דבר אליהו (קלאצקין) סז

במרובה, ולכאו' גם כשבא במרובה אפשר להביא חגיגה (ואדרבה יש עדיפות שגם הכזית א' ש"פ יאכל עה"ש, וכן לצד החשש שיבא לידי שב"ע דליכא חששא כשמוכן לפניו הרבה בשר לאכול, אכתי עדיף טפי כשכבר בתחלת אכילתו אינו רעב ולא יבא לידי שב"ע, ובאכילת החגיגה ל"ש זה החשש), ומשמע דאדרבה אין להביא חגיגה כדי שלא יבא הפסח לידי נותר, וכדקאמר ד' פ"ט כי קבלינך לתקוני זביחה ופרש"י שלא יהא נותר", וזימנין שממנה אותו על חלקו כדי שיהא לו לקנות בדמיו מצה ומרור, ולר' אפי' ליקח בו חלוק כו', ורק כדי שלא נטעה לומר שיש עדיפות במה שממהר לאכול הרבה שלא יבא הפסח לידי נותר, אצטריך למימר "דכי קבלינן לתקוני זביחה, שלא יהא נותר ושיערנוך למאכל שאר בני אדם", שזה מספיק לתקוני זביחה ועפ"ז יש לחקור למ"ד חגיגת י"ד חובה, דאכתי כשבא הפסח במרובה, אין להקדים אכילת החגיגה, כיון דל"ש לומר "שנאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל עה"ש", ויש דין קדימה לפסח שמקודש יותר (ע' זבחים ד' פ"ט) ודהוי עשה שיב"כ וחובת היום, ושיש להקדים אכילתו משום דמחצות הו"ל נותר, משא"כ חגיגה דאפי' לבן תימא איבעי להש"ס אי אקשי' רחמנא לפסח לענין איסור שב"ע, ואפשר שלא הוקש לענין הילפותא דראב"ע דמה להלן עד חצות כו', וכדלא הוקש לענין זמן השחיטה ולענין שחיטתו על החמץ, ומהלשון הרי הוא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה לא מוכח מידי, ועמ"ש התוס' ד' ק"כ ד"ה אמר רבא דכשמותר לאכול מה"ת עד הבקר וחכמים עשאו סייג לדבר שיאכל קודם חצות אם אירע שלא אכל קודם חצות לא נפסל לאוכלו אחר חצות, (וגם לפמ"ש הש"א סי' ד' בשיננת הרמב"ם לא מוכח אליבא דכ"ע), וא"כ עדיף להקדים זמן אכילת הפסח משום דבאיחור אכילת החגיגה ליכא כ"כ חשש שיבא לידי נותר ואין סתירה לזה ממ"ש בירושלמי "חגיגה הבאה עם הפסח היתה מתבערת עמו, איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות תימר הכין" דמשמע דלמ"ד שהחגיגה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ניחא מה שהיתה מתבערת עם הפסח, הגם שהפסח נאכל רק עד חצות, די"ל, דהו"מ מוקי כרבנן דראב"ע ושגם הפסח לכתחילה הוא שאינו נאכל אלא עד חצות, ובלא"ה י"ל דעדיפא פריך דנאכלת לשני ימים ודאפי' לכתחילה נאכלת באיחור זמן

והנה כמו"כ אין לומר דא"א לאכול בשר החגיגה אחר אכילת בשר הפסח משום שאין מפטירין אחר הפסח אפקומן וצריך שישאר טעם פסח בפיו, דז"א, דאי נימא שיש מדינא תורת קדימה לאכילת הפסח אין לחוש למה שיאכל אח"כ מבשר החגיגה דהויא אכילה של מצוה ולא אכילת הרשות, ולא מיבעי לפמ"ש התוס' דמש"ה אין מפטירין אחר הפסח משום שנאכל על השובע שלא יבא לידי שב"ע, דממילא כי היכי דלמ"ד דכשהפסח בא במרובה אין מביאין עמו חגיגה, לא חיישי' למה שבתחלת אכילת הפסח הוא להוט ורעב לאכילת בשר, ומשום דכל שיש לפניו בשר הרבה לאכול אינו להוט ובהול לבא לידי שבירת עצם, יש ללמוד מזה גם למ"ד שהחגיגה באה בכל ענין, שאין חשש שיבא לידי שב"ע כל שיש לפניו מוכן לאכול אח"כ מבשר החגיגה, ובפרט כשהפסח ג"כ נאכל במרובה, ואפי' למ"ד דאין מפטירין אחר מצה ופסח שכתבו התוס' דלא ס"ל טעם חשש שיבא לידי שב"ע אלא סבר דבעי' שיהא טעם מצה ופסח בפיו, אכתי כמו שהפסח נאכל לבסוף ונתבטל עי"ז טעם המצה שבפיו שאכל מקודם (ע' רמב"ם) ולא הצריכו שיאכל לבסוף בכריכה יחד עם המצה ה"נ אין קפידא במקום צורך אכילת מצוה, ודא"א בע"א עפמ"ש, ומה שאין מפטירין כו' הוי רק מדרבנן הונם אפשר שיאכל אחר הפסק זמן שכבר בלא"ה אין טעם פסח בפיו, כדי שיעור עיכול באכילה מועטת, וע' מ"א סקפ"ד סק"ט, וביו"ד סי' פ"ט

