דבר אליהו (קלאצקין) סט

דהא תיפוק דבעו שריפה לפי ששמשו נותר, וכמבואר מהסוגיא דמאן דאית לי' עצמות מטמאין הידים ס"ל דבעי שריפה כמו הנותר עצמו (ומ"ש די"ל דקאמר דמה"ת טעונין שריפה כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה. צ"ע דמטעם חשש תקלה לא הוי דוקא בשריפה, משא"כ מטעם שימוש נותר. ובל"ז, ענין חשש תקלה הוי רק מדרבנן, ומ"ש "לא אמרה תורה שלח לתקלה", ביארתי במק"א), ועפמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם שהמוח שבעצמות הפסח אינן בכלל נותר לענין מצות שריפה וממילא ל"ש לומר בעצמות שישרפו מטעם שימוש נותר, והא דקאמר הש"ס אא"ב שימוש נותר מילתא היא אמטו להכי בעי שריפה", היינו לפום הס"ד דלא מסיק אדעתיה שיש שב"ע כשנפסל, וכן רנב"י לפום דאוקי כר"ש דכשנפסל ליכא איסור שבירה, הוצרך לדחוק ולפרש לשון מפני התקלה דהיינו דמשום איסור שב"ע לא חלצינהו קודם איסורא. משא"כ לפום דפסק הרמב"ם דאיכא איסור שב"ע גם אחר שנפסל מתישב לשון הברייתא כפשוטו, כדנימא דעצמות הפסח שא"ר לאכילה מצד איסור שבירה, לא הוי בכלל נותר לענין זה, כדמוכח מלשון המשנה, ובירושלמי ג"כ פתר למתני' כר' יעקב

וע"ש דקאמר "מ"ט אמרו העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר שהשורף יש בו משום שובר", ופירש בק"ע דמש"ה א"א להניח על העצם גחלים ולהוציא המוח שבו, ויפלא הדבר דהא לא מצינו מאן דפליג על הא דתניא דהשורף בעצמות אין בו משום שב"ע, ובלא"ה מוקשה דהא הירוש' קאי לפום דפתר מתני' כר' יעקב שגם אחר שנפסל יש משום שב"ע ומ"מ ישרפו בט"ז, ואדרבה משום שהשורף אין בו משום שובר ישרפו בט"ז, דלפי המבואר שעצמות הפסח אינן בכלל מצות שריפת נותר ורק כדי שלא יבאו בהן לידי תקלה שורפין אותן בכלל הנותר, ממילא אילו הי' בשריפה ענין שב"ע לא הי' ראוי לעשות כן ואפשר שהרמב"ם הי' ג"כ גורס שאין בו משום שובר, ודמוכח מהירוש' שהעצמות אינן בכלל מצות שריפת נותר, דאלת"ה בלא"ה אתי המצוה ודחי, [וי"ל ג"כ דאילו הי' בשורף משום שובר הי' יכול משנעשה נותר להוציא המוח ולהשליך העצמות למ"ד שימוש נותר לאו מילתא, בפרט לר"ש דאמר כל העומד כו', וכבר עומד לשריפה] ובירושלמי "ר' יוסי ור' זעירא בשם ר' יוחנן עד כדי שתהא היד מחגרת, ר' יונה א"ר זעירא ור' בא תרויהון בשם ר"י חד אמר כדי שתהא היד מחגרת וחורנה אמר אפי' צפורן", ומשום דר' יוחנן לטעמיה דגם כשאין עליו כזית בשר במקום זה כו', דממילא אא"ל כחג"צ כמו שנתבאר למעלה, ומ"ד דלר' יוחנן ג"כ כשיעור חג"צ ס"ל דכמו"כ ס"ל כר"ל לענין כשאין עליו כזית כו', וכמ"ש בירוש' שם דר' יוחנן ור"ש בן לקיש תרויהון אמרי כו' שישבור עצם שיש עליו בשר וממקום בשר", אך בתר הכי מבואר שם דפליג על רשב"ל, וע"ש דגם רשב"ל לא אמר אלא שלא ילקה הא לאסור אסור", ואפשר דהיינו משום דנהי דליכא כזית בשר משהו בשר מיהו איכא והוי כעין ח"ש. וגם אי נימא דס"ל שלא נתמעט אלא ממלקות, אכתי לר"ל לטעמיה מתישב, כיון דהוי כן מצות אכילה, ומתקיים מ"ש ועצם לא תשברו כיון דז"א בכלל הלאו ממש

