דבר אליהו (קלאצקין) נ

כבן תימא וא"כ אין החגיגה נאכלת צלי דוקא, והגם דמת"כ אין נאכלת אלא צלי כו' מ"ט א"ק למשחה לגדולה כו', כבר ביארו התוס' בחולין ד' קל"ב בהא דתני דרשאין הכהנים לאוכלן שלוקין ומבושלין, דכמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו

ולענ"ד י"ל לפום דקאמר בירושלמי "תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחלה כדי שיאכל הפסח לשבע כו' שלא יבא לידי שבירת עצם", והביאו מזה התוס' דמשמע בירוש' דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן כו' דמתוך שהיה רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן, ומבואר מזה דהגם שיכול לאכול מצה הרבה ונהמא מסעד סעיד, מ"מ צריך שיהא שבע ממין מאכל הדומה בטעמו לבשר הפסח כדי שלא יהיה להוט ורעב לאכילת בשר הפסח, וממילא כיון דבשר צלי ומבושל הן חלוקין ונבדלין בטעמם וכמ"ש בכריתות ד' ט"ז רש"י ד"ה ה' מיני טעמים "צלי ומבושל כבוש ושלוק וצלי קדרה", גם החגיגה נאכלת צלי לפי שאם יאכלנה מבושל פעמים שיהא להוט לאכול בשר הפסח שנבדל בטעמו ושלפעמים נהנה מזה יותר (וע' נדרים ד' כ') ומתוך שהוא להוט לאכול בשר הפסח יבא לידי שבירת עצם (וכשאינה בת שנתה ולא רכיכא כ"כ אין הבדל מורגש כ"כ בטעם הבשר), וממילא צ"ל דהא דקאמר ר"ח "זו דברי בן תימא", היינו רק לאפוקי ממאן דיליף מקרא דלא ילין מן הבשר וגו' שחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד ודהגם דהויא חובה אינה כפסח, משא"כ לפום דפסק הרמב"ם שחגיגת ארבעה עשר רשות, ודכשהיו הפסחים מרובין אין מביאין עמו חגיגה, ודממילא כל ענין הקרבת החגיגה הוי כדי שלא יבא הפסח לידי שבירת עצם, וא"כ נאכלת צלי כמ"ש

והנה הוכחת התוס' מהירושלמי דכל הבאת החגיגה הוי רק מדרבנן כדי שלא יבא הפסח לידי שב"ע, מוקשה לכאו', דבלשון הירושלמי חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחלה כדי שיאכל הפסח לשבע, ולא יאכל הפסח לשבע כו' שלא יבא לידי שב"ע", יש לפרש דלעולם מה שנאכל הפסח עה"ש היינו מטעם חשיבות וכדי שישאר טעם פסח בפיו, אלא דפריך הירושלמי דכיון שגם בשר חגיגה הוי בשר קדשים מאי אכפת לן אם יאכל הבשר חגיגה לבסוף ושישאר טעם חגיגה בפיו, ומש"ה הוצרך לתרץ שמוכרח לאכול הפסח על השבע לבסוף כדי שלא יבא לידי שב"ע (ולדרשא דבן תימא דחג זה חגיגה, הפסח כמשמעו, לא מוכח מקדימת החגיגה בכתוב, דהיינו לענין הקרבה שאין לך דבר שמתעכב כו', ולדרשא דבן דורתאי אדרבה כתיב פסח בקדימה) ולעולם כשאוכל מאכלי חולין בלא"ה אוכל הפסח לבסוף דרך חשיבות, וי"ל דכיון דקאמר שם בירוש' דהחגיגה רשות וא"כ היא טפלה להפסח ממילא אס"ד דהוי מטעם חשיבות צריך שישאר בפיו טעם פסח והנה התוס' הקשו דהא מנחה נמי נאכלת על השובע, ולכאו' מאי קושיא דהא שאני מנחה דבמתנות כהונה כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וכדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף, וצ"ל דהיינו עפמ"ש התוס' בבכורות ד' כ"ז "דגבי תרומה לא מצינו שיצרך אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר", גם דאכתי יקשה מ"ש שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע דאי מטעם דהויא מת"כ הא כמו"כ תרומה הויא ממת"כ, ומש"ה הוצרכו התוס' לומר הטעם במנחה כדי שלא יצא משלחן רבו רעב ולכאו' י"ל בישוב קושיית התוס' בחולין ד' קל"ב ד"ה אין נאכלין אלא צלי ובחרדל, דשאני מת"כ דזרוע לחיים וקיבה שהבעלים הם הנותנין (וע' ד' קל"א) ולא אזלי' בתר דעת האוכל, שבטלה דעתו אצל כל אדם, שאכילת צלי הוי אצלם דרך גדולה, משא"כ אכילת בשר שלמים דמשלחן גבוה קזכו לכאו"א כפי מה שהוא נהנה יותר, (ודמת"כ שאינו נאכל במקום קדוש צריך טפי לעשות היכר

