דבר אליהו (קלאצקין) סד

כלים להשתמש לצורך הפסח (משא"כ כלי כסף המצוירים שהם רק לנוי), וגם הביאו צירוף דעת המקילין אפי' בכ"ח שאב"י דמהני הגעלה במקום הפ"מ, וכבוד חותני הרב הגאון הצדיק זלה"ה הי' חושש להחמיר בהציגונעס בעניני בליעת איסור, והיה מורה להתיר הגעלת הציגונעס שנשתמשו בהם חמץ, לצורך הפסח. מצד צירוף דעת הסוברין דחמץ מקרי התירא בלע, והגם שהי' המנהג באתריה דמר בק"ק שעדליץ להחמיר ושלא להגעיל הציגונעס לצורך הפסח, הוא לא חשש לזה, ואיש לא העיז לפקפק ולהרהר אחרי הוראת רבם שהי' מזקני גדולי ישראל ותורתו ויראתו הכריזו עליו בכל תפוצות ישראל ובמקומות שנוהגין להקל בהגעלת הציגונעס מבליעת איסור כל השנה ולהחמיר בהגעלתם לצורך הפסח, לכאו' הוי זה בכלל מ"ש בעירובין ד' ו' מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עהכ"א והכסיל בחשך הולך והכא גרע טפי שמיקל בדבר החמור ומחמיר בדבר הקל יותר ע"פ דין

ובכ"ז יש מקום לצדד לישב מנהג המקומות ההם, דהא מצינו "דא"ל רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא היכי עבדי' להו א"ל לדידי חדתא קא עבדי' א"ל תינח מר דאפשר ליה" כו', וכבר דקדק הט"ז סי' תנ"א סק"ה דמאי מיבעיא לי' לענין פסח ומ"ש מכל הכשר סכינים בכל השנה מטריפות, ומאי קאמר תינח מר דאפשר, וכי תלינן דינא במה דאפשר, ולכאו' י"ל לענ"ד עפמ"ש בביצה ד' ט"ז "שמזונותיו של אדם קצובות לו כו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט כו' ואם הוסיף מוסיפין לו", דה"נ אינו מפסיד בהא דקא עביד חדתא לצורך יו"ט ש"פ, וממילא יש לעשות כן לכתחילה, ורק מאן דלא אפשר לי', ולפי שעה אין ידו משגת, הגם שיוסיפו לו לאחר זמן, קעביד להו כעין חדתא, ועד"ז ביארתי בילדותי מ"ש התוס' בחולין ד' קל"א ד"ה שאני וז"ל וא"ת מתנות כהונה כשאכלה משתרשי לי' שבמקום זה לא אכל ד"א ואמאי פטור, וי"ל כו' אבל באכלו אפשר דלא משתרשי לי' שהי' מתענה עכ"ל, דלכאו' קשה דכשאכלן בשבת ויו"ט לא הי' אפשר שיתענה, דלפ"ז י"ל דאכתי לא משתרשי לי', כיון שלא הי' מפסיד באכילת שוי"ט וכמ"ש, ומצד זה יש מקום לומר דכל היכא דאפשר אין להקל מטעם הפ"מ לפי שלא יפסיד בזה. ומ"ש הר"ן "דאע"ג דלרב א"א שלא לשבור את הקדירה" כו', לא שייך כשיכול להשהותה לאחה"פ, ודגם מה שמפסיד מצד בליעת חמץ הוי בכלל הוצאת יו"ט וכן י"ל מצד שקשה להזהר מתערובת משהו חמץ וצריך סיעתא דשמיא ובזה"ז אין בטוחין מתקלה ומכשול גם במידי דאכילה (עמ"ש התו' שבת ד' י"ב) לזאת נהגו בעצמן להוסיף בסייגים וגדרים "והבא לטהר מסייעין אותו", כתבתי הנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. סימן לו בעז"ה ועש"ק פקודי ג' אד"ש שנת תרס"ה, להרה"ג מוה' אברהם נתן ני' עלבערג מו""צ דפלאנסק פלך ווארשא

ע"ד שאלתו אודות תינוק שנולד ברגל עקומה, ורופא מומחה ישראל אומר שאין אפשרות ליישרה רק תוך ח' ימים, ושאם ימתינו עד אחר מילת התינוק יתקשו העצמות ולא יהא תקנה. ועי"ז שיעשו האפעראציא קודם זמן המילה, ממילא לא יהא אפשרות למול התינוק בזמנו, ושכבר הביאו להוכיח מהא דאין לבזבז יותר מחומש בשביל קיום מצוה, ומהא דשבות דשבת לא נתנה לדחות בשביל הפסד ממון ונדחית בשביל הצלת אבר