וע"פ האמור יש מקום ליישב תמיהת האו"ז (ה' ק"ש אות כה) וז"ל והביא ראי' הרב רבי' משה בר יעקב זצ"ל דתנן ס"פ ערבי פסחים ברך על הפסח פטר את הזבח וזבח היא חגיגת י"ד והיתה נאכלת בראשונה והיכי משכחת לה לאו כגון ששכח ואכל הזבח בלא ברכה והביאו את הפסח וברך עליו וקתני פטר הא לא ברך על הפסח לא פטר וצריך לברך על הזבח אע"פ שגמר ואכל דהיינו כרבינא ודלא כדברי הרמב"ם זצ"ל שכתב שאם קדש את האשה ולא ברך קודם קדושין לא יברך אחר קדושין כו' עכ"ל. [בילדותי אמרתי להעיר ממ"ש בשבת ד' י"ד מאי נ"מ הא קא טבלי בהנך", דמשמע מזה שאין קפידא כשיברך על הטבילה הקודמת בעת שיחזור ויטבל בשאובין] ומ"ש הצל"ח דהגם שמברך תחלה על הזבח דתדיר קודם, מ"מ כשבירך ברכת הפסח תחילה יכול לאכול אחריו בשר החגיגה שבאמצע אכילת הפסח יכול לאכול מה שירצה, צ"ע דשאני אכילת רשות משא"כ אכילת מצוה הקודמת וכן צ"ע מ"ש טעם תדיר, דהא פסח מקודש וחובת היום ביותר ולמ"ד צאן זה פסח בקר זו חגיגה קודם גם בכתוב, (ורק יש לה קדימה במה שקודמת בשחיטה) וע' ד' קט"ו דקאמר לאחר שמילא כריסו הימנו כו', דממילא אם הקדים לאכול בלא ברכה, לא הוי הברכה על מה שמוסיף לאכול מבשר הזבח אלא על האכילה הקודמת וכיון שדוחק לומר דמיירי ששכח לאכול הזבח בזמנו, מוכיח מזה האו"ז דמיירי כששכח ואכל הזבח בלא ברכה, ושמברך על האכילה הקודמת, ותמה על דברי הרמב"ם כמ"ש ועפמ"ש י"ל דמשכחת שאכילת הפסח קודמת כשבאה במרובה, ודקאי למ"ד חגיגת י"ד חובה, ובפרט לפמ"ש הצל"ח דהמשנה כמ"ד דוזבחת פסח קאי גם על חגיגה, ודוקא למ"ד לאו חובה, כל ענין החגיגה הוי רק כדי שיהא פסח נאכל עה"ש ונאכלת תחלה, וקצת י"ל עפ"ז מ"ש המ"א ס"ס תע"ג דכשחל פסח במוצ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים שלא הקריבו חגיגה שאין חגיגה דוחה שבת", דלכאו' קשה דהא אז ליכא לחגיגה ובזמן שישנה לחגיגה היא קודמת להפסח, ועפמ"ש יתכן לפרש דכיון שאין חגיגה דוחה שבת אין להזכירה, ומזכיר "מן הזבחים" רק מצד שיש סוברין שהחגיגה חובה ודוחה את השבת, ולהך מ"ד אכילת הפסח קודמת

והנה בהא דקאמר רב מ"ט דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח, א"ר אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש"? תמה התוס' דמאי קא מתמה רב אשי, דהא רב אשי גופי' קאמר לעיל דאי חגיגת י"ד חובה היא תיתי בשבת, וכן הקשו התוס' מהא דקאמר ביומא ד' נ' נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפילו דיחיד, דהאיכא חגיגת י"ד דקבוע לה זמן ולא דחיא לענ"ד יש מקום לפרש דרב אשי לא קא מתמה על מה דס"ל שדוחה את השבת אלא על מה דס"ל לבן דורתאי שהמגיגה הוי בכלל הקרבן פסח, כדמוכח ממה שפירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו", דגם כשחגיגת י"ד דוחה השבת והן יהיו אנוסין בדבר שלא יניחו אותן להקריב (ויהיו אנוסין מצד הוראת ב"ד וע' שבת ד' ד' תוד"ה קודם) אטו יש למנוע מהקרבת הפסח בשביל שלא יוכל למלאות חובתו להקריב קרבן חגיגה, הקל יותר מהקרבת ק"פ שיב"כ, ולזה הוצרך רב לומר דטעמא דבן דורתאי דס"ל שהחגיגה הוי בכלל הא דאמר רחמנא וזבחת פסח, וממילא כשיהי' אנוס ע"פ ב"ד וסנהדרין שלא להקריב