דבר אליהו (קלאצקין) סח

חגיגה, לא יקיים מצות הקרבת הפסח כתקונה (כעין מ"ש כשלא יוכל לאכול רק ח"ש) ומש"ה ישב לו בדרום רחוק מירושלים, ועשה טצדקי להפקיע עצמו מחיוב המצוה (ע' מנחות ד' מ"א) לפי שלא יוכל לקיים המצוה כתקונה, ושפיר קאמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש", שפירש מן החכמים ויצא לחדש שהחגיגה הויא כחלק ממצות הפסח, וגם למ"ד שדוחה השבת הויא מצוה בפ"ע

ובדבר מ"ש התוד"ה מפטירין, דדוקא "משום דפסח בן שנתו ורכיך וחיישי' לשב"ע", יל"פ קצת שמצד חשיבות הפסח וכן כדי שלא יבא לידי נותר, הי' הדרך להביא גדי הרך (ע' ד' פ"ד פ"ח) משא"כ חגיגה וע' בפרש"י תולדות עה"כ שני גדיי עזים טובים, בשם הפדר"א האחד הקריב לפסח והאחד עשה מטעמים, (ובבעל הטורים דאחד לחגיגה), ואולי טעם הירוש' שייך טפי כששבירת עצם הוי כשיעור חגירת צפורן כרש"בל בחולין ד' י"ז, וע' ד' פ"ה דקאמר "ואי אמרת אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש במקום אחר אין בו משום שבירת העצם למה לי דקולף עד שמגיע לפרק וחותך כו', ולכאו' י"ל דדוקא רשב"ל דקאמר התם דכה"ג אין בו משום שב"ע, קאמר לטעמיה דבפגימת עצם בפסח כדי חג"צ עובר בלאו דעצם לא תשברו בו, ויכול להזהר מזה בשעת אכילת הבשר שעל העצמות, שבעת שנוגע בשיניו בעצם כבר אין עליו כזית בשר, משא"כ לפום דקיי"ל כר' יוחנן דגם כה"ג יש בו משום שבירת העצם וכמ"ש הרמב"ם דכששבר העצם שלא במקום הבשר חייב אע"פ שהמקום ששבר פנוי מבשרו, דממילא כיון שלא נתנה תורה למלאכי השרת (ע' יומא ד' ל') ואי אפשר להזהר בגמר אכילת הבשר שעל העצם שלא יעשה פגימה בהעצם בשיניו, ולשיטת הרמב"ם שכתב "שהיה גדי קטן ורך שעצמותיו רכים לא יאכל אותן שזה שובר עצם" (ודלא כפי' הראב"ד דמיירי לענין מצות אכילה), חשיב שב"ע גם כששובר העצם בשיניו בשעת אכילה, וקיי"ל בזבחים ד' צ"ז שאין דוחה מ"ע דאכילה הל"ת דשב"ע אפי' כדהוי בעידנא, וגם לא יתכן לומר שתמיד יצטרך לעבור על הל"ת כדי לקיים המצוה, ובפרט היכא שכבר קיים מצות אכילה בכזית (ובזבחים שם ופסחי' ד' פ"ה, זימנין שמות שבעצם משלים לכזית, וקיי"ל שממנה אחר עמו בשביל חלוק וטלית), י"ל דממילא צ"ל דליכא ל"ת דשב"ע בשיעור פגימה כחגירת צפורן אלא בשבר גמור, ובזה יש ליישב מה שלא הביא הרמב"ם שיעור שבירת עצם כחג"צ, משום דס"ל דרשב"ל לטעמי' דאבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במק"א אין בו משום שב"ע, משא"כ לפום דקיי"ל כר' יוחנן דממילא עכצ"ל דלא הוי בשיעור חג"צ שא"א להזהר בשעת אכילה, והגם שאין מכוין לשברה הוי פסיק ראשי', וכעין גדי קטן ורך כו', ממילא מוכח דפגימה כחגירת צפורן לא הוי בכלל שב"ע

