דבר אליהו (קלאצקין) נב

מקרא דלא ילין לבקר זבח חל הפסח דמוקי לה (ד' נ"ט) בי"ד שחל להיות בשבת" כו', וגם יפלא שנתעלמה מהם הלכה בדבר המצוי ושכיח, שגם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' הי' דבר השכיח, ובימי חרפי אמרתי דלענ"ד אפשר שנסתפק להם רק אם הבאת הפסח דוחה את השבת, גם במה דאפשר שלא ע"י דחייה, (וכגון עשיית המלאכה ע"י שנים וכה"ג) ופשיט לה מגז"ש דתמיד הקרב בכל יום ודמ"ש במועדו היינו לומר שאין הבדל בין יום ויום דמצותה בכך בכל יום ויום (וגם הג"ש מופנה), ודה"ה ק"פ כמ"ש ד' ס"ד "שכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת", ומש"ה גם קודם שא"ל הלל, כבר הכינו ובקרו הטלאים, ומי "ששכח ולא הביא סכין מע"ש" הי' רק מצד שכחה ולא שהיה אצלם ספק אם יהא להם צורך בכך, והשתא מיושב מה שהקשו דהא בשנה השנית שהוקם המשכן חל י"ד בשבת והשתא מיושב הא דקאמר "דאס"ד חובה היא תיתי בשבת", כיון דקרבן צבור היא, דלא אצטריך קרא בפסח ותמיד אלא לענין מה שדוחה גם מה דאפשר שלא ע"י דחייה, ושהותר איסור שבת גבייהו

ולכאו' לפום שהקשו התוד"ה הא ק"צ, דמה בכך אם הוא ק"צ והא פסח ותמיד כו' לכולהו מצרכינן קראי כו', הו"ל להתוס' להקדים קושייתם לעיל כדקאמר דאס"ד חובה היא תיתי בשבת", ואולי לא הקדימו קושייתם למעלה מצד שהיה מקום ליישב ולפרש דהא דפריך תיתי בשבת היינו שיביאו החגיגה מע"ש וכשיטת הר"י מאורליינש שאינה נפסלת בלינה במוצ"ש (או שיאכלנה מקודם כמ"ש למעלה, ואיסור אכילה מבעו"י הוי רק בק"פ), ודלא מפרש הש"ס המשנה כפירוש הר"י מאורלינש, דבשבת אינו בא עם הפסח אבל בא בע"ש, אלא דכשחל ע"פ בשבת אין מביאין חגיגה, לפי שכל עני הבאת החגיגה הוי כדי שיהא פסח נאכל עה"ש, והיינו כשחל ע"פ בחול שרגיל להיות רעב מאכילת בשר (והבכורין מתענין) משא"כ כשחל בשבת וע' שבת ד' קי"ט, ובלא"ה י"ל דכיון דכשיבאו החגיגה מע"ש יקדם זמן סוף אכילתה ויהא חשש שתבא לידי נותר אין מביאין אותה כיון דלא הויא חובה (מאריאמפאל פרוס הפסח דשנת תרס"ג) סימן א ב"ה ועש"ק פ' וארא שנח תרע"ג לפ"ק להרב החו"ב וכו' מו"ה יוסף אהרן שור נ"י החוכ"ק גראבאוויטץ (פלך לובלין

) קבלתי מכתב כבודו, והנה אפילו אם לא היו מתבררים הדברים ע"פ גב"ע שעשה כבודו במעמד אנשי העיר, לא היה ממש בדברי השו"ב המכחיש כמו שהביא מע"כ מ"ש השיבת ציון דהכחשת שוחט לאו כלום היא כנגד דברי הרב, וכבר כתב הכו"פ סי' י"ח דכשאין הטבח מראה סכינו לחכם לא מסתעיא מילתא להטבח שיעמיד הסכין יפה, וכדקאמר בכתובות ד' ס' בהא דאפי' ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה", וכן מוכח מהא דרבינא אמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לעכו"ם נמי לא מזדבן", ובלשון פרש"י והיכא דנמצאת סכינו יפה מכרזין עליה דטריפה היא משום קנסא ולעכו"ם מיהא שבקינן ליה לזבוני", ומשמע דהא דכשלא נמצא יפה ממסמס כו', לאו מטעם קנסא (וכבר נענש בהא דמעברינן לי' כו') אלא מדינא משום דהוי כמו שניבל בידים שעי"ז שלא הראה סכיני לחכם לא הי' סכינו יפה, והיתר סחורה בנבילות וטריפות הוי דוקא כשנזדמנו לו, ומחמת הפשיעה בתחלה בא האונס לבסוף, וגם להרי"ף שלא הביא הך דרבינא י"ל דהיינו משום שלא היתה כוונתו לנבל ועד"ז בכל עניני שו"ב כשמתריז נגד הרב דמתא עלול שיצאו טריפות מתח"י בשגגה גם כשאין חשוד לזה ומשום דלא מסתעיא מילתא