) וע' ד' פ"ח תד"ה במלך ומלכה שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש", ולכאו' קשה דאכתי כיון שצריך ש אכל מבשר הפסח לבסוף כדי שישאר טעם פסח בפיו, אדרבה מקפידין ביותר שיאכלו מאכל ערב לחכם בסוף אכילה, וצ"ל דהתוס' לטעמייהו דהיינו רק כדי שלא יבא לידי שב"ע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות, וכיון דזה החשש לא שייך במלך ומלכה, היו מותרין לאכול אחר אכילת הפסח דבר הערב לחכם, והרמב"ם כתב דלא כהתוס' אלא דהיינו משום שלום מלכות, וכן יל"פ דהיינו מ"ש "דדעתן קלה עליהן", דהיינו שאין מדקדקין להזהר שלא לטעום אחר אכילת הפסח

והנה כבר כ' התוס' דלמ"ד אין מפטירין אחר מצה ופסח לא ס"ל כטעם הירושלמי, ועמ"ש הר"ן דכיון דמצה זכר לפסח כשם שאין מפטירין אחר הפסח כו', וא"כ הא י"ל דגם לטעם הירוש' אין מפטירין אחר מצה, ודהגם דמצה הוי לחם עוני ולא הי' קפידא שיאכל דרך חשיבות כ"כ, רק שאוכל בהסיבה דרך חירות, מ"מ כיון דהוי זכר לפסח אין מפטירין אחר מצה, ולכאו' קשה מהא דקאמר "נימא מסייע ליה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אחה"פ דלא אבל אחר מצה מפטירין, לא מבעיא קאמר לא מבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמיה אבל לאח"פ אימא לא קמ"ל", דהיכי ס"ד לטעות דלאה"פ מפטירין, כיון דכל מה שאין מפטירין אחר מצה היינו רק משום דמצה זכר לפסח, וי"ל דכיון דגם להס"ד אסור לאכול אחה"פ מאכל גס כמו אכילת בשר וכדומה, אלא דסד"א שמותר אכילת אורדילאי וכן תמרים קליות ואגוזים שהן מאכלים קלים ואינן מבטלין טעם אכילת בשר הפסח דנפיש טעמיה, מש"ה סד"א דאדרבה אחר מצה דלא נפיש טעמיה אין מפטירין לפי שגם אכילת מאכלים קלים מפיגין ומבטלין טעם אכילת המצה, דהוי זכר למה שהפסח נאכל עה"ש ושאין לאכול אחה"פ אכילה המבטלת טעם הפסח

וע' נזיר ד' כ"ג "משל לשני בנ"א שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה", ופרש"י שאכלו "מחמת תאוה שאוכלו לרעבון", וצ"ע מ"ש "א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד", דהא כשאכל הפסח כשהוא רעב עבר על מצות התורה, וכשאינו מקיים דברי חכמים ג"כ מקרי רשע (וע' יבמות ד' כ' נדה ד' י"ב), וע' ירוש' פי"ג דשבת ה"ג "אם עשיתן כמצותן הן מצות" כו', וצ"ל דס"ל לר"ל דלא שייך לומר "ופושעים יכשלו בם" כיון שבדיעבד יצא חובת המצוה, ובהוריות ד' י' פירש המפרש שאכלו שלא לשם מצוה אלא נתכוין לאוכלו לשם קנוח סעודה", וקשה דהא ר"ל קסבר דמצות, צריכות כונה (פסחים ד' קי"ד), וגם הא מברך אקב"ו על אכילת הפסח וממילא הוי האכילה לשם מצוה, וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (ע' זבחים ד' מ"ב ושבת ד' צ"א) ואי לא בירך על אכילתו, מאי קאמר "רשע קרית ליה", והתוס' פירשו "דאכילה גסה" היינו אדרבה "שלא הי' רעב לאכול לתיאבון", ולכאו' קשה דהא אדרבה יש עדיפות כשאוכל הפסח על השובע, וגם קשה הלשון "לשם אכילה גסה", דהא אין הגריעות מצד הכונה, והגריעות הוי רק מה שאכל הפסח כשהוא כבר שבע הרבה ויתכן ליישב דכיון שמה שנאכל על השובע כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף כדי שישאר הטעם בפיו, רווחא לבסימא שכיח", וכדפרש"י (מגילה ד' ז') "שריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים, ממילא כשאוכל לשם מצוה שחביב וערב עליו המאכל מצד חביבות המצוה (ובמד"ר פ' בא שאמרו ישראל