דבר אליהו (קלאצקין) סה

יש חשש סכנה, ומדקאמר דשורייקי דעינא כו' מוכח שכאב גדול בעינים מוכיח על חולשת עצבי הלב, והוי כחולי כל הגוף ואולי גם מ"ש הר"נ דדוקא כשיש בדבר סכנת מיתה, היינו דכיון דהוי חולי שבכל הגוף ממילא אפשר שיצמח סכנה לאחר ימים רבים, ודהגם שבעורון ליכא חשש סכנה, מ"מ עין שמרדה, המחלה והמכאוב מזיק לכל הגוף, ודממ"ש דוקא גבי עין שמרדה, מוכח דבעלמא משום סכנת אבר אין מחללין את השבת, דאלת"ה הול"ל רבותא טפי דאפי' במקום חולי אבר שאין לו שייכות ליתר האברים, מותר לחלל עליו את השבת, ודכיון דלהס"ד לא הי' עדיפות בעין שמרדה, ודוקא להמסקנא אין שוה לכל האברים (וע' סעי' ג' ט') שפיר מוכיח הר"ן

ובר"נ פ' לולב הגזול דמש"ה אפי' למצוה עוברת אינו מחויב לתת אפי' שליש ממונו, "כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור כו' שהעוני כמיתה". וע' ב"מ ד' ל' כששלו מרובה כו' והתם אפי' בריבוי מועט, הגם שלא יבא עי"ז לידי עניות, וע' תענית ד' כ"א. ודוקא ר"י ששמע והבין דקיימא לי' שעתא שימנוהו ויגדלוהו לא הי' שייך גבי' חשש עניות, ומ"ש "נשדי עלייהו האי גודא" כו', היינו דכיון דהוו קיתבו תותי גודא רעיעא, ואסור לעמוד במקום סכנה לומר שעושין לו נס כו', מש"ה הגם שעשו כשורת הדין, אכתי לא היו ראוין שיעשה להם נס, וע' ברכות ד' ל"ה, ומש"ה פשיטא לי' להש"ס בב"ק ד' ט' ומשום דכתיב אפס כי לא יהי' בך אביון, ועמ"ש הב"ח ת' קמ"ו ממ"ש בכתובות ד' ד' שהתירו לבעול באנינות היכא דאיכא פסידא אע"ג דאנינות דאו', וכ' דמה שהטור חולק עמ"ש בסה"ת וסמ"ג להתיר טלטול מוקצה במקום פסידא היינו כדי שלא יזלזלו באיסור שבת במעשה בידים, וע' פסחי' ד' מ"ו דפריך ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא", וכמ"ש בחולין ד' מ"ט, וע' פמ"ג או"ח סי' תרנ"ו דאפי' על ל"ת בשוא"ת א"צ לבזבז ממונו, ושיש להסתפק בל"ת דרבנן בקו"ע וע' פ"ת יו"ד סי' קנ"ז סק"ד. ומ"ש הרדב"ז ח"א סי' קמ"ה שחייב לבזבז כל ממונו שלא לאכול איסור דרבנן, ולכאורה הרדב"ז לטעמי' ח"ב ת' רע"ח לענין כשנשבע לתת לו ריבית דרבנן דהגם דלהרשב"א חלה שבועה לבטל איסור דרבנן אפי' בקו"ע, יכול לומר קים לי כהריטב"א, וע' ת' תשל"ד, וע' ש"כ יו"ד סי' רל"ט דלהרלב"ח חמיר ל"ת דרבנן מחצי שיעור, משא"כ לפום דקיי"ל לחוש למ"ש הרשב"א דשבועה חלה לבטל איסור דרבנן ודכופין שישאל על שבועתו, ממילא לא חמיר ל"ת דרבנן ממ"ע דאו', ושפיר נסתפק הפמ"ג וכדמוכח מלשון הש"ס בפסחים ר וע' או"ח סי' ש"ז סי"ט, ובספרי אמ"ש סו' סל"ד ממ"ש ביו"ד סי' שס"ח וסי' שע"ד ס"ג ומה שהביאו ממ"ש בסנהדרין ד' ע"ג דסד"א מיטרח ומיגר אגורי אימא לא כו', צ"ע, דהא היינו משום דסד"א דכה"ג ליכא למ"ע ול"ת, ודאפי' כשלא יפסיד עי"ז שיוכל אח"כ לחזור ולתבוע ממנו מה שיוציא עבורו סד"א שלא חייבתה אותו התורה לטרוח ולשכור פועלים ואח"כ לטרוח בדינא ודייני לחזור ולגבות ממנו, כעין ש"ח שאינו מחויב לשכור פועלים בשכר, וכן ההוכחה ממ"ש הר"ש פ"ז דכלאים משנה ו', צ"ע, דהתם י"ל דכל שיש אונס ממון שאינו מוצא פועלים רק בכדי שליש יותר על שכרן הראוי, הוא מונע רק מפני האונס ולא קעביד איסורא כדלא ניחא ליה, ואפי' מראית עין ליכא, שנראה לכל דלא ניחא ליה, ומ"ש הר"ש מהא דבמלוה עד שליש, היינו דכיון דאפי' מצוה בקו"ע אין מחויב כה"ג, מוכח מזה שהוצאת ממון מרובה כזה חשיב אונס ממון גדול ושמעתי שהעירו ממ"ש ביצה ד' כ"א "תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם", אך התם הוי בקו"ע, גם אי נימא דהוי רק איסור עשה (ע' ד' י"ב), וכן י"ל שהבולשת היו חוטפים עניני מאכל והיו מפסידים רק מה שהיו צריכין להוציא לעצמן הוצאת יו"ט, וע' ד' ט"ז ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט ממ"ש באו"ח סי' רמ"ח ס"ד וממ"ש הב"י יו"ד סי' רכ"ח בשם הרשב"ץ, וע' סנהדרין ד' כ"ו תד"ה משרבו, ובב"מ ד' ע' תד"ה תשיך. והנה בע"א ד' י"ב קאמר דאי תנא מעות דממונא אבל קוץ דצערא אימא לא", ודסד"א להתיר כשנתחב לו קוץ ברגלו לפני עכו"ם שישחה ויטלנה הגם שנראה כמשתחוה לעכו"ם, והגם שהצער הוא רק לפי שעה וכמ"ש "דאי תנא קוץ משום דאיפשר למיזל קמיה ומשקליה", ושיש צד קולא בזה יותר מהיכא שנתפזרו לו מעותיו בפני עכו"ם דמיירי בכל גונא גם כשיבא, עי"ז שלא ישחה ויטלם, לידי עניות, וא"כ יקשה מ"ש שהמצטער פטור מן הסוכה, וע' סי' תר"מ ס"ד דלא מקרי מצטער אלא בדבר שדרך ב"א להצטער ושאם לא ישב בסוכה ינצל מן הצער, ומוכח שבכל מ"ע יש חיוב גם כשמצטער, הגם שאין מחויב לתת אפי' שליש ממונו אפי' בשביל קיום מצוה עוברת, ואולי יש לחלק בין צער מרובה תחיבת קוץ בבשרו, והא דקאמר בכריתות ד' ט"ו וכך היו מוכי שחין עושין בירושלים הולך לו ע"פ אצל הרופא וחותכו עד שמניח בו כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו והלה עושה פסחו", כבר פרש"י שעושה כן כדי שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל וניחא לי' בצערא כדי שלא יתבזה, וע' סוטה ד' ח' וב"ב ד' ט', והצער רק לפי שעה, והבזיון ימשך זמן רב, ומוכרח לעשות באופן שלא יתטמא הרופא, כדי שיזדקק לו וכן י"ל דמש"ה סד"א שיש יותר להקל כשנתחב קוץ ברגלו שהרואין לא יחשדוהו שמשתחוה לעכו"ם, והרואין ירגישו ששוחה כדי לטול הקוץ ולסלק מעליו הצער וכן י"ל עפמ"ש בסוכה ד' כ"ה "אנא אכלי בסוכה כו' וכ"ש דחדי ליבאי", ומצד עוצם רגשי שמחה בעשיית מצות ד' אפשר שלא ירגיש צער, ומש"ה חייב בסוכה לילה ראשונה גם כשמצטער, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ס"א, ומש"ה כשהתנוק מצטער אפי' שלא מחמת חולי אין מוהלין אותו עד שיבריא, דגבי תינוק לא שייך זה, ובפרט שחיוב המצוה הוא על האב ולא על התנוק הקטן שאינו בן דעת ואין התינוק מחויב להצטער, ודוקא בתינוק בריא לגמרי גזה"כ הגם שסובל כאב לפי שעה, ואלת"ה יתבטל המצוה לגמרי, משא"כ כשאינו בריא לגמרי, דבכה"ג ליכא גזה"כ

