דבר אליהו (קלאצקין) נט

ולא הוי בכלל "אשר תבשל", והא דקאמר ר' יאשי' בנדרים ד' מ"ט ממ"ש "ויבשלו הפסח באש כמשפט", מסיק דהוי אסמכתא בעלמא, וע' סנהדרין ד' ד' תד"ה דרך בישול "ובחלב אינו בישול אלא טיגון" כו', ועמ"ש החו"ד סי' פ"ז דבמקום דאיכא למימר בישול ממש צריך ריבוי לצלי וע"ש שכתב דהא דבעי רמב"ח "תלאו באויר תנור מהו", היינו כשתלאו לקדירה לבשל בו יע"ש, וא"כ י"ל להסוברין דה"ה בכל הקדשים, שמפרשים דלא כפרש"י אלא כמ"ש החו"ד עפמ"ש התוס'. אך גם לפרש"י "שתלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור", י"ל דמפרש דכמו דמרבה "עירה לתוכו רותח", ה"נ נתרבה צלי קדירה כעין מ"ש התוס' בסנהדרין "דהא דקרי לצלי קדירה בישול שאני התם דכתיב ובשל מבושל מ"מ" ושיש רוטב הנפלט משמנו, וגם עמ"ש הרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ג' דברית מלח בקדשים כו' אפי' למה שנאכל לכהנים כו', ובאו"ח סי' תס"ב אי הוי מתולדות המים, משא"כ גבי קרבן פסח שנתמעט צלי קדירה, ושצולין דוקא בשפוד של רמון וכמ"ש "וניתי של דקל איידי דאית ליה שיכי מפיק מיא והוי כמבושל", ממילא לא הוי בכלל מ"ש אשר תבשל בו", (דאפי' טגון לא הוי, וע' פסחים ד' ג'

), ועפמ"ש י"ל ג"כ דכיון דכתיב וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה", שאני תנור של מקדש שיש לו תורת כלי שרת, והתנור מקדש לשתי הלחם כו', וע' מנחות ד' ס"ג "רש"א תנור תנור ב' פעמים אחד שתהא אפייתן בתנור ואחד שיהא הקדישן בתנור", ומשמע לישנא דאצטריך ילפותא שהתנור מקדש, וע' מנחות ד' ע"ב דפריך "וסבר ר' תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה", ומשמע לשנא דלאו מטעם שהתנור של חול אלא דס"ל שאין לו דין כלי שרת לקדש ודדוקא כדאיכא גזה"כ כמו לענין טומאה חשיב כלי, ומש"ה אין לו תורת כלי לענין חלה לצרף, ודמש"ה קאמר דכיון דאיכא ב' הלחם ולחה"פ דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור הו"ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן", דכיון שהתנור מקדש יש לתנור תורת כלי שרת, וממילא יש לתנור של מקדש תורת כלי, משא"כ תנורי פסחים של חול, י"ל דלא הוי בכלל הכתוב "וכלי חרס אשר תבשל בו" וגם התנורים המטולטלין אפשר שהיו בשעת צליית הפסח מחוברין לקרקע, כדי שלא יצטרכו לשברן אח"כ (וע' זבחים ד' צ"ג כשהעבירו על פי תנור ומ"ש הרמב"ם דר"ע לטעמי' דקלוטה כמו שהונחה ומ"ש המפרשים אי שוה לכ"ח דעלמא) וע' פרש"י ביצה ד' ט"ז וביו"ד סי' צ"ז

ולכאו' הי' מקום לומר דמה שאין התנור מצרף לחלה, דכיון שלא נתחייב בשעת גילגול, מצרף דוקא כשנעשה לחם ראוי לאכילה ולא כשהוא בתנור שא"ר לאכילה מצד עוצם החום, ואחר שמצטנן תו אין צריך לתנור והוי כעין מ"ש בחגיגה ד' כ"ד, "דכשא"צ לכלי אין כלי מצרפו" אך ז"א, דהא מבואר בלשון השו"ע "הסל מצרפן ואפי' אחר שנאפה ונעשה פת הרי דהסל מצרפן גם קודם אפייה הגם שאין העיסה ראוי' עדיין לאכילה ומוחסרת מעשה אפייה, וא"כ עכצ"ל טעם הגריעות בתנור מצד דלא חשיב כלי, ודהגם דבעי "טבלא שאין לה לבזבז כו' אויר כלי בעי' והא איכא", ודשאני מ"ש בחגיגה שם "דאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף, דהיינו משום דיליף ממה שהכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת" ודומיא דכף שיש לו תוך, וע' פסחים ד' פ"ה תד"ה בנגררין דאפי' למ"ד אגד כלי שמיה אגד הנ"מ כלי שיש לו תוך כו', תנור גרע שאין לו שם כלי, ואכתי לא גרע מאויר בית, וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דהירוש' פריך על המשנה דקאי גם אליבא דר' יהושע משא"כ לפום דקיי"ל שאין התנור מצרף, לשיטת הרמב"ם שלא כתב לחלק בין בארץ בין בחו"ל,, וע"ש בסמ"ג "דאע"פ שבמדות הקדש אמרי' דגדושה לא מיקדשא, לענין חלה הוי כאויר בית שמצטרף ולכאו' למסקנא דמנחות ד' צ' דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת וגזרה שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול", לא מוכח מידי דשאני התם שאין מכוין להקדיש הבירוצין ורק מטעם שמא יאמרו כו', דל"ש במדת היבש דלא אתי מגופי' דמנא. וע' ד' פ"ז "שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו כו', דלא חזי לי' לא מקדש" ובפרש"י דשלחן לא הי' לו בית קבול כלל למעלה כו', וא"כ אדרבה כדחזי לי' מקדש, הגם שלא הי' בית קבול, ואילו לענין חלה דוקא כשיש לה לבזבז ועכ"פ לפום דקיי"ל שאין אויר בית מצרף צריך שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי סימן לד כבוד הרב ה"ג ומצוין ביראת ד' מו"ה ישראל נתן טייץ (ז"ל) אבד"ק לידוואנאווא פלך סובאלק

