דבר אליהו (קלאצקין) סג

לענין יי"נ דדריש מרימר מאני דקוניא כו' שרי, ולא קאמר דשאני חב"פ דבמשהו ודכיון דכ"ח א"י מידי דופיו לעולם הוי כמו שנשאר משהו חמץ בעין וחוזר וניעור תוה"פ, משא"כ לענין יי"נ דמיירי בסתם יינם מדקאמר "וכ"ת יי"נ דרבנן" כו', מיושב להרמב"ם (פט"ז ממ"א) דגם סתם יינם במשהו, ושפיר כ' הרמב"ם דדוקא בחטאת הטעין הכתוב שבירה בכ"ח, והחמירה תורה בחטאת דהוי כמו היכא דאיסורא בלע, משא"כ בכל הקדשים, וכהא דמהני מריקה בחמין שאינו ע"ג האש, ודאפי' כ"ח דוקא בבליעת איסור נעשה נבילה ולשיטת התוס' בע"א ד' ע"ג בשם ר"ת דסתם יינם בששים י"ל כשיטת הסוברין שבכל הקדשים טעון כלי חרס שבירה

ומ"ש כ"ת עמ"ש המ"א ס"ק מ"ט לענין כלי זכוכית שאם עמד בו חמץ מעל"ע דינו כתשמישו בחמין, כונת המ"א הוי רק דלא הוי כתשמישו בצונן שאינו אוסר גם בלי שום תקון, והיינו דמסיק וז"ל ואין לדמותו ליי"נ ע' ביו"ד סקל"ה ס"ח דכמה קולות הקילו ביי"נ משא"כ בחמץ עסכ"א עכ"ל היינו דגבי יי"נ כלי זכוכית אפי' מכניסו לקיום א"צ עירוי ומשום דשוטים וקשים הם ובליעתם מועטת מכל הכלים וכן מפורש בשו"ע הרב זלה"ה ס"ק ע"ג וז"ל אבל אם רוב תשמישו כו' דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע כו' אא"כ הכשירו כו' ע"י מילוי ועירוי ע"ש, הרי דלא הוי ממש כתשמישו בחמין דל"מ הכשר עירוי אפי' בדיעבד ומ"ש כ"ת בדקדוק לשון המרדכי ששורין בהם פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש" כו', לע"ד י"ל כונת הדברים, שאין הדרך להניח הפתיתין שרוין בכוס מעל"ע ואוכל הפתיתין מיד, רק שנותן לחם חם ביין בכוס של מתכות, ולא בכוס של זכוכית דפקעי ואח"כ מערה לכוס של זכוכית ושותה ונשאר מעט יין בכוס, ועי"ז שהיין קבל טעם חמץ מהפתיתי לחם חמין, שוב היין אחר שנצטנן ונשאר יותר ממעל"ע בהכוסות של זכוכית אוסר מטעם כבוש כו', וע' ס' תמ"ז סקכ"ד, דלא שרי מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתירא, ובב"י בשם הרשב"א שכוסות של מתכות מחממים בהן יין על האש ונותנין שם לחם, ואפ"ל דאחר הצנון מערה לכוס של זכוכית וכמ"ש (והנה חבית של שכר המים מרובין ויש ס' כנגד הקליפה וע' ב"י דיין בולע טפי), וכן כשישתמש בפסח קשה להזהר מהדבר הרגיל שריית פתיתי מצה ביין מעל"ע בהכוסות

