דבר אליהו (קלאצקין) נז

כאילו הקנה להם הנחתום תחלה קודם גלגול העיסה את חלקם מצד שהן רגילות ליקח ממנו, ומדמה לה להא דקאמר בגיטין ד' ל' במכירי כהונה דהוי כמאן דמטא לידיה, וא"כ ה"נ כיון שמתחלה בשעת לישה וגלגול העסה היתה דעתם לשלוח הלעקיך לבעל החתונה, הוי כמאן דמטא לידיה בשעת גלגול, וע' ב"ב ד' קכ"ג תד"ה הכא, דמש"ה מכירי כהונה הוי מוחזק משום דהוי מתנה מועטת שאסור לחזור בו וכל כמה דלא הדר בי' הוי מוחזק, וה"נ הוי מתנה מועטת. וע' ב"ב ד' פ"ח "גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר" כו', וע' שבת ד' קמ"ח דקאמר שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי"

אכתי לא יתכן לומר שזוכה בעל החתונה בשעת גלגול, דהא מצינו (ביצה ד' מ') "דמי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא א"כ זכה להם מנותיהם מעיו"ט, וע"ש בתו"י דמ"ש השואל כלי מחבירו מעיו"ט אע"פ שלא נתנו לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל, היינו משום דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות", וגם בשואל לא מצינו אלא היכא שכבר הבטיח לו בדברים רק שלא משך מבעו"י (וע' ב"מ ד' מ"ט דבמתנה מועטת סמכא דעתיה של המקבל ושאסור להנותן לחזור בו מהבטחתו), משא"כ היכא שלא הבטיח בפירוש, והא דקאמר "ל"צ היכא דרגיל ושאיל מיני' מהו דתימא ברשותי' קא מוקים לי' קמ"ל מימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא ואזיל ושאיל מיני'", דמוכח מזה דדוקא משום דמימר אמר כו', י"ל דהיינו משום דלענין שביתה כל שסלקו הבעלים א"ע הוי כנכסים שאין להם בעלים שהן כרגלי המגביה וההיא דלוקח ירק מן השוק כו' ובירר והניח כו' גמר בלבו לקנותה קנה ונתחייב במעשר", אף כדנימא שקנה לגמרי ולא לענין חיוב החבר לעשרו דמאי לחוד, כדמהני מעות לחוד, אכתי שאני התם שבירר והניח ונטלם בידו ורק מצד שלא גמר לקנות לא הי' לשם קנין, והא דפריך אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה כו', היינו דכיון דדברים שבלב אינן דברים, ל"מ מה שברר והניח כיון דלא מוכח ממעשיו שהי' לשם קנין, ומשני "הכא בירא שמים עסקי' כגון רב ספרא דקיים בנפשי' ודובר אמת בלבבו", דהוי גבי' המחשבה כדיבור, וע' ש"מ בשם הרשב"א שכתב דכיון דיר"ש היא קנייה לגמרי כאילו גמר בלבו והוציא בשפתיו", והיינו לפי שעשה מעשה קנין במה שנטלם בידו רק שלא הוציא בשפתיו ולא הי' הוכחה שהי' לשם קנין, ואין להוכיח מזה להיכא דלא עשה מעשה קנין, ומ"ש בבכורות ד' י"ח "לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן ר"ט סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליתעבד מצוה בממוניה וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה" כו', וכתבו התוס' "דאפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה", היינו דכיון דניחא לי' דליתעבד מצוה בממוני' הוי כמו שמקבל דמים בעד מה שמקנה לי' בחצירו, כעין מ"ש בקדושין ד' ז' דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה כו', וגם שאני התם שמספיק מה שקונה המקום לענין שיש לו רשות להרועה להכניס שם הבכור ודממילא הוי חצר של שניהם, כעין דקאמר בב"ק ד' מ"ח "לא א"ל שמרו אקנויי אקני לי' מקום בחצר והו"ל חצר השותפין" וביאר בנה"מ סי' קצ"ב דכיון שאין לו קנין בגוף החצר ורק שיש לו רשות להשתמש סגי בקנין דחזקת תשמיש, ועמ"ש בספרי אה"ר סי' ל"ו, וה"נ אינו מקנה לו בגוף החצר ורק לענין שיגדלו בכורותיו של כהן בחצירו. ודממילא הו"ל כשנים שהפקידו אצל רועה כו', ועכ"פ אין ללמוד מזה לומר שהבעל חתונה זוכה קודם שיגיע לידו וקודם שזיכה לו ע"י אחר ודוקא כשנותן לאופה לאפות עבורו הוי ד"א מקנה ואטו נימא שאם בעל העיסה קידש אשה בהעיסה לא יחולו הקדושין לפי שכבר זכה בהן הבעל חתונה, וע' ב"ב ד' קמ"ד שהשולח לחבירו בחופתו כדי יין וכו' הוי מתנה בעלמא וגמילת חסד ושאין בזה דין שושבינות, וע' או"ח ר"ס שס"ט, ועמ"ש בקצה"ח ס"ס רע"ח דאפי' מכירי כהונה אינו אלא איסור שאסור לחזור בו, וגם להנה"מ דכיון דמת"כ הוי של כהן וע"י מה שאסור בעה"ב לחזור בו נתבטל זכות טובת הנאה שיש לבעלים ממילא הוי דכהן לא שייך זה בעלמא, והא דפרש"י ד"ה מש"ה רשאי, שיש לו לסמוך עמ"ש שארית ישראל כו', יתכן לפרש לכאו' דהיינו דכשחוזר בו הגם דקעביד איסורא אגלאי למפרע שלא נתבטלה זכות ט"ה שלו, אך עמ"ש התו' בכתובות ד' ק"ב ד"ה אליבא שהנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו

