דבר אליהו (קלאצקין) נח

עיסה שנלושה ביחד ודעתם לאוכלה ביחד חייבין בחלה אע"ג שאין בחלק כאו"א שיעור חיוב חלה, וה"נ לא חשיב עומד לחלקה מה שיאכלו כמה אנשים ביחד, ואפי' אילו הי' העיסה עומד לאכילה רק בשביל האורחין שיזמין בעל החתונה, אכתי כיון דהוי של בעל השמחה עד שיבא לתוך פי האורחין, לא חשיב זה עומד להתחלק, שבשעת אכילה תמיד עומד להתחלק, וקצת י"ל דשאני כשהי' בשעת לישה כשיעור, משא"כ כשלא הי' כשיעור ואח"כ בשעת צירוף הוא שבא החיוב, ועכ"פ י"ל דהוי במחלוקת הראשונים

ובענין מ"ש החניך והאו"ז יש להעיר ממ"ש הראב"ד היכא שהוסיף על חלקו והשלימו אח"כ לכשיעור "שאין דיחוי אצל מצות וכיון שהשלים עליו חייב" (וע' ט"ז או"ח סי' תרמ"ו סק"ה), ובשיטת הרמב"ם י"ל דס"ל כדעת התנוך דגם לענין צירוף היכא שכבר נפטר אינו חוזר ומתחייב ודממילא לא קשה קושיית הראב"ד וז"ל ואם עשו אותה להתחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור, ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין, ואע"פ שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו כו' ע"ש, דלפ"ז י"ל דמה שמצרף אח"כ היינו כמ"ש התשב"ץ דאיכא ילפותא ממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ דאפי' בשעה שהוא לחם אפשר לבא לידי חיוב חלה וכ"כ הרי"ף והר"נ פ' אלו עוברין וא"כ אדרבה י"ל דמוכח מדאצטריך ילפותא וגזה"כ, דכל היכא דליכא גזה"כ אינו חוזר ובא לידי חיוב, וכמ"ש בירושלמי שכבר הי' להם שעת חובה ונפטר", ועפ"ז מתישב הא דאיתא בירושלמי, דאית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף, דהיינו דלמ"ד שהתנור מצרף ממילא ליכא הוכחה מהכתוב שמצטרף אח"כ בנתינה לסל, די"ל שמצטרף דוקא בתנור תיכף שנעשה לחם ולא לאח"כ, ודוקא למ"ד שאין תנור מצרף מוכח מהכתוב שמצטרף אח"כ בהסל, וממילא מיושב מ"ש הרמב"ם שאין התנור מצרפן לחלה, ולא כתב לחלק בין בארץ לחו"ל, והקשה עליו הרשב"א וכתב "ומסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבין בחלה מספק", ועמ"ש הב"י ס' שכ"ה לתרץ, ועפמ"ש י"ל דכיון דהא בהא תליא, ואי התנור מצרף א"א שיצרף הסל ממילא מוכח מדאיפסקא הלכתא כר"א ודאפי' בחו"ל הסל מצרף שאין בזה ענין ספק, ושאין התנור מצרף, והנה לפמ"ש הב"י בישוב דברי הרמב"ם דדוקא כשכבר הי' לה שעת חובה ונפטרה מפני שעשאוה לחלק הו"ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה, לא מוכת מזה לענין היכא שכבר נפטר מצד שלא הי' כשיעור אך מדברי הראב"ד נשמע שמדמה לה לעושה עיסתו קבין והשיכן כו', ומשום דכמו"כ כשעשו אותה לחלק הוי כמו שאין בעיסה שיעור חלה ולא נתחייבה עדיין, ולכאו' יש מקום לומר כן גם לשיטת הרמב"ם וכמ"ש

ובנ"ד יש ג"כ לצרף צירוף קולא מה שהדבש מרובה, וע' ט"ז או"ח סי' רט"ז סק"ב שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו לדבש"ל, ועמ"ש הט"ז סי תס"ז לענין אכילת דבש בפסח דהגם שיש חשש שמערבין בו סולת, כמו"כ נותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר, והיינו כשהדבש מרובה משא"כ בדבש מועט שהבשר מתקיים וכמ"ש בב"ב ד' ג' טמנה שבע שנין בדובשא וכן מבואר בר"נ פ"ב דע"א בהא דקאמר "דבש למאי ניחוש לי' כו', שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש" כו' ע"ש, וא"כ י"ל שהדובשנין (לעקיך) לא דמי לעיסה שנילושה בדבש, דכיון שדובשנן מרובה לא לבד שמבטל טעם הקמח דכמו"כ אפשר שנהפך הכל לדבש, וכמו דאזלי' בתר השתא להפקיע ולבטל האיסור הקודם "ה"נ הוי צירוף קולא לענין חיוב חלה

