דבר אליהו (קלאצקין) נד

פסק כפום דקיי"ל דאבר עצמו אסור, דממילא מוכח דעיקר הכתוב קאי בטריפות דדרוסה, ולפ"ז נצטרך לפרש דהא דקאמר עולא הכל היו בכלל בשר בשדה כו' כשפרט לך הכתוב גבי חטאת" כו', היינו דמוכח להמסקנא דמיירי קרא בכל הטריפות, גם באותן שיש להם תקנה, ודמה "שפרט לך הכתוב" כו' הוי גילוי מלתא לברר דלא מיירי בדרוסה דוקא אך דוחק לפרש כן ועמ"ש התוס' דלמסקנא מיתוקמא הא דקרי לי' טריפה למלתא אחריתי ובלא"ה הא לא מצינו להרמב"ם דס"ל כהרמב"ן בזה

וגם לשיטת הרמב"ן י"ל דדוקא ע"י מעשה החתיכה יש לה תקנה וחוזרת להכשירה, ודמ"ש "דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר" היינו דא"א שתחזור להכשירה מעצמה, ושפיר מוכיח דבהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו, האבר, עצמו אסור באכילה, שמה שהחזיר העובר את ידו הא בא מאיליו, ומיושב הא דקאמר ד' נ"ד "וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, והא קא חזינא דקא מתה גמירי דאי בדרו לה סמא חיא", דהיינו לפי שמתרפא מאיליה, ופזור הסם הוא רק להגן מפני האויר המבאיש ומקלקל המכה, וכמ"ש ד' מ"ו בריאה דלא קא שליט בה אוירא הדרא בריא" ופרש"י שהאויר מבאיש ומקלקל את המכה", ופזור הסממנין אינן מרפאין רק שמגינים שלא יתקלקל ע"י האויר (והבאקצילים), ועפ"ז מיושב הא דקאמר ריאה שיבשה מקצתה טריפה וכמה כו' כדי שתפרך בצפורן כמאן כר' יוסי בן המשולם כו' אפי' תימא רבנן גבי אוזן בכור דקא שליט ביה זיקא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא קשליט בה אוירא הדרא בריא", ומקשין דתיפוק דשאני מום הבכור דאפי' כשיש תקנה שיתרפא הוי מום לשחוט עליו, וכמ"ש התוס' בבכורות ד' ל"ח תד"ה וסימניך דהיכא דאין מתרפא מאיליו חשוב מום, ודרפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע, ועפמ"ש ניחא דגם, לענין טריפות, כשאינה מתרפאת מאיליה אלא ע"י סמי רפואות ופעולות היא טריפה, ויש לה תקנה ע"י מעשה החתיכה, ודמי למימי בכור שהביאו התוס' מנפגם הזובן דכשנטלו זאב חזר לאיתנו, וכדהדרא בריא מאיליה לא הוי מום, וע' בד"ה להרא"ה בית ב' ש"ג שהקשה דלא לתסר נקב בריאה כיון דאפשר ברפואה ע"י סרכא כסדרן ותירץ דדוקא דבר שבידי אדם כגון ההיא דמחו בכוליתא אבל לא דבר שבידי שמים שיש נקב כיוצא בו דא"א שתעלה לו רפואה לפי הלחה שנעשה הנקב מחמתה, וכ"כ הר"ן שאוסרין כל נקב מחמת הספק שמא לא הי' ראוי שתעלה בו סרכא, ואכתי י"ל דהגם שנעשה המכה ביד"א שאני היכא שמתרפאית מאיליה גם בלא מעשה חתיכה וכדומה, ואין להקשות מהא דמייתי ממ"ש נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו כו' לאו למעוטי כה"ג", והתם הא הוי הסתימה ע"י מעשה, וכמ"ש ביבמות ד' ע"ו "היכי עבדינן מייתי' שערתא" כו', דלק"מ, דדוקא בענין טריפות מצד "מ"ש שאינה חי' לא תאכל" יש הבדל בין היכא שמאיליה מתרפאת משא"כ לענין הפסול מפני שהוא שותת, ובל"ז י"ל דלהס"ד הי' מוכח למעט אפי' סתימה ע"י מעשה, וגם אפשר דמשכחת שיסתם מאיליו ורק מצד שאינו בטוח תמיד שיסתם מאיליו מייתי' שערתא כו', ועכ"פ מבואר דגם לשיטת הרמב"ן אין הכרח לומר ממ"ש "דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר" דמיירי קרא בדרוסה, ועפמ"ש י"ל דמש"ה לא מהני שהיית י"ב חדש להכריע כדעת המתירין כדאיכא פלוגתא, הגם דמהני להתיר אותה הבהמה ששהתה יב"ח, לפי שאין חמה ששהתה יב"ח הכרעה לברר הספק, משום דאפשר שנעשה לה תקנה ופעולה בידי אדם להכשירה, ושאני היכא שמצוי תמיד שתחי' כה"ג (ע' סי' י"ב