וע' בשע"ת סי' תקכ"ז סעי' י"ב בדין מה שהמערב עירוב תבשילין לאחרים צריך לזכות להם ע"י אחר, שבספר גן המלך כתב שמי שהוא רגיל לערב לאחרים א"צ לזכות לאחרים וכהא דקאמר בגיטין ד' ל' במכירי כהונה, ושיש מי שחולק ודחה ראייתו עפמ"ש הרשב"א והריטב"א, ולדעת הנה"מ בלא"ה שאני מת"כ, ואכתי יש לחקור לענין ע"ת די"ל שא"צ קנין כל שיש לו רשות לאכול מהאפוי ומבושל מעיו"ט, וכאשתו האוכלת מתבשילו, וכן צ"ע כשמזמן אורחים על שלחנו, דהגם שאין להן זכות וקנין קודם שיבררו להם מנותיהם בעת האכילה (ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ל"א) כדקיי"ל ס"ס שצ"ז, דבכ"ז י"ל דכיון שאוכלין מסעודתו על שלחנו הוי כעין מ"ש היש"ש דגם כשמקבלת פרס מבעלה ואינה אוכלת עמו א"צ עירוב בפ"ע כל שאוכלת מתבשילו

ועכ"פ היכא שלא זכה בעל החתונה בשעת גלגול לא עמד להצטרף, ושאני היכא שמתחלה הי' עומד להצטרף אח"כ וכדקיי"ל דכשדעתו לחלקם ולצרפם אח"כ אחר החלוקה לא חשיב חלוקה ובלשון פרש"י בנדה שם "שהסל מצרפן, כשרודן מן התנור", משמע לכאו' דקמ"ל דדוקא בשעת רדייה וכמ"ש החנוך "דאע"פ שנתנו אח"כ בסל כבר נפטר מחלה", ולכאו' קשה דכמו"כ כשנותן לסל תיכף בשעת רדייה אכתי כבר נפטר קודם שנותן לסל, אך י"ל עפמ"ש התשב"ץ וז"ל והסל מצרפן כו' שנא' והיה באכלכם מלחם הארץ אפי' בשעה שהוא לחם אפשר לבא לידי חיוב חלה עכ"ל, ודכיון שאין תנור מצרף עכצ"ל שמצטרף אח"כ בסל, וממילא י"ל דליכא הוכחה אלא היכא שנצטרף תיכף אחר שנעשה לחם, והיינו תיכף אחר אפייה ודלא משכחת שיצטרף קודם הנתינה בסל, גם דבשעה שרודה מהתנור אין ראוי הלחם עדיין לאכילה מצד עוצם החום. וכמ"ש ביומא ד' פ"ד "ממאי הוה מחמימי חמימי דחטי" (ומ"ש דיותר טוב פת חמה כמ"ש התוס' ביצה ד' כ"ג וביומא ד' כ"א עה"כ לחם חום ביום הלקחו וכן סוף חגיגה היינו שהי' ביום סדורו, וכן מ"ש פסחים ד' קט"ז קפא דכולהו חמימי, ודמש"ה כתבו טעם לאפות מצה בליל פסח להפיג ארס החזרת, היינו כשכבר נצטנן מעט ואינו רותח) וא"כ לא הי' ראוי לאכילה קודם נתינה לסל, וע' מנחות ד' ס"ז דקאמר "אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח", ודהגם שתלוי בלישה וגלגול קאמר בלשון "דאפי לה'' לפי שהסל מצרפן, וא"כ משמע דדוקא תיכף אחר אפייה מצטרף אך מלשון השו"ע מבואר שמצטרף גם אח"כ וע' רא"ש פ"ק דביצה אות י"ג "שאם יבאו אח"כ לידי צירוף כו' ואוכל טבל", דמוכח דא"א להזהר לפי שמצטרף גם אח"כ

ומה שדעתו לחלק אחר אפייה הביא הפ"ת בשם הבית אפרים דדוקא כשדעתו לחלק חלוקה המתקיימת שלא יבא לידי צירוף לעולם, ומבואר בהג"מ דשני בנ"א שיש להן