ועמ"ש הש"כ יו"ד סי' קנ"ז סק"ג שכתב וז"ל ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש, ע' ריב"ש סי' שפ"ז ובאו"ח סי' שכ"ח סי"ז ונראה לקולא עכ"ל, וא"כ במקום חשש סכנת אבר פשיטא שיש לעשות האפעראציא, ואפי' כדליכא חשש סכנת אבר רק שמצטער התנוק, ג"כ י"ל כמ"ש, וכשאין התינוק מצטער מזה. והעקמומיות הוי רק מעט יש לחקור בזה

ולכאו' לפמ"ש הר"נ פר"א דמילה בשם הרמב"ן דהיכא דאשתפוך חמימי דלאחר מילה, אין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת, דבתר הכי פק"נ הוא דדחי לי' ולא מכשירי מילה, ה"נ השתא לא מטי עדיין חיובא דמילה, וכשיגיע זמן חיוב יודחה מפני פק"נ, משא"כ להרז"ה והרשב"א שהוכיחו מדלא ישחוט אא"כ הי' לו דקר נעוץ מבעו"י, ה"נ גורם דחיית המצוה, וע' ש"כ סי' רס"ו סק"ו, ולכאו' י"ל דשאני הא דל"א שישחט מפני שמחת יו"ט ולאח"כ מצות כסוי הוא שדוחה, דעכ"פ הוי רק