והנה ממ"ש ההוא טבחא דלא סר סכינו קמי' דרבא בר חיננא שמתי' ועברי' ואכריז אבשרי' דטריפה היא אקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה א"ל ליעיינו רבה במלתיה דתלו ביה טפלי בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת יפה ואכשריה", מוכת ג"כ שיש בזה חשש איסור ומש"ה נמלך בגדולי הדור ולא הכשיר אותו בעצמו הגם שהשתדל למצוא לו זכות, ולהסוברין דהוי רק מפני כבודו של חכם ודמהני מחילה, (ע' ש"כ ס"ק כ"ח) צ"ל שהטבח עמד במרדו שלא להראות לו סכינו, והראה רק לרב אשי שהי' גדול הדור, או משום שבעיני הטבח הי' נחשב רב"ח לשונא ודורש רעתו, ולא הבין שעשה הכל לשם שמים, (וגם אפשר דממילא לא הי' דעת הטבח מיושבת עליו להעמיד הסכין יפה במעמד רב"ח), וכ"ז שלא בדק סכינו לא הי' יכול להכשירו כיון שאבד חזקת כשרותו, ואין החכם יכול למחול אלא מקודם, משא"כ כשמקודם הקפיד ע"ז, שכבר עבר הטבח על תקנת תכמים, תו ל"מ מחילת החכם השתא אלא לכשיתברר שנמצא סכינו יפה ובלשון הש"ס "שלא נמצאת סכינו יפה", וכדדייק הריטב"א דה"ה היכא שנאבד הסכין ובלשון הרמ"א "ואם נמצא פגום כו', ולכאו' י"ל דבמימרא דרבא "דמעברינן לי' ומכרזי' אבשרי' דטריפה", רבא לטעמי' מי' (ד' י') דמתיב לסיועי לרב הונא דאפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה, ודבחזקת איסור עומדת, כשלא נתברר שלא הי' הסכין פגום, משא"כ לפום דקיי"ל בר"ח להכשיר כששיבר בה עצם ממילא דוקא אם נמצא פגום". [ובענין מה שעשה השו"ב סימן שהכבש טריפה, כיון שלא עשה הסימן רק אחר בדיקת פנים מצד שמצא סרכא וכיון שאח"כ קלף הסרכא ולא בצבצה הרי נתברר שלא היתה טריפה, ובפרט שהשו"ב אינו בעל הכבש רק שיש לו דין נאמנות, רק שעשה השו"ב שלא כהוגן שהכשיר בלא שאלת חכם]

וע"ד הבהמה שאמר הא"י המוכר שמפני שהרועים הכו אותה במקל היא צולעת, והקצב קנה הבהמה בזול בחזקת טריפה ויש עדים שהי' ניכר מבחוץ ששף מדוכתא והשוחט הכשיר בלא בדיקה, בודאי הזיד השוחט להכשיר שלא כדת, דמ"ש הש"כ סי' נ"ח סק"ח "דכשצולעת ולא נודע שנפלה אמרי' שגרונא הוא דנקטה וא"צ בדיקה לא שייך בנ"ד (הגם די"ל שהמוכר אמר כן להשביח מקחו שמצד שבא ע"י הכאה תתרפא במשך הזמן) שהדברים מוכיחין, וגם לא מיירי הש"כ אלא לענין חשש רסוק אברים וכן לענין החשש שמא נפסק חוט השדרה, ולא במקום שיש חשש דשף מדוכתא, דכל מה דאפשר לברר בקל מבררינן וע' ש"מ ב"ק ד' נ'

והנה כבר כתבו להקשות ממ"ש בזבחים ד' ע"ד "ר"ל אמר כגון דאיערב בנפולה, נפולה נמי ליבדקה, קסבר עמדה צריכה מעל"ע הלכה צריכה בדיקה כו' כר"ל לא אמרי קסברי וכו' הלכה א"צ בדיקה", דהא לפ"ז משכחת היכא שכל הבהמות היו צולעות ואי אפשר להבחין ולהכיר את הנפולה שנתערבה בניהם, ולענ"ד י"ל עפמ"ש הש"כ סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק ל"ה להקשות דהאיכא ס"ס וכספק דרוסה שנתערבה באחרים, וכתב ליישב וז"ל דנהי דא"צ בדיקה מ"מ אם רואה ריעותא באברים הפנימים פשיטא דאפי' ס"ס לא מהני, והלכך בקדשים דפרש"י שם דהיכא דאתחזק ספק טריפה אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך הלכך חיישי' נמי שמא ימצא ריעותא עכ"ל, ולכאו' י"ל דדוקא לפום מה דמוקי דקסבר הלכה צריכה בדיקה, ודהגם שהלכה כדרכה ואין בה שום ריעותא, אכתי כל שלא נבדקה יש בה חשש רסוק אברים, וממילא אתחזק בה ספק טריפות ושייך