) אך י"ל עפמ"ש הרמב"ם (פ"ד ממ"א ה"ו) דטריפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער וכו' לכלב תשליכון אותה עד שיעשה אותה בשר הראוי' לכלב כו' שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מיכן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה, ודלא כדאמר הש"ס (ד' מ"ב) בשם ר"ש בן לקיש "רמז לטריפה שאינה חיה כו' דכתיב וזאת החי' אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול" ועמ"ש הכו"פ ס' כ"ט בטעם מ"ש הרמב"ם דלא כר"ל, וא"כ י"ל דמש"ה פריך "ולעולא מ"ש מספק דרוסה", דלסוגיית הש"ס דמייתי ההיא דר"ל, מוכח דלא מיירי קרא דוקא בדרוסה, משא"כ לפום דס"ל להרמב"ם כדרש המכילתא, (וע' ד' ק"ב דלר"י גם בשר מן החי בכלל לפי שהבהמה חי' עדיין. ור"ל יליף רק בשר מן הטריפה, ולר"ל דהוי ממ"ש שאינה חיה, כל דאפשר בתקנה אינה טריפה דהלמ"מ גילוי מלתא בעלמא שעי"ז אינה חי' משא"כ אי הילפותא מבשר בשדה טרפ' י"ל דההלמ"מ גם כדאפשר בתקנה

) וכן י"ל עפמ"ש הר"ן ספ"ק דקדושין ליישב מ"ש הרמב"ם להשוות דין ספק ערלה וכלאי הכרם חוצה לארץ, שאין צורך לומר דכיון דמר בריה דרבינא משוה ערלה לכלאים כשמואל ס"ל דאמר הלכות מדינה, דאפשר דכי היכי דאמרי' דכן נאמרה הלכה דספקה מותר בחו"ל ה"נ נאמרה שכל שלא יראנו לוקט מותר ע"ש, ולכאו' קשה דכיון דא"ל עולא לרב יהודה "בשלמא לדידי דאמינא הלמ"מ היינו דשני לן בין ספק ערל' לספק כלאים", ומהש"ס משמע דמר ברי' דרבינא דמתני לקולא היינו משום דסבר דערלה בחו"ל הלכתא מדינה, מנלן להרמב"ם לומר דגם אי ערלה הלמ"מ כך נאמרה הלכה דבלבד שלא ילקוט ביד, ויש ליישב זה עפמ"ש בתוספתא דמקואות וברמב"ם פ"ח ה"ו דדוקא דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ ספיקו להחמיר, וע' ב"ש אה"ע סי' א' סקכ"א וע' נודב"ת חיו"ד ת' קמ"ו ומ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י חאה"ע תשו' ב' דכיון דמוכח מדכתיב כי תבאו אל הארץ שאין ערלה נוהג בחו"ל הוי ערלה בחו"ל דבר שעיקרו הלמ"מ ע"ש, וא"כ י"ל דלא אצטריך מה שנאמרה הלכה דספק ערלה בחו"ל מותר, להתיר ספק השקול, אלא להתיר כשהוא קרוב לודאי שהוא ערלה. וכמ"ש הר"ן דמש"ה אצטריך הלכה להתיר גם אי ספיקא דאורייתא לא הוי לחומרא מה"ת, וא"כ עכצ"ל דהא דקאמר עולא "דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים", דמבואר מלשונו דהיינו שיש ענין ספק קצת, היינו משום דס"ל לעולא שגם דבר שעיקרו הלמ"מ ספיקו להחמיר (ואולי כמו"כ ס"ל דסד"א לחומרא מה"ת ודמביא אשם תלוי גם כשאכל חתיכה אחת כו') דממילא י"ל דאצטריך הלכה להתיר ספיקא בספק גמור משא"כ כשהוא קרוב לודאי שהוא ערלה, והרמב"ם פסק כמר ברי' דרבנא וכהתוספתא דמקואות ודעכצ"ל דאתי הלכה להתיר כל שיש ספק קצת הגם שקרוב לודאי אי שהוא ערלה, ועמ"ש בספרי אה"ר סי' א' ממ"ש בברכות ד' ל"ו דלהס"ד דב"ש במקום ב"ה הוי כספק פלוגתא יש להקל בערלה בחו"ל הגם דאיכא תרי ספיקי לחומרא, ועמ"ש התוס' בב"ב ד' כ"ד דאי רוב וקרוב אזלי' בחר קרוב הוי ודאי ערלה (ובצל"ח ביצה ד"י הקשה דגם אי לא ס"ל כר"ח הוי ספק מוכן, ולשאו' נשמע ממ"ש התוס' דהוי בתורת ודאי) ואולי י"ל עפמ"ש הרמב"ן דאפילו לר"ח דאזלי' בתר רובא אסרינן הענבים משום דכאן נמצא וכאן היה, וא"כ אפשר שגם לענין היין יש עדיפות מקורבא דמוכח דעלמא, וגם עמ"ש הט"ז סי' קכ"ט סקכ"ז מצד מה שהכרם של ערלה מובדל ומופרש מכרמים אחרים (ובסי' י"א הארכתי) ומש"ה ס"ל להתוס' דאי בעלמא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב ממילא