דבר אליהו (קלאצקין) נו

אין צד ספק שהי' קנין של איסור אלא שיש ספק אי מחויב לחזור ולהשכיר לבעל החזקה, ועמ"ש מהר"ם לובלין תשו' ס"ב וז"ל דלפי התקנה כל מי שישכור אותה יצטרך ליתן במסירה איזה סך מה להמחזיק הראשון עכ"ל, וכיון דגם אי נימא דהוי בכלל התקנה הוא מחויב רק לפצות המחזיק הראשון באיזה סך, ממילא כשיש ספק אי הוי בכלל התקנה אין להוציא ממון מהנתבע מספק, וע"ש במהר"ם לובלין שכתב וז"ל ועוד אם לא ישכירנה שום בר ישראל ישכירנה השר לאיזה נכרי ועל כרחו תהא אבודה מהמחזיק הראשון א"כ דומה ממש לההיא דשיירא שהיתה מהלכת במדבר שאם אין יכול להציל כו' ע"ש, ובנ"ד הלא כבר מכר החלב לא"י וגם עתה הי' האדון מוצא להשכיר לא"י או למאן דלא ציית דינא, (ובפרט בזה"ז, וגם אי בעלמא אין תקנה מתבטלת בביטול טעם התקנה ע' פ"ח יו"ד סי' קט"ז, הכא מפורש בפוסקים דכה"ג אינו בכלל התקנה) ועמ"ש הב"ח ת' ס"א שהתקנה רק מצד שהחוכר הראשון הוציא הוצאות מרובות בבנינים וכדומה וגם יהיו החובות שיש לו אצל א"י אבודין כשיודחה ממקומו וע' יש"ש, ומ"ש המק"ח סי' תמ"ח סק"ה בבר מבואה דאוקי רחייא כו' דרק לכתחילה יכול לעכב אבל מה שכבר הרויח אין מוציאין ממנו

ומה שתמה המק"ח שם עמ"ש המ"א שאם קנה ישראל אחר, החמץ אחר הפסח מהא"י, צריך להחזיר החמץ לבעלים והבעלים א"צ להחזיר לו דמיו אם נתן להא"י יותר מן הראוי, דאמרי' אדעתא דנכרי אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי', ותמה דא"כ דמי למעשה דבית חורין דאמרי' (נדרים ד' מ"ח) שכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, לענ"ד י"ל דשאני הכא שביד הא"י הקונה לעשות בהחמץ כחפצו וכן בידו למכור לנכרי אחר, ורק כשמוכר לישראל אין רשות לישראל אחר לקנות, וגם ז"א מצד שיש חסרון בזכות הא"י, ורק משום שהישראל הראשון הוי כעני המהפך בחררה ומצפה שאם ירצה העכו"ם לחזור ולמכור יקנה הוא ממנו, שפיר הוי המכירה להא"י מכירה מעלייתא, ומ"ש המ"א בלשונו "אדעתא דנכרי אפקריה" היינו לענין שלא סלק עצמו מלהפך בה ולצפות שמא יחזור וימכור הא"י. ובלא"ה שאני מתנה שמתבטלת ע"י גילוי דעת בעלמא (ע' סי' ר"ז ס"ד ובספרי אמ"ש סי' ס"ד) משא"כ לענין מכירה

