דבר אליהו (קלאצקין) מט

מהא דקאמר בכתובות ד' צ"ד הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בחמשה בניסן וחד הוה כתוב בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשא בניסן בנכסים א"ל אידך ואנא אפסיד א"ל את ידך על התחתונה אימא בר כ"ט בניסן את א"ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך (פרש"י לטרוף לקוחות מר"ח אייר שהרי מכרה לו באחריות) א"ל יכלי למימר לך את בר חד בניסן מאי תקנתיה נכתבו הרשאה להדדי", ויקשה דאיך יגבה מלקוחות, דהא השטר מכר השני שכתב לאחר שכבר מכר השדה מקודם, לא ניתן להכתב ולא גבי ממשעבדי

לענ"ד י"ל דשפיר ניתן גם השטר השני להכתב, דהא לכאו' קשה הא דקא"ל "את ידך על התחתונה אימא בר כ"ט בניסן את" דהא זה טוען ברי שנמכר לו קודם ה' בניסן ובעל השטר דחמשה בניסן טוען שמא שהוא אינו יודע מתי נכתב השטר השני ואין המוכר כאן שיברר למי מכר מקודם וליכא למימר דהוי טענת ברי ע"פ מוכר, דממה שמכר לו השדה ביום ה' בניסן, מוכח שהיה עדיין השדה של מוכר, דז"א, דהא כמו"כ ממה שמכר לבעהש"ט דכתוב ביה בניסן סתמא, מוכח דבהאי שעתא הי' עדיין השדה של מוכר, וגם כדהוי טענת הברי גרוע (ע' ב"ק ד' מ"ו תד"ה דאפי') עכ"פ מידי ספיקא לא יצא, ויקשה הא דאוקמיה להאי דחמשה בניסן בהנכסים בתורת ודאי, וע' סי' קל"ט דכשאין אחד מהם מוחזק כל דאלים גבר, ודהיכא דאיכא פלוגתא דרבותא יחלקו כדשייך דין חלוקה וע' מל"מ פט"ו מטוען ה"ה ובקצה"ח קו' הספקות כלל ח' דמהני תפיסה בקרקע היכא דליכא חזקת מ"ק וע' ש"מ ב"מ ד' ז' ובש"כ סי' ק"ד סקי"ד וליכא למימר דכיון דאוקי בחזקת מרא קמא יש לאחר זמן המכירה בכל האפשר ואמרי' דהשתא הוא שלקחה בכ"ט בניסן וכעין מ"ש התוס' בב"מ ד' ק' ד"ה הא מני (וע' כתובות ד' ע"ה ביצה ד' ג') דז"א, דהא אין הדין ודברים בין המוכר והלוקח אלא בין בעלי השטרות, וא"כ איזה עדיפות יש לבעל השטר שכתוב ה' בניסן גם דא"כ הול"ל שעכ"פ מכר לזה ג"כ ביום ה' ניסן ובאותו יום כבר יצתה מחזקת מ"ק וכדי ליישב זה, ההכרח לומר דכיון דבכל שטרי הקנאה כשהשטר מאוחר לא קנה עד זמן הנכתב בשטר (ע' סי' מ"ג סי"ב ובנוד"ב ת' י"א) ודהוי כאילו התנה שלא יתחיל הקנין מקודם, ממילא גם אי באמת מכר לו בא' בניסן לא קנה עד יום כ"ט, דכיון שנכתב בניסן סתמא ויד בעהש"ט על התחתונה הוי כמו שנכתב בכ"ט בניסן, והגם דלא אמרי' יד בעהש"ט על התחתונה היכא ש עי"ז מתבטל השטר, ל"ש זה כאן כיון דבעצם אין השטר בטל עי"ז ורק מצד השטר השני הוא מתבטל, דדוקא כשעי"ז בטל השטר בעצם אמרי' דא"כ למה כתב לו השטר, משא"כ הכא דבשעת כתיבת השטר לא הי' עוד בדעתו לחזור ולמכור לאחר בחדש ניסן גופי' (וע' סוף מנחות ומ"ש האחרונים לפרש מ"ש שיד בעהש"ט עה"ת דהיינו בתורת ודאי שכונתו למכור לו הפחות וגרוע ביותר), וה"נ כשכתב ניסן סתמא בודאי כונת המקנה שיתחיל הקנין בסוף ניסן ובזה מתישב מ"ש א"ל אידך ואנא אפסיד' דלכאו' יפלא מה זו שאלה, והלא א"א שיזכו שניהם ובהכרח שאחד מהם יפסיד, והוא לא ידע עדיין שלא ינתן לו גם שטר טירפא מאייר ואילך, ועפ"ז מיושב שהי' סבור דעכ"פ יחלוקו כיון שהדבר מוטל בספק, או שהי' סבור שיזכה הוא מצד שטוען טענת ברי, והשתא מתישב הא דקאמר ונכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך דהוי שטר שניתן לכתוב לפי שנאמן לומר שלקח א' בניסן ואין איש מכחישו בברי, ומ"מ הקרקע של השני, דכיון שנכתב בניסן סתמא הוי כמו שנכתב באיחור הזמן (הגם שלא היתה כונתו לאחר ול"ש לומר דמיחזי כשיקרא) ועכ"פ נכתב השטר בהיתר, ומ"ש "א"ל יכלי למימר לך את בר חד בניסן את" היינו דקאמרי, דהגם דמדינא אינה חלה קנייתך עד כ"ט בניסן מ"מ אנחנו לא ידענו שנכתב בשטרך ניסן סתמא והקול יצא שקנית ביום א' בניסן וחשבנו שחלה אז קנייתך ושהקרקע שלך, וא"כ אין לך טענה עלינו על מה שלקחנו אח"כ שדה אחרת אצל המוכר, ואת הוא דאפסדת נפשך שלא כתבת הזמן בפירוש וא"כ שפיר קאמר "נכתבו הרשאה להדדי", כיון ששני השטרות ניתנו לכתוב, הן השטר שנכתב בניסן סתמא, שנכתב קודם שנמכר לאחר, הן השטר שכתוב בו ה' בניסן, משום שקודם כ"ט ניסן לא חל קנין השטר הקודם [ובלשון פרש"י שיבקש מאת חבירו בר ה' בניסן כו', הגם דבעלמא כופין כשזה לא חסר ע' ב"ב ד' י"ב (ובאה"ע סל"ז סכ"ז שאם רצו אחד נותן גט כו' ואין כופין לגרש כדי שתוכל להינשא למי שרוצית בו, והמגרש לא יפסיד דהא אם השני ג"כ לא יגרשה לא תוכל להשאר תחתיו וע' קדושין ד' י"ב דלאו כל כמינה כו') אין מחויב למסור לו כדי שיגבה מלקוחות ובפרט שאין טענה על הלקוחות אלא לאחר מסירת השטר שיש לו ב' קנינים וקרקע אחת]

