דבר אליהו (קלאצקין) ע

קנינים אחרים, (ול"ל דכיון שכל המכירה הוא לצאת יד"ש, לא יחפוץ למיקם בלטותא, דל"ש זה כאן

) אלא שיש להקל מצד יתר הקנינים, ומה שהיו סבורין קוה"פ שנמכר כדין, ובהלשון כל חמירא כו', מוכלל כל מה דקמי שמיא גליא דהויא שלו והנה מלשון הירושלמי (פ"ב ה"ב) "הפקיר חמצו בי"ג לאחה"פ מהו, נשמע דדוקא הפקיר משא"כ כשלא הפקיר רק שבטל את חמצו שעדיין עבר על תק"ח, וגם מוכח ממה שלא ביער שלא הי' הבטול בלב שלם, ועמ"ש התוס' ד' ו' ד"ה ודעתי' עילויה, דלפרש"י קשה מאי פריך כי משכחת ליה נבטליה, דהא פירש ודעתי' עילוי' שחס עלי' לבטלה" וכבר תמהו דהא גם להתוס' עכצ"ל דנהי שחס עלי' לשורפה אינו חס עלי' לבטלה, וליישב זה צ"ל שהקשו דוקא לפרש"י דמפרש דביטול לא הוי מטעם הפקר אלא בכלל הלשון תשביתו, השבתה בלב (ע' ד' ד' תד"ה מדאורייתא) דממילא לשיטת פרש"י ל"מ ביטול כל שמגלה דעתו שחס עלי' לשורפה ושאינו משבית החמץ בלב, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, (והנה לפמ"ש הרע"ב החשש שמא ימלך בו ומחשבה מוציאה מידי מחשבה, צ"ל שא"א לתקן שיבטל ברנע הקרוב לזמן האיסור, שלא יוכל אח"כ לחזור בו, דכשהגיע זמן איסורו אין בידו לחזור ולזכות, משום דא"א לצמצם הרגע האחרון, ובפרט שאדם טועה שעה ויותר) והיינו היכא שהוא מזיד לעבור על תק"ח דממילא אתרע גם ענין הבטול בלב, וע' ב"מ די ל' ד"ה אפקרה דאנן כהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים, וא"כ גם להסוברין דביטול מטעם הפקר י"ל דדוקא במי שאינו עבריין אמרי' דאנן סהדי כו'. משא"כ כשרואין שהוא עבריין ואינו חושש למה שיעשה איסור, והגם שבמה שעבר על תק"ח לא נתברר שנחשד לעבור על איסור תורה (וע' בכורות ד' ל), אכתי כיון דאתרע חזקת כשרות שלו, חי'שי' דלא מפקר בלבו וחס על ממונו (ולעיל סי' א' ביארתי די"ל דדוקא מצד שמוכח שהוא מצוין בכשרות אמרי' אנן סהדי כו' עמש"ש], משא"כ בנ"ד שקודם הפסח היו בעלי החמץ אנוסין שלא נתודע להם אז הטעות, וגם בתוה"פ נתודע להם רק שצריך שאלת חכם, וע' גיטין ד' מ"א תד"ה כופין, ומכ"ש שאחד הקיל להם (וע' פסחים ד' נ"ב) ואדם בהול על הפסד ממונו, ופשיטא שיש להן דין אנוסין ולא אתרע הביטול שלהם, ובלא"ה דוקא היכא שבשעת הביטול כבר איתרע חזקת כשרותו, משא"כ היכא דלא אתרע אלא לאחר זמן וע' חולין ד' ד' חמצן של עוברי עבירה אחה"פ מותר מיד מפני שהן מחליפין ומפרש"י ד"ה של ע"ע "שאין מבערין חב"פ מפני הפסידה", מבואר דמפרש דלא מיירי כשהוא חשוד לקנות או להחמיץ עיסתו בפסח, וחשוד רק בשוא"ת שלא לבער מפני הפסד ממונו, ועמ"ש התוס' בפסחים ד' כ"ט דהא דקאמר סברוה הא מני ר"י הוא דאמר חמץ אחה"פ דאורייתא וקתני מפני שהן מחליפין" כו', היינו כהס"ד לרב אחא בר יעקב דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראייה, והשתא יקשה דא"כ הא ודאי ביטל את חמצו כיון שאינו חשוד למשבק היתרא וכל מה דאפשר לעשות בהיתר הוא עושה, והדר הוי חמץ של הפקר שעעה"פ ועכצ"ל כמ"ש דכל שהוא עבריין ואינו מבטל בלב שלם והוא מבטל רק מצד שאין לו הפסד מזה, אין בביטול שלו ממש

