דבר אליהו (קלאצקין) נג

מ"ש הקריבהו נא לפחתך וגו', משא"כ לפום דקיי"ל דהלכה א"צ בדיקה, הגם דההליכה אינה מבררת שלא נתרסקו איברי' ומוכח מזה שבמעשה הנפילה לא יצתה מחזקת כשרות, וממילא גם כשצולעת אין הצליעה מברר למפרע שנעשה בה מעשה המטריף, וממילא נהי שיצטרך לבודקה אחר שחיטה, הגם דהוי ספק בגופו וספק בתערובת, משום דכל דאפשר לברורי מבררינן אכתי לא שייך לומר סברת הקריבהו נא לפחתך וגו', כיון דלא אתחזק בה ספק טריפות, ועפ"ז י"ל דהא דקאמר "נפולה נמי ליבדקה", היינו דגם כשצולעת ונתערבה בין הצולעות שצריכות בדיקה אחר שחיטה אכתי מכניסין אותן לעזרה לשוחטן ולא שייך לומר דהקריבהו נא לפחתך, דלמ"ד הלכה א"צ בדיקה לא הוחזקה לטריפה ע"י הנפילה, וממילא כדאיכא ספק בגופו וספק בתערובות, ענין צורך הבדיקה הוי רק מטעם דכל דאפשר לברורי מבררינן, וממילא מיושב מה שהקשה הגרע"א לשיטת האו"ה דדוקא כשהלכה הילוך יפה כמו שהיתה הולכת קודם שנפלה, גם כשהצטיינה בכח הילוכה מכל הבהמות, דא"כ משכחת שאין ההליכה מבררת, די"ל דאכתי ליכא כה"ג משום הקריבהו נא לפחתך, [ובבכורות ד' מ' "נשבר עצם כו' רגלו אע"פ שאינו ניכר כו' מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה", ובפרש"י שהשבר ניכר מחמת שצולע "והילוך הרגל זו היא מלאכתו", ולא ניחא לפרש"י לפרש דמחמת מלאכה ממש שעי"ז הניבים נתקין (ע' פמ"ג סנ"ה סק"ו), דבתר השתא אזלי', ודדוקא כשצולע בסיבת השבר

] ועמ"ש השאג"א (סי' ס"ד) בהא דקאמר (חולין ד' נ"א) במימרא דר"נ דבית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים כו' ת"ש ושויין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן כו' הב"ע שהפריס ע"ג קרקע", דהגם דאכתי בעי בדיקה מותר לשוחטו ביו"ט משום דלא הויא ריעותא גמורה ודשאני מ"ש (ביצה ד' ל"ד) בההיא "דדרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה בהמה" כו, דכיון שצריכה בדיקה לאח"ש איכא חשש איסור מלאכה ביו"ט שלא לצורך דשמא תטרף דהתם הויא ריעותא גמורה מה"ת, וע' ט"ז יו"ד סט"ו סק"ב ומ"א או"ח ס' תצ"ח סק"י ובט"ז סק"ח, ולכאו' מדבעי ר' ירמי' מהו לשחטה ביו"ט בההיא דדרסה או שטרפה כו' ולא בעי לה בדין בהמה הנפולה כשצריכה בדיקה אח"ש, שמוקדם במשנה לההיא דדרסה כו', משמע דההיא דדרסה כו' הויא ריעותא גדולה יותר (ובפרט דעוף חיותו מועט) אפי' מבהמה הנפולה ממש, ומלשון התוספתא נפלה מן הגג ונתרסקו אבריה או רצצתה תברתה" כו', ליכא למשמע, דהא קאמר "ונתרסקו אבריה" ובימי חרפי אמרתי לבאר דמ"ש "הב"ע שהפריס עג"ק", היינו שהלכה אח"כ דממילא א"צ בדיקה לאחר שחיטה, ושהוצרך לומר שהפריס תיכף עג"ק, כי היכא דלא נימא דאיתקצאי תיכף ברגע הלידה קודם שהלכה, לפום צד האיבעיא שיש מוקצה לחצי שבת (ביצה ד' כ"ו וע' חולין ד' ט"ו תד"ה כגון) ודמש"ה קאמר שהפריס תיכף עג"ק ולאח"כ הלך, אך ז"א, דכל שהלכה אח"כ הרי נתברר למפרע שגם ברגע הלידה לא איתקצאי, והי' רק לפי שעה חסרון ידיעה שעמד להתברר ועמ"ש התוס' בחולין דכיון שרגילות הוא כו', ומכ"ש כאן, וא"כ עכצ"ל דלא ניחא ל להש"ס לתרץ דמיירי שהלכה דממה שסתם ותני שוחטין אותו ביו"ט משמע דהיינו בכל גונא, ולזה אוקי כשהפריס עג"ק שזה דבר הרגיל תמיד ולא הוצרך לפרש, וא"כ מוכח ששוחטין אותו ביו"ט גם כשלא הלך ובלא"ה כיון דאיבעיית ר' ירמי' מהו לשחטה ביו"ט, היינו היכא דחזינא שאינה הולכת, דאל"כ הא אפשר להבחין ולברר כדי שיצא מחשש ריעותא (ולהנקה"כ בשם רבי' ירוחם דעמדה ושהתה מעל"ע א"צ בדיקה, צ"ל שאפי' לעמוד אינה יכולה), וא"כ איכא ג"כ ריעותא מה שאינה יכולה לילך, משא"כ עגל שנולד ביו"ט דליכא ריעותא מה שאינו הולך תיכף אחר הלידה שעדיין תש כחו וקצת י"ל דמש"ה בעי ר' ירמי' דוקא עמ"ש דרסה כו', משום שבעוף שדרכו לפרוח ולא להלוך קשה לברר אם יכול להלך, וצ"ע. כתבתי הנלע"ד אליהו קלאצקין אב"ד דפ"ק לובלין סימן לא