ובענין מ"ש הב"י וז"ל ובסמ"ג משמע דלדעת ר"י אע"פ שכל העיסה או המצה למעלה מדופני הכלי מצטרפין כו' דע"כ לא מיבעי לי' אלא בטבלא שאין לה לבזבז אבל יש לה לבזבז אפי' בגדוש מצטרף והטעם משום דהוי כאויר בית שמצרף וכדגרסי' בירוש' עכ"ל, וע' סמ"ג מצוה קמ"א שהביא לשון הירוש' דפ' אלו עוברין "וישליכנה לאויר בית אויר בית מצרף לחלה ואין קרקע בית מצרף לחלה ומשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף כו', והנה לפנינו הגירסא בירושלמי "ר' ירמיה בעי ויפררנה וישליכנה לאויר הבית ויקרא לה שם, תמן א"ר ירמי' בשם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף כו' והכא הוא אומר הכן א"ר יוסי עד שהוא באויר הבית יקרא לה שם אויר הבית מצרף לחלה אין קרקע הבית מצרף לחמץ", ומשמע שבא לתרץ דברי ר' ירמי' דשפיר בעי "ויפררנה וישליכנה" כו', דכיון שאויר הבית מצרף לחלה יוכל כשנטמאה העיסה לקרוא לה שם, ומ"מ לא יעבור בב"י ובי"מ לפי שאין מצרף לענין חמץ, והיינו מ"ש דמשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף והכא הוא מקפיד על תערובתו שלא יחזרו ויתקבצו הפרורין יחד כדי שלא יעבור עליהם בב"י ובי"מ וממילא גם לענין חלה אינו מצרף

ולכאו' י"ל דכיון דקיי"ל כר"א שאין התנור מצרף כמו"כ אין אויר בית מצרף והא דפריך בירושלמי "ויפררנה וישליכנה" כו', היינו משום דפריך על המשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט כו' בן בתירא אומר תטיל בצונן א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ובבי"מ", ולר' יהושע שהתנור מצרפן ה"ה דאויר בית מצרף, דמדקיי"ל שאין תנור מצרף מוכח שאין לתנור תורת כלי לענין זה, ולאו דוקא לר"א לטעמי' שכל המחובר לקרקע הוא כקרקע (ב"ב די ס"ו וע' שבת ד' קכ"ה) ושאין התנור המחובר לקרקע דבר מובדל בפ"ע, אלא גם לפום דקיי"ל דלא הוי כקרקע (וע' ש"כ חו"מ סי' צ"ה סק"ז) מ"מ קיי"ל לענין זה כר"א שאין התנור מצרף, והגם דלפמ"ש בשבת שם דסד"א כיון דחברי' בארעא כגופא דארעא דמי קמ"ל מוכח מדאצטריך קרא וילפותא, דבעלמא היכא דליכא ילפותא חשיב תנור כגופא דארעא לכ"ע ולא דמי לתלוש ולבסוף חברו דעלמא, אכתי הא יש תנורים כאלה שאינן מחוברין לקרקע וכמ"ש המפרש בתענית ד' י"ט ד"ה תנורי פסחים "שהם בחצרות ושל חרם הן ומטלטלין אותן" וע' סנהדרין ד' י"א פרש"י ד"ה תנורי פסחים

וע' כו"פ סי' ק"ג סק"ו שהקשה לצד האיבעיא בזבחים ד' צ"ה דתלאו לשפוד לצלות החטאת באויר תנור טעון התנור שבירה, דממילא תנורי פסחים של שנה העברה טעונין שבירה להסוברין דה"ה בכל הקדשים, ולכאו' י"ל עפמ"ש התוס' דשמא אף בתנור אם הי מסיקו מבפנים ובחוץ כעין תחילת עשיתם כו', דא"כ יש תקנה לתנורים קטנים המטולטלין וי"ל ג"כ כיון דצליית הפסח הוא ע"י שפוד של רמון ועמ"ש התוס' פסחים ד' ע"ו ד"ה בשלמא דאין שפוד של עץ קולט חום כ"כ וע"ש דרחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר'', דלא קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרם", וכן קיי"ל דתנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש", וע"ש בלשון התוד"ה וגרפו "ובירושלמי דייק כו הלא חום התנור כמו"כ מבשלו והוי צלי מחמת ד"א, ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור" כו', וכיון שלא נצלה מחמת חום התנור י"ל דלא הוי בכלל מ"ש "אשר תבשל בו", ושאני תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור שנצלה מחמת חום התנור ובלא"ה שאני צליית הפסח שיש להזהר אף מרוטב הנפלט משמנו וע' ד' מ"א תד"ה א"ב, ובמשנה דרע"א "כמין בישול הוא זה",