דבר אליהו (קלאצקין) נא

"האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח" ע"ד מ"ש בברכות ד' מ"ג שהריח הוא דבר שהנשמה ניהנית ממנו") אכילת הפסח אצלו כאכילת דבר ערב ומתוק לחיך, ודוקא כשלא אכלו לשם מצוה, היינו שאין המצוה חביבה ועריבה עליו, ממילא כשאוכל הפסח בשעה שהוא שבע אכילה גסה היא אצלו, ושפיר קאר"ל "האי רשע קרית ליה כיון שעשה כמצות התורה רק שחסרה לו חביבות המצוה, [עמ"ש בספרי אבן פנה סעי' י"א] ובדרך זה יש לבאר מ"ש (שבת קי"ח תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת, והוכיחו מזה התוס' (בבכורות ד' ב' ד"ה שמא) שלא היו נזהרים בשלש סעודות', דהיינו מצד שהסעודה שלישית היא כאכילה גסה לפי ששבע מסעודת הבקר (וע' סי' רצ"א), ומש"ה הוי רבותא מה שקיים אכילת ג' סעודות, שמצד עוצם חביבות המצוה אצלו לא היתה כאכילה גסה

ויש לבאר הא דקאמר בתמורה ד' כ"ג "דמתיב רב משרשיא ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלו מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע יאכלוה מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה", דלכאו' קשה לפמ"ש התוד"ה "דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים תימא כו' וכי מאבדין קדשים בידים כיון שבידינו לתקן, ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא"ל התכפר בטובה וכחושה תמות", וא"כ מאי פריך מהא דקתני שאין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תבא לידי נותר ותפסול (ע' פרש"י) דכיון שאין הפסד בדבר, שפיר יש לחוש לתקנת קדשים, וגם יש עדיפות בזה שלא תהא נאכלת על הגסה שלא יהא חשש אכילה גסה, וכדי ליישב זה ההכרח לומר דגם כשהיתה אכילה מרובה יש ריוח ותועלת ממה שיאכל עמה חולין ותרומה כדי שבתחילת אכילת שירי מנחה ג"כ יאכל על השובע משא"כ השתא שאין אוכל עמה אכילה אחרת, שתחלת אכילת השירי מנחה אינה עה"ש ורק סוף האכילה הוי על השובע כמצותה, ודמש"ה שפיר פריך דאי נימא דלא עשו תקנה בקדשים הו"ל לאכול עמה חולין ותרומה כיון שיש ריוח ותועלת מזה, ואכתי יקשה לפמ"ש התוס' בפסחים דכל מה שמנחה נאכלת עה"ש היינו כדי שלא יצא משלחן רבו רעב, וא"כ אין קפידא על תחילת האכילה וסגי מה דהוי סוף אכילה עה"ש, וגם אי הוי טעמא כדי שישאר טעם מנחה בפיו ל"ש הקפדה על תחלת אכילה, ודוקא באכילת הפסח דהוי מטעם חשש שיבא לידי שבירת עצם אפשר דשייך זה גם בתחלת אכילה (וגם בזה י"ל שאינו להוט לאכול הבשר שסביב העצמות כשיש לפניו בשר הרבה לאכול לשובע), ועכצ"ל עפמ"ש הר"ן ד"ה אכילה גסה "פסח וקדשים אין נאכלין אלא עה"ש כלומר אחר אכילה כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף, ובפרש"י ד' פ"ו ד"ה לאו שהוא נאכל באחרונה עה"ש שכן חובת כל הקרבנות כדקיי"ל למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ודממילא י"ל שגם בתחלת אכילה יש לאכול על השבע, וא"כ הוי סוגיית הגמ' בתמורה שם דלא כשיטת הירוש' דאכילת הפסח עה"ש הוי רק כדי שלא יבא לידי שב"ע, ומ"ש התוס' ליישב ההיא דתמורה גם לשיטת הירוש', היינו שבאו ליישב הברייתא כדי שלא יקשה מהברייתא לשיטת הירושלמי משום די"ל במנחה הטעם שלא יצא משלחן רבו רעב, ולעולם י"ל דהא דמתיב רב משרשיא הוי כשיטת הבבלי, דגם התוס' מודו דאיכא מאן דלא ס"ל כטעם הירושלמי וי"ל ג"כ דגם להתוס' נאכל עה"ש כדרך כל מאכל חשוב כו', ודוקא לפי שגם חגיגה הבאה עם הפסח הוי מאכל חשוב, מש"ה הוצרך הירושלמי לומר הטעם שלא יבא לידי שב"ע, ודממילא מתישב ג"כ הא דאין מפטירין כו', שמצד מה שנאכל כדרך מאכל חשוב, לא הי' כ"כ קפידא כשיאכל אח"כ קליות ואגוזים שהוא טפל למאכל הבשר, וכמו שהצלי נאכל בחרדל שהחרדל טפל להבשר, ודמש"ה הוצרכו התוס' ליישב מ"ש "שאוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת עה"ש", דהגם דתרומה הויא ממת"כ והוי מאכל חשוב, אכתי כדי שלא יצא משלחן רבו רעב, נאכל השירי מנחה לבסוף, וא"כ שפיר פריך דאי לא עשו תקנה בקדשים הו"ל לאכול עמה חולין כדי שגם בתחלת אכילת השירי מנחה יהא עה"ש

