דבר אליהו (קלאצקין) סב

ק"ה שהקשה לר"י דמב"מ אוסר במשהו ובכל איסור משהו יאסר בצונן, ולענ"ד י"ל כמ"ש, ואולי היינו טעם המחמירין בתוה"פ), וא"כ אין מצטרף מה שנפלט בשעת היתר, וגם עמ"ש הנוד"ב יו"ד ת' כ"ו שאין הכבוש כמבושל ממש לכל דבר, ומ"ש הט"ז דכבוש הוי נטל"פ, היינו משום דכיון שבגמר המעל"ע הוא שמשלים פליטת הכלי איסור לכדי נתינת טעם במה שנכבש בגמר המעל"ע כבר נטל"פ

ועפ"ז בלא"ה מיושב מ"ש המ"א, דדוקא לפי הטעם השני של המרדכי דמשערי' בכולי' רק דהוי נטל"פ ממילא כיון שבתוה"פ אסור נטל"פ צריך שיערה היין קוה"פ לחבית ש"פ, וכשנשאר היין אפי' זמן מועט אחר כניסת הפסח בהחבית שנתנו בה מקודם שכר שעורים יש להחמיר, משא"כ להטעם הראשון שא"צ לשער נגד כל החבית, א"צ לערות קוה"פ וכל דליכא שיעור כבישה בזמן האיסור איכא תרי משהו וגם יש עוד צירוף להקל אך בלא"ה מיושב דברי המ"א כמ"ש מקודם

ובענין מ"ש רבי' יואל דדוקא כשנשתמש בחמין אין כ"ח יוצא מידי דופיו, הביא בטור שמדברי רב האי יראה דל"מ הגעלה לכ"ח אפי' נשתמש בו בצונן שכתב עריבה של חרס שלשין בה כל השנה כו' הניחוהו תחת הצנור לקבל בו היין אותו היין אסור לשתותו בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון, וכתב הב"י לתמוה שמאחר שלא עשה שום תיקון לעריבה זו, לא שייך לומר "שכ"ח אין לו תקנה אלא בליבון" ולענ"ד י"ל עפמ"ש הב"י בשם הר"ן דהא דאמרי' חוץ מבית שאור שחמוצו קשה דמשמע דאפי' בצונן אסור להשתמש בהם היינו דוקא נמי בכלי חרס כו' שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דופיו הרי הוא כגוף האיסור" כו' ע"ש והיינו משום דכיון שאין תקנה לכ"ח אלא בלבון והסקה שנעשה ככלי חדש (וע' פסחים ד' ל' תד"ה התורה) לא חשיב כבלוע בעלמא אלא כגוף האיסור, וכמ"ש ביו"ד סי' צ"ח סעי' ה' בשם המרדכי דבכ"ח דא"א להפריד האיסור ע"י הגעלה נעשה הכלי עצמו נבילה ויע"ש בט"ז סק"ח, והשתא מתישב מ"ש דכיון "שכ"ח אין לו תקנה אלא בליבון", דממילא העריבה של חרס שלשין בה כל השנה, דבית שאור שחמוצן קשה כחמין דמי, הויא כגוף האיסור, ומש"ה כשהניחוה תחת הצנור לקבל בה היין שנוגע בעת שטיפה בגוף האיסור (ויש ג"כ קצת דוחקא כדמשמע הלשון "ודרכו בו ענבים או הניחוהו תחת הצנור" דהוי דוגמת דריכת ענבים ושיש גם חריפות קצת) אסור לשתות היין בפסח משא"כ בכלי מתכות וכה"ג דכיון שיש תקנה להפריד האיסור ע"י הגעלה, גם קודם הגעלה לא חשיב גוף האיסור אלא בלוע בעלמא ולא נעשה הכלי נבלה, ואינו אוסר היין שנגע בו כיון שהודח הכלי יפה בשעת הגתות

ועמ"ש בהגהות מהרל"ח דשאני עריבה דדמיא לבית שאור משא"כ בחביות שנותנים בהם שכר אפשר שגם רב האי מודה דבעירוי סגי ולענ"ד יש ליישב מ"ש הטור להוכיח מדברי רב האי דלא ס"ל כשיטת רבי' יואל דהא דאמרי' כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור, דהא גם בליעת בית שאור לא הויא ע"י האור, וס"ל להטור להוכיח מזה דה"ה כשבלע ע"י כבישה, ובענין מ"ש מהרל"ח די"ל ששהו היין בהעריבה מעל"ע כבר כתב כן בד"מ סי' תמ"ז ס"ק י"ב, וכתב דאפשר שחמץ קודם זמנו דהוי היתר גמור ל"א כבוש כמבושל והובא במ"א שם