ולכאו' בל"ז שאני היכא שמתברר ע"י העדים שאינה מכירה כגון דשלב"ל, משא"כ הכא שמתברר שמכר לאחד ואין איש יודע שאין במכירה של אחד מהם ממש, ושניהן מוטלין בספק וע' תומים ס' קט"ו סק"ד עמ"ש דגזל שדה ומכרה אפי' הכיר בה לוקח שאינה שלו גובה הקרן ממשעבדי, אך ע' ערכין ד' ז' תד"ה מיתיבי דלרב יוסף שעל"ד וגם לא שייך מ"ש בב"ב ד' מ"ב דבפרהסיא זבין כו', כיון שרצה להסתיר ולהעלים ולמכור לאחר, ובפרש"י וז"ל שהרי מכרה לו באחריות עכ"ל, ומשום דכה"ג שכונת המוכר הי' להטעות איכא אומדנא שהמוכר לא קבל עליו אחריות, ומש"ה דוקא כשפירש באחריות וע' ש"כ סי' קט"ז סק"ה וסי' רכ"ה סק"א דכשמוכר בעדים בלא שטר א"ח באחריות עד שיתנה, וגם אי יש לו דין שטר א"ש כמ"ש

ועפמ"ש מתיישב מ"ש הר"ן וז"ל שאין שעבוד השטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו דהיינו מסוף היום דהא שטר שכתוב בו ניסן סתמא אינו טורף מהמשועבדים אלא מסוף ניסן וכדמוכח בסמוך כו' עכ"ל, ותמה בקצה"ח דהא אדרבא מוכח להיפוך ממ"ש "יכלי למימר ליך את בר חד בניסן את" ועמ"ש בספרי אמרי שפר סי' ב' ליישב וע' בנה"מ שיכולין הלקוחות לומר דכיון ששמענו הקול מאחד בניסן כו' ויש לך קדימה לבר ה' בניסן את הוא דאפסדת נפשך שלא כתבת זמן בשטר, ולכאו' אכתי קשה, דנהי דלא מוכח להיפוך, אכתי ליכא הוכחה מכאן שאין השעבוד חל אלא משעה שמוכיח מתוך השטר דהא קאמר טעמא משום דיד בעהש"ט עה"ת "ודאימא בר כ"ט בניסן את", ועפמ"ש שפיר מוכח מהא דאוקמיה לההוא דחמשא בניסן בנכסים, דעכצ"ל דהיינו בתורת ודאי, וכמ"ש. סימן כט

הרמב"ם פ"ח מחו"מ כתב וו"ל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה כו' שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי וכו' עכ"ל, ותמה הלח"מ מהא דקאמר בפסחים ד' ע' "איבעיא להו לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי כו' ת"ש הלילה הזה כולו צלי וא"ר חסדא זו דברי בן תימא ש"מ, והרמב"ם הא פסק כמתניתין דחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת לשני ימים ולילה אחד ודלא