והנה יש לצרף דעת המקילין היכא דאיכא תרתי לטיבותא שבטלו ושהי' אנוס, היכא דליכא למיחש להערמה (ובב"ק ד' צ"ח דקתני חמץ ועעה"פ בהדי בהמה ונעבדה בה עבירה כו', משמע דקאי אליבא דר"י דאסור אחה"פ מה"ת, ורק בדין גורם לממון מיירי גם אליבא דר"ש, וא"כ לא מוכח מזה אליבא דר"ש דקנסו בכל גונא) ועכ"פ בצירוף יתר הקנינים שהקנה השליח להא"י (ועמ"ש התוס' בבכורות ד' י"ח דאפי בלא קנין כו', ומ"ש למעלה סי' ל"ג) יש להקל אחה"פ כתבתי הנלע"ד בעז"ה שנת תרמ"ה, אליהו קלאצקין החופ"ק ברעזי. סימן לט כבוד הרב הג' המפורסם מו"ה מנחם הכהן ריזיקאוו נ"י בעמ"ח ס' תפארת מנחם, החוב"ק ברוקלין (סמוך לנויארק)

מה שהקשה כ"ת במכתבו בהא דפריך הש"ס (בכתובות ד' ל"ד ובב"ק) על הא דתני דגנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה' דברי ר"מ דהא שוה"נ לאו דידיה הוא דקטבח", דהא לשיטת ר"ת .דשוה"נ אין אסור בהנאה מחיים שפיר הוי דידי' כבר הרגיש בזה מר חותני הגאון זצ"ל בספרו ברית יעקב חא"ח סי' ז', וכתב לתרץ דכיון שהבעלים מתיאשין ממנו דיעשו דיני' בב"ד, לאו דמרה קטבח, ולכאו' עדיין יקשה לפמ"ש התוס' בסנהדרין ד' פ' דמש"ה משלם תשלומי דו"ה, הגם דכל שאינו במכירה אינו בטביחה, שישנו במכירה לרכוב עליו עד בית הסקילה כו' או אם היו ב"ד מתעצלין בסקילתו ע"ש, [ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' מ"ו די"ל דגם לר"מ דוקא דומיא דשחוטי חוץ שלא נאסרה אלא בשחיטה, וא"כ אא"ל דשאני הכא דמיירי בנוגח וכמ"ש "והזיק בבית שומר" דהא לפ"ז עכצ"ל דנוגח ג"כ מותר בהנאה מחיים] והגם שכתבו התו' בחולין ד' ד' ד"ה מותר, דכיון דלכתחילה אסור למכור לאו בר דמים הוא, אכתי מוכח מדישנו במכירה, שאין הבעלים מתיאשין לגמרי, והא דשוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו", היינו שזוכה בדמי השור, אחר ניכוי מה ששוה דמים מועטין ליהנות בו עד שעת סקילה, כעין מ"ש התוס' (כריתות ד' כ"ד ד"ה דא"ל) לשיטת רבי' אפרים דצ"ל הכונה שזכה במה ששוה השור בחייו יותר מאחר מיתה, והכא עדיף טפי, שזכה בהשור בשלימות וינכה רק דמים מועטין

וכדי ליישב הא דפריך שוה"נ לאו דידי' הוא דקטבחא, יתכן לפרש לענ"ד דכעין הא דפריך "טובח לעכו"ם כיון דשחט ביה פורתא איתסר לי' אידך כי קא טבח לאו דמרי' קא טבח", ה"נ פריך דשוה"נ כיון דשחט ביה פורתא כבר יצא מרשות בעלים, לא מיבעי לפמ"ש דניקב הושט הוי נבילה מחיים רק שאינו מטמא [ע' ש"כ סל"ב סק"ד ומ"ש למעלה סי' ל"א], אלא אפי' אי הוי רק טריפה, אכתי מתחלת שחיטה כבר עומד השור למות בעוד רגעים מועטים, וממילא כבר מתיאשין הבעלים מדמיו והנאתו, וכעין הא דקאמר בב"ק ד' ס"ו דכיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש", דכיון דל"מ היאוש אחר שכבר הגיע זמן איסורו, וכדל"מ ביטול אחר זמן איסורו, עכצ"ל הכונה שמיאש עצמו ברגע הקודם מצד שיודע שתיכף יגיע זמן איסורו וה"נ יודע שתיכף ימות ויאסר בהנאה, וכן לפ"מ שביארתי במק"א [נתבאר סי' כ"ז] שיש לבעלים זכות קיום המצוה, לא שייך זה היכא שכבר התחיל לשחטו, וא"כ כדשחט פורתא כבר יצא מרשות בעלים, ואידך כי קא טבח לאו דמרי' קא טבח. ועפ"ז יתכן ליישב קושיית ההפלאה, אמאי לא מתרץ הש"ס גבי טובח לע"א, כהא דמתרץ גבי שוה"נ כגון שמסרו לשומר, ודהגם שכבר נאסר מתחלת שחיטה הוי גורם לממון שהי' יכול השומר להחזירו לבעליו ולומר הש"ל, כיון דלא חשיב שינוי לקנותה בכך. (ועמ"ש הבית יעקב די"ל דטביחה האוסרת הויא שינוי, ועפ"ז צ"ל דבשוה"נ אין מעשה השחיטה אוסרת רק שבא אז איסור הגמ"ד שאוסרתה לכשתשחט, וצ"ע) דלפמ"ש י"ל דגבי טובח לע"א דהוי איסור הנאה ועפרא בעלמא וכמאן