ובלשון הרמב"ם פ"ח ממעה"ק הי"ד שכל הכלים שמשתמשין בהן בקדשים ע"י חמין כו' וימרק וישטף הכלי בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס ומבשל ושונה ומשלש מיד בין בכלי מתכות בין בכ"ח וממרק ושוטף עד סוף אכילה", וכבר תמהו דהא מדקאמר הש"ס שהתורה העידה על כ"ח שא"י מידי דופיו לעולם, מוכח שאין שום תועלת במריקה בחמין דהיינו הגעלה בכ"ח ולכאו' מוכח ממ"ש בירושלמי פי"א דתרומות דמהני הגעלה בחמין ג' פעמים כשבישל בקדירה תרומה בזה"ז דהוי מדרבנן וכן קאמר הירוש' ר"פ אלו עוברין דובלבד לאחר ג' תבשילין ועמ"ש הרשב"א בתה"ב בית ד' שער ד' וביו"ד ס"ס קי"ג וסי' שכ"ג ש"כ סק"ד, ואם לא היתה ההגעלה פועלת להחליש טעם הבלוע בכ"ח לא הי' שום תועלת בהגעלה אפי' הרבה פעמים ועכצ"ל שע"י ההגעלה נפחת האיסור גם בכ"ח רק שאינה מוציאה האיסור בשלימות, משא"כ כלי מתכות וכה"ג שע"י הגעלה יוצא האיסור מדופני הכלי לגמרי וקודם שחוזר ובולע נפרד האיסור לגמרי וגם אחר שחוזר ובולע ממי ההגעלה לא הוי כדי נ"ט, וממילא ניחא תועלת הגעלת ג' פעמים בכ"ח שבכפילת ההגעלה נפחת האיסור ומתמעט, ומצינו בספרא עה"כ ואם בכלי נחשת בשלה אין לי אלא כלי נחשת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו ומנין לכ"ח שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה" כו', ולכאו' הי' מקום לומר שמבשל ושונה ומשלש כדי למעט ולקלש האיסור נותר גם בחרסין השבורין ושישאר רק משהו, ועמ"ש התוס' דחידוש הוא מה שהתיר הכתוב בשבירה הגם שעדיין טעם חטאת בחרס. וגם לפום דמשמע מלשון הרמב"ם דהיינו לענין שכל תוך זמן אכילה מבשל והולך, אכתי הוי מלתא דפשיטא ועכצ"ל דקמ"ל שנעשה גיעול להבליעה הקודמת ק

ועמ"ש התוס' דהגם שהקפידה על הבליעה החמיר הכתוב בבישול בלא בלוע לחושבו כבלוע, ולכאו' י"ל דגם כשתלאו באויר תנור, ריחא מיהו איכא, וכבר כ' המ"א סי' תמ"ז סק"ד דבפסח דהוי במשהו לכ"ע ריחא מילתא, ובזה מדויק הא דפרש"י ד"ה מהו "מי הוי צריך תנור שבירה או לא", וכן בלשון הרמב"ם "צלה הבשר בתנור של חרס יש בדבר ספק" כו', וכבר תמה הלח"מ דהא כמו"כ הוי האיבעיא בתנור של מתכת אי בעי מריקה ושטיפה או לא, ועפמ"ש י"ל דבכלי מתכות אין שום צד ספק לומר שבבישול בלא בלוע דלא הוי טפי מבליעת משהו יצטרך מריקה ושטיפה, (ותמיד ע"י המריקה בחמין אח"כ חוזר ובולע משהו), והאיבעיא דוקא בכלי חרס שאין הבלוע יוצא מידי דופיו לעולם, דממילא לא חשיב בליעה בעלמא אלא כמו שיש גוף הבליעה משהו בעין, ובסוף ע"א קאמר ודקא קשיא לך דבעידנא דקפליט איסורא קפליט בעידנא דקא פליט לא איתא לאיסורא בעינא", וממילא כ"ח דהוי הכלי כגוף הבלוע, הדר איתא לאיסורא בעינא וכי היכא דאיסורא בלע, וגם מצינו בירוש' פ' כירה ה"ה דקאמר "תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין התיב ר' יוסי בי רב בון והתני אף בכלי נחושת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע", ומשום דכלי חרס בולע יותר וכמפורש בלשון הר"נ שהובא למעלה דכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דופיו הרי הוא כגוף האיסור ועמ"ש הש"כ סי' ס"ח ס"ק ל"ג ובפמ"ג, ולא מוכח דיש גריעות בכלי נחושת משאר כלי מתכות אלא שכלי חרס בולע יותר מכל הכלים, ומש"ה האיבעיא דוקא כשצלה הבשר בתנור של חרס דכיון שא"י מידי דופיו יש לחושבו כבליעה משהו בעין מצד הריח הנודף, וע' מרדכי אות תק"ע שהביא ממה שלחמי תודה הי' החמץ נאפה בתנור אחד עם המצה, ודהגם שהתנור גדול איכא ענין ריחא, ומהתם לא מוכח דריחא לאו מילתא אלא כשאין שמנונית משא"כ ריח הנודף מבשר צלי (וע' באה"ט סי' תס"א סק"י)

והא דפריך על הא דקאמר דמאני דקוניא אסור לאשתמושי בהו בפסחא משום שהתורה העידה על כ"ח כו' "ומ"ש