והנה בסי' רל"ז "שאם מחוסרין עדיין הפסיקה" כו' ודגם לסברא אחרונה דה"ה בהפקר, שאני היכא שיש עדיין מניעה ועיכוב מצד המוכר, וע"ז הביא הרמ"א דיש מי שכתב כו', דהיינו אפי' כשמחוסרין עדיין הפסיקה כו', ואכתי היינו דוקא היכא שאם יוסיף על המחיר בודאי ימכור וישכיר לו, משא"כ היכא שעדיין לא הבטיח לו כלל שישכיר לו ובכל זאת אם כפי ראות עיני כת"ר פסקי' שמעון השוכר במה ששכר לחיותו של ראובן בעל החזקה, מהראוי שיפצה אותו באיזה סך, כמ"ש (סוף מכות) על הכתוב "לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו" דעכצ"ל דלא מיירי היכא דאיכא איסורא, ודוגמת מ"ש עה"כ "כספו לא נתן בנשך אפי' בריבית עכו"ם", וע"ש במפרש "שכדי שלא ימשוך ויבוא להלוות' כו', ולא פירש מטעם "שמא ילמוד ממעשיו", משום דבת"ח ל"ש זה (ע' ב"מ ד' ע"א) וא"כ מותר מדינא, וכן דוגמת מ"ש "דובר אמת בלבבו כגון רב ספרא", וכן מ"ש עה"כ ושוחד על נקי לא לקח כגון ר' ישמעאל בר יוסי היינו מה דשרי מדינא ורק מצד מדת חסידות, ודוגמת זה גם מה דלא הוי בכלל התקנה מהראוי שיקיים בעצמו מ"ש "לא עשה לרעהו רעה", וע' סנהדרין ד' פ"א עה"כ ואת אשת רעהו לא טימא, והוא ע"ד מ"ש (יומא ד' ל"ח) שאין אדם נוגע במוכן לחבירו", ובכתובות ד' ס"ז שכאו"א נותן הקב"ה פרנסתן בעתו, ובכ"ז יורד לאומנות חבירו "שאין יצה"ר תאב אלא דבר שהוא אסור לו" (ירוש' פ"ו דיומא ה"ד) ומש"ה נרמז בכלל מ"ש ואת אשת וגו' שיש להרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור כו' ובמקום שיש מנהג קבוע י"ל כעין מ"ש התוס' בגיטין ד' מ"ז דכיון שדרך נשים שנותנות פירות לבעליהן ע"ד כן ניסת לו והדר זכה הבעל מדינא, וה"נ מצד המנהג סמכא דעתי' של בעל החזקה שלא ירד אחר בגבולו וממילא הוי כעין מכירי כהונה וכמ"ש הריטב"א בגיטין ד' ל' דמכירי כהונה עשאום רבנן כזוכין ומשום תקנה ע"ש, וה"נ היתה התקנה לעשותן כזוכין, כעין מ"ש עשו את שאינו זוכה כזוכה וצא תקנו אלא היכא דסמכא דעתיה, וא"כ י"ל דהגם דאזלי' בזה בתר מנהגא ויש בזה מנהגים חלוקין, אכתי במקום שיש מנהג קבוע הדר זוכה בעל החזקה מדינא]. וכתבתי הנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין סימן לג בעו"ה יום ג' לסדר וירא י"א מ"ח שנת עת"ר, מאריאמפל, לכבוד אחי חרב הגאון תפארת ישראל מו"ח ישראל איסר יעקב שליט"א הרב דק"ק ליווענחאף (פלך וויטעבסק

) מ"ש כ"א הגנ"י ע"ד מ"ש בסדור דרך החיים וז"ל במקום שהמנהג כשעושה חתונה או ברית מילה שולחין לו אוהביו כ"א לעקיך וכ"א אין מפריש חלה ממנו בביתו מפני שהוא פחות מכשיעור ואח"כ כשנצטרפו יחד בכלי אצל מ' שנשתלחו לו חייבין בחלה, והיינו לבצוע מכ"א מעט בלא ברכה, והטעם שמא אחד נטל בביתו בהצטרפו עם שאר עיסה שלו ויהי' מהפטיר על החיוב כו' עכ"ל, והביא כ"א מ"ש הב"י סי' שכ"ו ממ"ש הסמ"ג דצריך שלא יהא בדעתן לחלקן אפי' לאחר אפייה, ומ"ש החנוך מצוה שפ"ה דדוקא כשנתן הפת מן התנור לכלי שיש בו בית קבול כו', וכ"כ האו"ז סי' רכ"ו בשם רבי' יצחק בר אשר זצ"ל דהא דא"ר אליעזר שהסל מצרפן היינו שרדה מן התנור ונתן לסל בעודן חמין ולא פזרן בקרקע אבל פזרן בקרקע תו לא מצרף להן הסל ודהגם דלא קיי"ל הכי, יש לצרף בנדון הלעקיך שדובשנן מרובה, ויש ללמוד זכות על מה שאין נזהרין בזה, והאריך כ"א הגנ"י בזה

לענ"ד יש מקום לחקור לפמ"ש בלשון פירש"י נדה ד' ח' הרודה ונותן לסל, כגון שהיה לש את עיסתו פחות פחות מחמשת רבעים לפוטרו מן החלה, הסל מצרפן, כשרודן מן התנור", וכ"כ בלשון התשב"ץ ח"ב סי' רצ"א פרק ה' "מי שיש לו ללוש הרבה כשיעור חלה או יותר ועושה עסתו מעט מעט פחות מכשיעור ולאחר אפייה מכניס כל הלחם בסל אחד והסל מצרפן כו', הרי דדוקא כשהי' לו כדי שיעור חלה רק שלש פחות פחות מכשיעור מהני צירוף הסל אחר אפייה, ומשום שבשעת גלגול ג"כ עמד להצטרף אח"כ, משא"כ בנ"ד שלכאו"א מהשולחין יש רק פחות מכשיעור ולא עמד כלל להצטרף לכשיעור, ורק אצל מי שנשתלחו לו נצטרפו יחד הדובשנין של כאו"א ואין סתירה לזה מסתימת לשון השו"ע כיון דמיירי שהוא של אדם אחד, וע' או"ח סי' תנ"ז ובפו"ג, והגם דשאני בעלמא כשאינו של אדם אחד שסתם שנים מקפידים על עירוב העיסות משא"כ הכא, אכתי י"ל דדוקא מצד שעמד להצטרף אח"כ (ומכ"ש כשנתכוין כדי להפקיע מחוב חלה

) והגם שכתב הט"ז סי' שכ"ו סק"ב דכשהנחתום עשה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי שיעור חלה, וכאו"א נוטלת חלה מעיסה שלקחה מהנקדם דהוי