וע' פרש"י ע"א ד' ל"ג ובתוס' ורא"ש ממ"ש ד' ע"ד ולכאו' שאני כשאין רואין שנותן לתוכו יין ודמש"ה דוקא כשמכניסו לקיום איכא גזירה דלא ליתי לשהוי' ביד עכו"ם ומ"ש זה מכניסו לקיום כו' הא קאי אליבא דר' דמתיר בנגוב ומ"ש דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים כו', הוי דוגמת פתוותא דבי מיכסי כו' שקרקעיתו קשה משא"כ כסי דאיירי דרכיכי בלעי כדפרש"י ד"ה אי שתי, וא"כ גם להתוס' והרא"ש כוסות של זכוכית בלעי טפי מחבית של חרס הנעשה מדבר קשה כדי שלא ישברו, והיכי דשיעי כתב דאדרבה בליעתם מועטת, וברא"ש פ' כ"ש דאע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי, ולכאו' לא שייך זה כשמחופה על כלי מתכות וכן לפמ"ש התו' בע"א ד"ה קוניא. דכיון שאין בו אלא חיפוי על החרס בלע, דמשמע כונתם שהחיפוי הקל ומתבקע אינו חוצץ ומעכב שהחרס לא יבלע, משא"כ חיפוי שיש בה ממש ובחיפוי על כלי מתכות כיון דהחיפוי קלוש מפליט, ושאני כשצריך להפליט בליעה מרובה מתוך דופני הכ"ח משא"כ כלי מתכות שמפליט י"ל שהחפוי הקלוש מפליט, ורק ממ"ש התה"ד הובא ברמ"א סעי' כ"ו דכלי כסף שיש בתוכו התוך זכוכית אין להגעילו נשמע דה"ה בחפוי על כלי מתכות (והגם דמיירי במצוירים מבואר שם דהגם דשיע בלע, וע' שבת ד' נ"ז דקאמר השתא רך ע"ג קשה כו' וא"כ על דבר קשה ביותר לא מיהדק) וע"ש שכתב דההיא שינויא דפ' כ"צ שאני לב דשיע דיחויא בעלמא היא. ועמ"ש הש"כ יו"ד ס' ע"ג סק"ג בשם הת"ח דאע"ג דלגבי דם בעין לא אמרי' כבכ"פ שאני לב דשיע ולענין זה מהני עכ"פ שיעתו דלא בולע הרבה כו', והביא בשם מהרא"י שכתב טעם אחר, הרי דהגם שהמהרא"י ג"כ סובר דלענין דל"א שהלב נעשה נבלה מהדם שבתוכו מהני שיעתא דלב דל"א דממהר לבלוע וכמ"ש בש"כ סק"ז, מ"מ לא ס"ל למהרא"י סברת הת"ח דמהני שיעתא ג"כ לענין דלא בולע הרבה ודכבכ"פ, וא"כ י"ל דמהרא"י בתה"ד לטעמי', משא"כ לדעת הת"ח שפיר י"ל דלענין זה מהני שיעתא דכלי זכוכית שאינו בולע הרבה ושיש רק בליעה קלושה שנפלט עכ"פ ע"י הגעלה, ודוקא על מה דמתיר ראבי"ה משום דשיע ולא בלע דמשמע דס"ל שאינו בולע כלל שייך להקשות מהמסקנא דל"א גבי לב דשיע ולא בלע כלל, והנה בלשון האדר"נ פמ"א שלשה דברים בכ"ח בולע ואינו פולט כו' שלשה דברים בכלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט כו' במקום צונן צונן, והגר"א מחק מ"ש ואינו פולט ואפשר דהיינו דכיון שאינו בולע לא שייך לומר ואינו פולט, כיון שאין מה לפלוט, ולענ"ד יש מקום לקיים הגרסא, ומשום דהא דקאמר שאינו בולע היינו רק שבליעת כלי זכוכית מועטת מבליעת כל הכלים, ודוגמת הא דקאמר בכלי חרס שאינו פולט שכבר נתבאר דגם בכלי חרס מועלת הגעלה להפליט מעט רק שאינו פולט בשלימות כמו בכל הכלים, וה"נ קאמר דכלי זכוכית אינו פולט בשלימות אפי' אותה בליעה מועטת שבולע בכלי וצ"ע הוכחת הראבי"ה דהא האדר"נ מיירי בכל גונא גם בהנך דלא שיעי (וכדשיעי י"ל שמצד קלישת הבליעה אפשר שיפלט) ועכ"פ לא מוכח מלשון האדר"נ שכ"ח אין פולט ע"י עירוי ושפיר י"ל שכשנשתמש בצונן פולט, ודוקא כשנשתמש בחמין שהבליעה מרובה אין פולט בשלימות, וע' יומא ד' ע"ח דכסא דפחרא משחל שחיל ופרש"י שפולט מים שבולע, וע' תענית ד' ז' דמאני דפחרא היינו כלים מכוערין של חרס, ובפר"מ להרמב"ם פ"ג דחולין במשנה דואלו כשרות בבהמה וז"ל שלכלי חרס שלהן באותו הזמן כפי אותן המלאכות המפורסמות באותו הזמן היה הלבן מזיע כו' וידוע שהכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים, וע"ש ביומא דרבא מצטנן בכסא דכספא שהוא לבן, וא"כ לא כל הכ"ח שוויין שמשתנין לפי מלאכת עשייתן, וע' סנהדרין ד' צ"א בפרש"י דכלי זכוכית יש להם תקנה לחזור ולעשות מהן כלי משא"כ כ"ח וכמ"ש בשבת ד' ט"ז, ולכאו' הא כל תקנתם ע"י התכה מחדש כתחלת מלאכתם ופנים חדשות באו לכאן והוי כעין מ"ש התו' גבי כ"ח שאין תקנה בהסקה דחשיבי ככלים אחרים, ומשמע קצת שבזמניהם הי' באופן אחר, וע' מגילה ד' ו' שבת ד' כ' תד"ה אנן, ונדה ד' כ"א שכוס טבריא פשוט אפי' מחזיק ב' לוגין כו' (וזה אפשר להתאים להכוסות בזמנינו), ובשבת שם לא קאמר דדמי לכ"ח לענין בליעה, ומשמע שיש איזה הבדל ועפמ"ש מבואר שגם ממ"ש התה"ד גבי כלי כסף כו', לא מוכח לענין מה שדרש ממני כ"ת ע"ד הציגונעס ובפרט די"א שגם החפוי אינו מין זכוכית, ואין תקנה בלבון שיפקע הכלי, וע' בת' רע"א ס' מ"ג כדליכא הפ"מ בכל קדירה בפ"ע והביא מ"ש הר"ן גבי תנור יוצן (ולפ"ז בלא"ה יש חילוק בין חביות של שכר, משא"כ גבי כוסות של זכוכית, וגם שאני התם שאין דרך ליתן בהן לקיום סמוך לפסח ממש וע' ש"כ סקל"ה סקל"ג), ולא יהא להעניים