ולפמ"ש למעלה (סי' כ"ט) בביאור ד' הרמב"ם, עכצ"ל דס"ל שהקרבת החגיגה כדי שלא יבא לידי שב"ע, אך לכאו' יל"פ דמ"ש ר"ת "זו דברי בן תימא", היינו משום שבמשנה ליתא מ"ש ברמב"ם שמזכיר חיוב ההסבה, משא"כ הרמב"ם שמזכיר זה, הגם דמיירי בזמן הבית (שהיו רגילין תמיד בהסבה) כמבואר ממ"ש הרמב"ם דבזה"ז אין אומר והלילה הזה כולו צלי, שפיר קאמר כולו צלי דהיינו דרך חשיבות וגדולה דוגמת מ"ש שכולנו מסובין דרך גדולה וי"ל ג"כ דהמשנה דאתיא כבן תימא ס"ל שגם בזה"ז אומר כן וכמ"ש ד' קי"ד "שצריך ב' מיני בשר כו' ואחד זכר לחגיגה משא"כ לרבנן דוקא בזה"ב נאכל לכתחילה הקרבן דרך גדולה וע' חולין ד' קל"ב, משא"כ בזה"ז דהוי זכר בעלמא, קפדי' רק על מה דהוי לעיכובא, ורב חסדא מדייק מלשון המשנה דמיירי אפי' בזה"ז [וע' פרש"י ד"ה סילקא, דרבותא הוא וכ"ש שני מיני בשר וכ"כ התוס', ולא מפרשי דאדרבה ס"ל עדיפות בסילקא וארוזא ממיני בשר וכמ"ש ד' קט"ז שנראה כאוכל קדשים בחוץ, וע' ד' נ"ג תד"ה מפני ובתב"ש סי' ה' סק"ב, ולכאו' בק"פ שייך יותר חשש מה"ע כיון שמקריבין אע"פ שאין בית, וטומאה הותרה בק"צ, וע"ש בתב"ש די"ל שהקדיש אדעתא דמחר יבנה המקדש ותקרב, וע' זבחים ד' נ"ט דכשבידו לתקן המזבח, אינן נדחים] כתבתי הנלע"ד בעז"ה בפרוס הפסח דשנת תער"ב תער"ג סימן לח

ע"ד השאלה שכמה אנשים נתנו כו"ה להשו"ב דעירם למכור את חמצם, והשו"ב לא כתב בשטר מכירה להא"י שהוא מוכר בתורת שליחות רק שמוכר החמץ שלו, וכ' כת"ר להתיר החמץ אחר הפסח, הגם שנתודע הטעות בתוך הפסח, מצד שהקנה להא"י בכסף וכמה קנינים, והביא מ"ש בבאר יצחק והובא בפ"ת חו"מ סי' ק"ץ סק"ו להוכיח ממ"ש בתשו' הרשב"א סי' אלף רכ"ו, דכשמוכר שדהו מפני רעתה קנה בכסף או בחליפין בלא שטר, גם במקום שדרכן לכתוב שטר, ודלא כמהרי"ט ונה"מ, וה"נ כיון שמוכר החמץ מפני ההכרח, סמכא דעתי' של הא"י הקונה, שהמוכר לא יחזור בו

לענ"ד אין דברי הרשב"א סותרין למ"ש המהרי"ט דכ"ש שמקפיד הלוקח שהכסף אזל מכליו ואפי' חספא לא יהבו ליה, וע"ש שכתב וז"ל לא די שנכשל בה אלא שעדיין אינה מוחזקת בידו והכסף אזל מכליו כו' ע"ש, ואינו סותר למ"ש הרשב"א וז"ל דכל שנתרצו באותה חלוקה וקדם האחד והחזיק בפני חבירו באותו חלק גם השני קנה החלק השני כו' בדמי שדהו שנתן כו ושמא אף זה במקום שכותבין את השטר וא"נ כאן הו"ל כמוכר שדהו מפני רעתה לפי שכל אחד מהם רוצה בתוספת החילוף שהם מטלטלין ובמטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו עכ"ל, דהתם אין השדה רעה אלא אצל המוכר ואצל הלוקח היא אדרבה שדה טובה ביותר, דהא גם הוא נחשב כמוכר שדהו מפני רעתה, וכאו"א לוקח דבר טוב ומשובח ונותן במחירו דבר הגרוע אצלו, ומש"ה סמכא דעתייהו לפי שבודאי לא יחזור בו המוכר, וגם הלוקח רוצה בהקנייה ביותר, וכן לא שייך לומר "שהכסף אזל מכליו" דהא המוכר לא קיבל את מעותיו רק שהחזיק בקרקע דמי שדהו, ואם יחזור בו המוכר, לא יהא מוחזק כלל בדמי שדהו, משא"כ בנדון המהרי"ט שכבר מוחזק המוכר בדמים ושגם אצל הלוקח אין השדה מצטיינת בטובה, ובלא"ה הא קאתי עלה הרשב"א מטעם שתוספת החילוף הם מטלטלין כו' [וגם נהי דמ"ש "שדות בכסף יקנו", היינו לאחר שישיב הי"ת את שבותם, מיירי גם בעת שנתנה ביד הכשדים, וקאמר דל"ש אלא במקום כו'], וע' כתובות ד' צ"ג תד"ה עד, דמש"ה עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אפי' נתן מעות, כגון דלא קנו בכספא שכותבין את השטר, הרי דהגם שיצאו עליו עסיקין ודא"ל חייתא דקטרי סברית וקבילת", ובודאי לא יחזור בו המוכר מ"מ ל"ק עד שיכתוב את השטר ובנ"ד המוכר אינו מוכרח אלא למכור החמץ ולא הבתים והמקומות שמוכר אותן רק כדי שעי"ז יקנה החמץ בקנין אג"ק וקנין חצר, ואפשר שיזכה בהחמץ ע"י