לענ"ד כיון שגם רגל עקומה תעשה פעולתה. צ"ע אם הוי בכלל הצלת אבר ובר"ן פ' ח' שרצים דכדאיכא סכנת אבר מתירין בו מלאכות של ד"ס אפי' ע"י ישראל דהא מחזירין את השבר בשבת, והתם כשלא יחזירו השבר יתקלקל האבר לגמרי. ועמ"ש המ"א סי' שכ"ח סקנ"א שלא התירו אלא להחזיר השבר אבל "עצם שיצא ממקומו אסור, ואולי יש ליישב סתימת לשון השו"ע שעצם שיצא ממקומו מחזירין אותו", דשאני מ"ש סעי' ל' דמי שנשמט פרק ידו ממקומו לא יפשפשנו הרבה בצונן, דהיינו משום שיש תקנה ברחיצה וכמ"ש "אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא", והכא ל"ש כ"כ גזירת שחיקת סממנים וגם השמטת הפרק ממקומו מקלקל האבר לגמרי, משא"כ עקום הרגל דהוי מום בעלמא, וע' בכורות ד' מ"ה וביבמות ד' ק"ג ובמגילה ד' כ"ד

ובר"ן הוכיח מהא דשרי ע"י ישראל גם להס"ד דהוי רק משום סכנת עורון, וצ"ע דלא כל האברים שוויין (גם כשלא נסתמא בשתי עיניו) וכמ"ש שאין אדם מוחל על ראשי אברים (ב"ק ד' צ"ג) וע' קדושין ד' כ"ד וכן מ"ש הר"ן להוכיח "דטעמא דשוריינא דעינא בלבא תלי הא לאו הכי לא'' צ"ע, דהא קאמר שם (ע"א ד' כ"ח) בההיא דקדחה לה עינא בשבתא צווחא וליכא דאשגח בה פקעא עינא, למחר נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מ"ט דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו", הרי דתיכף כשראה דפקעא עינא אמר שמותר לכוחלה. וע' נדה ד' נ"ה דאמר רב האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה ליכחול מעכו"ם כו' דלא אמר האי מאן דבעי לימות הואיל ויכול לגוררן" כו', הרי דליכא חשש סכנת מיתה בעורון, והא דקאמר בב"ק ד' פ"ד "דזימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין דבהדי דעויר לי' נפקא לי' נשמתא" היינו מצד מעשה העורון כמ"ש בסנהדרין ד' ע"ו שהברזל ממית בכל שהוא, וכ"כ הריב"ש תשו' של"ח שאם ימות תינוק אחר שנפחה המכה חזקה מחמת חתך הברזל (סכין של מילה) מת, וכמ"ש התוס' משום דברזלא מזרף זריף כמ"ש ביבמות ד' ע"ו וע"ש ד' ק"כ (והקשו עמ"ש בפרש"י שתוחב לו מחט בושט או בלבו דא"כ אפי' קוץ נמי "וקצת י"ל דפרש"י לטעמי' בקדושין דנ"ז ד"ה נמצאת טרפה "ושע"י קוץ הוי רק טרפה שחי יב"ח, ודמשכחת מיעוטא שיחי' ולפעמים יש תרופות ע"י תחבולות כמ"ש למעלה סי' לא), ועכ"פ שאני חבורה שנעשה בידי אדם וכמ"ש בסנהדרין ד' ע"ח גוסס בידי שמים לא אתעבד בי' מעשה (והרי הוא כחי) האי (גוסס ביד"א) איתעבד בי' מעשה" ומדקאמר אמר "דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו" מבואר מהלשון שאין העורון מסובב מחלת הלב, ודאדרבה תלוי באובנתא דליבא ודממילא אפשר שיתקלקל מהרה ולא יהא תקנה, ולא כדהוה סבר מעיקרא דליכא חשש פקיעת העין במשך זמן קצר ביום השבת, ועמ"ש הנמ"י ר"פ הערל, שאם יש לו כאב גדול בעינים ממתינין לו אחר שיתרפא ז"י דהא חמיר מחלצתו חמה, דשורייקי דעינא בליבא תלוי, דע"כ לא אמרי' דכיבן לי' עיני' לינוקא כו' מהלינן לי' לאלתר שנתרפא אלא בכאב מועט, וכבר דייקו מיני' רבותא ז"ל דמשום צער וחולי כל שהו משהין אותו למול עד שיבריא מיהת כדי שלא יבא לידי סכנה, וכ"כ הגאון ז"ל דכל חנוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין משום דבר אחר אין מוהלין עוד אותו עד שיבריא עכ"ל, והיינו משום דבכל מילה דעלמא יש ענין סכנה כמ"ש בגיטין ד' נ"ז ובפרש"י ד"ה זו מילה "הורגנו כל היום דזימנין דמיית' וליכא גזה"כ למול כל שהתנוק מצטער, וכעין מ"ש יומא דעיבא כו', וה"נ עי"ז שהתנוק מצטער ממילא יש יותר חשש שהמילה חזיק לו, ואפשר דגם מי שחלצתו חמה אינו בכלל סכנה ומ"מ כשימול תוך ז"י שנתרפא מחולי כל הגוף