מה שדרש ממני כת"ר במכתבו ע"ד מ"ש בקובץ על הרמב"ם פ"ה מחו"מ וז"ל ובשבת פ' כירה בסוגיא דאלפס משמע מדברי הר"ן דלא מיקרי כ"ר כ"א הוא על האש ממש דהיינו בדוד שהאש מהלך תחתיו אבל קדירה העומדת אצל האש לא מקרי כ"ר וא"כ לפ"ז לא יפה עושין במה שנותנין קדירה גדולה אצל האש ומגעילין בתוכה עכ"ל

הנה כבר הרגיש בזה בשירי קרבן על הירוש' פ' כירה והקשה דלפי' הר"ן "קדרות העומדות אצל האש כעין שאנחנו מבשלין רוב הקדרות לא יהא להן דין כ"ר וזה דבר שלא שמענו מעולם" ולענ"ד י"ל דמ"ש הר"ן בהא דמוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת, שמותר לתת מים בתוכו בשבת ולשתות כו' דמוליאר אע"פ שהגחלים סמוכין לקבולו הגדול אפ"ה לא מקרי כ"ר כיון שאין אותו קבול גדול עומד על הגחלים" כו', היינו משום דלענין חום ורתיחת דופני הכלי לבשל המים שיתנו בתוכו אחר גריפת הגחלים, צריך שיהיו דופני הכלי רותחין ביותר ע"י מה שהקבול העליון עומד על הגחלים, ודופני הכלי הולכין ומתגברין במדריגת חומם (ודופני הכלי נתכין כשירתחו ביותר), משא"כ לענין הגעלה שתלוי במדריגת חום ורתיחת המים ולא במדריגת רתיחת דופני הקדירה (והמים כשבאין לנקודת הרתיחה אין מעלת חומם מתוסף יותר והחום נודף ע"י אדים), והר"ן בעצמו כתב בהא דמלח אינו כתבלין כו') וכלי ראשון היינו לאחר שהעבירוה מע"ג האור דאי ע"ג האור אפי' בשרא דתורא בשלה ביה", וכ"כ פ' כל שעה בד"ה עץ פרור, וכיון דבשרא דתורא בשלה בקדירה העומדת אצל האש, חזינן דאדרבא עדיפא מכלי ראשון, ועמ"ש הר"ן פ' כירה בד"ה ודאמרי' אבל נותן הוא לתוך הקערה, דלבני מערבא לית להו בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו, (ולפ"מ שהביא לשון הירושלמי "איזהו חלוט ברור" כו', לכאו' לא מוכח לענין בישול) ובודאי אא"ל דמ"ש הר"ן בהא דמוליאר הגרוף, קאי לשיטת בני מערבא ודלא כהש"ס דילן, ועכצ"ל כמ"ש דשאני לענין שיבשל המים שיתנו בתוכו אחר גריפת הגחלים והירוש' ג"כ לא קאמר אלא לענין עירוי מן הקלוח, ובירושלמי "ר' יצחק רובא עאל מיסחי עם ר' א"ל מהו מיתן צלוחיתא גוא עגלתא א"ל הבא גו נטלא היא נעשית ככלי שני", ועמ"ש הט"ז יו"ד סי' צ"ב סק"ל להוכיח שאם שואב מכלי ראשון והוציא רותחין יש לו דין כ"ר מדקאמר נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי וא"ל טול בכלי שני ותן" כו', ובימי חרפי אמרתי להעיר לענ"ד מלשון הירושלמי "היא נעשית ככ"ש", דמשמע שלא היתה כ"ש מקודם, ומשמע