואיל ואוכל מצה א"צ אות וה"נ אין לך זכרון גדול לצורך עשיית הפסח מאכילת מצה דהוי מכשירין דפסח (וע' ד' צ' וד' ק"כ, ולהרמב"ם כורכו ביחד עם הפסח) והגם דאדרבה אסור לאכול פסח מבעו"י, אכתי באכילת המצה הוא זוכר מה שיאכל בערב המצה יחד עם הפסח, ול"ש לחשוש שאדרבה עי"ז ישכח לשחוט הפסח, והשתא א"ש הוכחת הריב"ש שאסור לאכול בעה"פ כל מצה שיוצא בה י"ח מצה בדיעבד, דאלת"ה יכול לאכול מצה כזאת דכיון שיוצא בה י"ח מצה ליכא חשש שעי"ז ישכח וימנע מלמיעבד פסחא, ושאני מצה עשירה שאינו יוצא בה י"ח מצה דהוי כאכילת דגים וירקות וכה"ג שאין באכילתם ענין זכרון לענין עשיית הפסח וחייש דלמא מימשך ואתי לאמנועי מלמעבד פסחא וכן י"ל עפמ"ש התוס' ד' צ"ט ד"ה סמוך, דבאותה סעודה נזהר ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתאבון, וא"כ י"ל דגם כשאוכל ביום שאוכל כל שובעו, אכתי נזהר מצד זה מאכילה גסה ביותר, ובל"ז לא שייך באכילת מצת מצוה לחם עוני (וע' שבת ד' ע"ט) שירבה לאכול ממנה אכילה גסה וסעודה גדולה דניחוש דאתי למימשך ואתי לאמנועי כו' (וע' שבת ד' ט') ודוקא באכילת מצה עשירה ודגים וירקות וכה"ג דברים הערבין לחיך יש לחוש דאתי למימשך וירבה בסעודה [ועמ"ש באמ"ש סי' נ', ופשיטא דלריב"ב גם כשנאפה קודם חצות, וגם עמש"ש דפשיטא שי"ח מצות בערב תאכלו מצות] ועש"ק י"א ניסן שנת תער"ג. אליהו קלאצקין אב"ד דפ"ק לובלין. סימן מא לכבוד גיסי הרב הגאון המפורסם וכו' מהרי"ז נ"י ויופיע

מ"ש מעכ"ת בענין מ"ש מר אביו חה"ג זצ"ל בבר"י אה"ע סי' א' להוכיח ממ"ש הב"ש סי' קס"ה ביבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה ומצאה אח"כ היתר לנדרה מותרת לו, הגם דבעת שנפלה לפניו היתה אסורה מחמת נדר