הרמב"ם (פ"ה מהלכות שחיטה) כתב וז"ל הואיל ואין לך מפורש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טריפות יש בהן ספקין מותרים עכ"ל, ובכו"פ (סי' ל"ג סקי"ד) הביא להקשות מדפריך הש"ס ד' מ"ג לעולא דאמר ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא "ולעולא מ"ש מספק דרוסה", וכתב לתרץ דנקובת הושט אינו בכלל טריפות והוי נבילה ומפורש בתורה כמו דרוסה וע' ש"כ ונקה"כ בשיטת הרמב"ם ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ג' ממ"ש בנדה ד' כ"ג ובפרש"י קידושין ד' נ"ז וב"ק ד' ע"ח, ומ"ש המהרש"א בבכורות ד' כ' תד"ה חלב, דלרבנן דר"מ לא קשיא היכי אכלינן בשרא, הגם דחיישי' למיעוטא כשיש חזקה המסייעת, משום דלצד החשש שמא במקום נקב שחט טריפה שנשחטה הויא ומטהרת מידי נבלה ולא שייך להעמיד בחזקת איסור שלא נשחטה, ובימי חרפי אמרתי ליישב זה, גם אי נקובת הושט הויא נבלה עפמ"ש הטור והר"ן שיש מחלקין דכשמקום הנקב ידוע יש לושט בדיקה אפי' מבחוץ וממילא אפשר לבדוק הושט מבחוץ במקום ידוע קודם שחיטה, וממילא כל החשש הוי רק כמ"ש הכו"פ דשמא ניקב הושט מבחוץ במקום אחר שלא במקום שחיטה, והקרום הפנימי ניקב במקום שחיטה ונקבו קרומי הושט זה שלא כנגד זה, והשתא י"ל דשפיר כ' המהרש"א דגם לצד החשש דשמא במקום נקב שחט טריפה שנשחטה היא, משום דענין הטריפות כשנקבו קרומי הושט זה שלא כנגד זה משום "דזימנין דמיהנדזין בהדי הדדי", ומצד זה אין לה דין נבלה רק טריפה, דכיון דזימנין דמהנדזין כו' סופה למות, ועפ"ז י"ל דגם בישב לו קוץ בושט ס"ל לעולא דליכא חששא אלא שמא נקבו הקרומים זה שלא כנגד זה וא"כ מוכח מהא דפריך "ולעולא מ"ש מספק דרוסה שאין חומר בספק דרוסה יותר מכל ספיקי הטריפות, ומה שיש מתרצין דפריך אליבא דעולא דקאמר "ח' מיני טריפות נאמרו למשה בסיני נקובה כו' ודרוסה" כו') שהקדים טריפות נקובה לטריפות דרוסה, ומוכח דסבר שאין חומר יותר בדרוסה, אינו מספיק דאכתי יקשה מנליה להרמב"ם לחלוק על עולא, ולומר שיש חומר בספק דרוסה

ולכאו' י"ל עפ"מ שכתבתי באמ"ש סי' ו' בישוב דעת הרמב"ן שאם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצומת הגידין ותחזור להכשרה, די"ל דמפרש הא דקאמר הש"ס (ד' ס"ח) בשר בשדה טרפה לא תאכלו מה ת"ל כו' מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר", דהיינו משום דעיקר הכתוב בשר בשדה טרפה מיירי כשנטרפה בשדה מחיות הטורפות ודורסות שהארס שורף ושוב אין להנטרפת היתר ותקנה, ולעולם בטריפות דצוה"ג וכה"ג חוזרת להכשירה, וממילא י"ל דהא דס"ל לעולא דאבר עצמו מותר, היינו משום דס"ל לעולא דלא מיירי קרא בדרוסה דוקא אלא בכל הטריפות דזימנין שיש להם תקנה, ומש"ה שפיר פריך "ולעולא מ"ש מס' דרוסה", דלעולא אין חומר יותר בספק דרוסה, והרמב"ם