וע' חולין ד' י"א דקאמר אתיא משב"ע בפסח כו', ובחו"ד סי' ק"י דהגם דלשיטת הרמב"ם כל ספק מותר מה"ת אפי' ליבא רובא מ"מ בקיום המצוה צריך שיקיים בבירור וכעין מ"ש בסוטה ד' כ"ט ולכאו' יקשה דהא שפיר מותר לשבור העצם כ"ז שלא נתברר שלא ניקב קרום של מוח ושהפסח כשר, דאי לא אזלי' בתר רובא הוי כספק השקול (וכשא"ר לאכילה ג"כ אין בו משום שבה"ע), בפרט שהשבירה הוי לצורך הקרבת הפסח, ודוקא עשה דאכילה גלי קרא שאין דוחה משא"כ גוף ההקרבה שיב"כ, וע"י השבירה ידע אם מחויב להביא פסח אחר (וע' ד' נ"ט תד"ה אתי), ועמ"ש התוד"ה דמנח גומרתא, שדוחה אפי' השבת, כדי לברר אם הפסח כשר [קצת יל"פ דהיינו משום דהוי מקלקל, וכמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה, ולא חשיב תיקון מטעם קיום המצוה ע' שבת ד' ק"ה, כיון שאין שבירת העצם מצוה בעצם, רק דהוי צורך מצוה כדי לברר הדבר, וכן י"ל שבהרגע דמנח גומרתא על עצם הגלגולת אינו מתחיל עדיין מעשה ההבערה, גם כשפוגם תיכף העצם, וע' ב"ק ד' כ"ב כדאדייה אדויי, וקעביד רק איסור טלטול, ודמש"ה לא ניחא להו להתוס' לפרש שכשחל ע"פ בשבת מנת גומרתא עלי' בלילה קודם האכילה, ושאם יתברר שהפסח טריפה ידחה לפסח שני שהרי אנוס הוא וכמ"ש הרמב"ם ספ"א, ושאין לדחות השבת במלאכה גמורה בשביל בירור מחשש רחוק, ודגרע אפי' ממכשירי הקרבה, דס"ל להתוס' דכיון דאפשר שלא ע"י מלאכה גמורה, מלאכת שבות שא"א לעשות מע"ש דוחה את השבת אפי' בשביל צורך בירור], ועכ"פ י"ל דליכא איסור שב"ע אלא אחר שנתברר שהפסח כשר וההכרח לומר דנהי שמותר לשבור לצורך הבירור, אכתי אס"ד דלא אזלי' בתר רובא שיהא מוכרח לשבור תמיד עצם הגולגולת, לא יתקיים מ"ש ועצם לא תשברו בו, דמשמע לישנא שמקיים המצוה גם שלא ע"י שב"ע וא"כ ה"נ י"ל דלר' יוחנן מוכח דפגימת העצם בעלמא לא הוי בכלל שב"ע, כיון שרגילין לפגום העצם בגמר אכילת הבשר של העצם, וממילא ה"נ דליכא כ"כ חשש שיבא לידי שב"ע

, ובהא דתני דכל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה", פרש"י דמשום "שא"י לשוברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו" כו', ודלא כמ"ש הרמב"ם ששורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה, וכדמשמע לישנא דמפני התקלה, לפום דמפרש דס"ל שגם אחר שנפסל יש איסור שב"ע. (ול"ל דפרש"י דאתיא גם כר"ש ודמה"ת אתי עשה דשריפה ודוחה יו"ט, ודכיון דבשעת אכילה איכא משום שב"ע, אסור לשוברן אז הגם שהותר לצורך אוכל נפש, וכשנעשה נותר בל"ז אסור לשוברן ביו"ט, דז"א, דכיון שממתין עד בקר שני וע' פרש"י ברכות ד' ט', אפשר לשוברן במוצאי יו"ט), ומשום דכיון דעכצ"ל שמוציא את המות ע"י הנחת גומרתא כבר נשבר ונשרף אותו העצם ותו אין איסור בשבירה, (וגם לא מצינו חשש תקלה אלא במה שנהנה, וע' יומא ד' ס"ו דכשמסיח דעתו כו' וע' מנחות ד' נ"ב דקא עבדי מיני' למכתן כו', וי"ל דה"נ ישבור לצורך איזה תשמיש) וע' בכורות ד' ל"ג גבי מטיל מום בבע"מ. ובלא"ה הא כבר אין בו מוח, ואולי גם כונת הרמב"ם כשלא הוציא מהם המוח, אלא דכיון שמפורש בלשון המשנה שהעצמות אינן בכלל נותר לענין מצות שריפה כדפרש"י ד"ה דאית בהו, משום שלא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה ונתותר משא"כ עצמות הפסח שא"ר לאכילה לפי שאסור לשבור ולהוציא מהם המוח (ועמ"ש התוס' דע"י גומרתא טריחא מילתא למיעבד וגם איכא למיחש שמא יפקע), מה ששורפין גם העצמות בכלל הנותר הוי רק כדי שלא יבאו בהן לידי תקלה, שישברו העצמות כדי להוציא מהן המוח לאכילה שיעבור על איסור אכילת נותר ואיסור שב"ע, ודהגם דבעלמא א"צ שריפה דוקא וסגי בקבורה וע' שבת ד' כ"ה תד"ה כך, הכא שאני ששורפין כל הנותר, ושורפין יחד עמם גם העצמות, ובפרט שהעצמות קשים ואינן מתקלקלין ומופסדין בקבורה ואפשר שכלבים וחיות יחטטו ויוציאו אותן (וע' סנהדרין ד' מ"ו ק"ד ומ"ש התוס' סוף תמורה ובספרי אמ"ש סי' י"ג) ועפ"ז י"ל גם כונת הרמב"ם פי"ט מפסהמ"ק ה"ט שכתב שכל עצמות הקדשים שאין בהן מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח", היינו שבכל הקדשים שאפשר להוציא את המוח מהעצמות ממילא אפשר לעשות שלא יהא בהם מוח בשעת זמן שריפה, משא"כ עצמות הפסח וכמבואר ועפ"ז יתיישב מה שתמה המל"מ על לשון הרמב"ם לפיכך שורפין עצמות הפסח כו', דמשמע שאם הי' הדין דלאחר זמנו לא הי' בו משום שב"ע לא הוו בעו העצמות שריפה