ועמ"ש הרא"ש אות כ"ה דכשחל פסח להיות באחד בשבת לא יביא תבשיל שני לחגיגה דאין חגיגה בא עם הפסח דאינה דוחה את השבת ואם יביאנה בע"ש תיפסל בלינה במוצ"ש והר"י מאורלינש אומר שאינה נפסלת בלינה במוצ"ש דאמרי' אוקי לילות בהדי ימים והו"ל שני לילות ויום אחד כנגד ב' ימים ולילה אחד", וכ' הרא"ש דלא נהירא דהא דסד"א דפסח נוקי לילות לבהדי ימים משום דאינו נאכל ביום הקרבתו כו' אבל חגיגה שיכול לאכלה ביום הקרבתה פשיטא דיום הקרבתה מן המנין", ולכאו' לפום דקאמר "ובמועט מיהו מ"ט אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל עה"ש", ממילא יכול לאכול בשר החגיגה קודם שק שקיעת החמה (וכבר יהא צלוי ביום הקרבתו) דכיון שיכול לאוכלה ביום הקרבתה כמו"כ יוכל לאוכלה למחר ביום השבת, ושיאכל אח"כ מבשר הפסח בתחלת הלילה של מוצ"ש, אחר שכבר הוא שבע מאכילת בשר החגיגה, שבזמן מועט שמפסיק ביניהם היינו זמן בין השמשות, הוא שבע עדיין מבשר החגיגה, וע' ברכות ד' נ"ג תד"ה באכילה, ומ"ש המ"א סי' קפ"ד ס"ק ט' בענין מה שיכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעורו כ"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה דבאכילה מועטת הוי כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש ודבאכילה מרובה השיעור גדול יותר, וע' פסחים ד' צ"ט תד"ה סמוך למנחה לא יאכל, וא"כ יקשה דהא יכול להביא החגיגה בע"ש ולאוכלה בשבת קודם שקה"ח, וההכרח לומר דנהי שמותר לאוכלה ביום הקרבתה מ"מ צריך לאכול ממנה גם בליל פסח ולא שיאכלנה בשלימות מקודם שצריך שיאכל ממנה גם בשעה שראוי לאכילת הפסח, וממילא מתישב שיטת הר"י מאורליינש דשאני קרבנות דעלמא שיכול לאוכלן בשלימות ביום הקרבתן משא"כ חגיגה שאינה נאכלת בשלימות ביום הקרבתה, אלא דלפ"ז אטו יתחיל החשבון מליל הפסח, ועמ"ש המ"א ס"ס תע"ג דכשחל פסח במוצ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים כו', הגם דבזמן שאוכל מן הזבחים החגיגה קודמת, וקצת י"ל עפמ"ש סוף סוכה בפרש"י ד"ה "ומצה טפל שהיא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף דממילא כשאין החגיגה קרבה בע"פ בזמן הקרבת הפסח בשבת אלא מע"ש, נחשבת יותר לטפל ויש דין קדימה להפסח שמקודש יותר לפי שבא בזמנו, והקדימה בזה הוי מה"ת, ואין לדחות זה בשביל החשש שבירת עצם דהוי רק חשש מדרבנן

וגוף מה שמביא חגיגה עם הפסח בזמן שהוא בא במועט, דהיינו שהי' הפסח מועט לאכילת בני החבורה, דלכאורה יקשה שבדמי החגיגה תשיג ידו בקניית הפסח שיהא חבורה מועטת ושיאכלו לשובע, ועכצ"ל דהיינו משום שהחגיגה לא הוי ככל דבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין (חגיגה ד' ז') ומביאה ממעות מעשר והא דמוכיח רב אשי דחגיגת י"ד לאו חובה דאס"ד חובה היא תיתי בשבת כו', וע' תוד"ה הא ודאי, דהא פסח ותמיד כו' לכולהו מצרכינן קראי שידחו שבת כו', לכאו' י"ל דמ"ש (ד' ס"ו) הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פ"א חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו כו', ונודע הקושיא דהא מוכח