דבר אליהו (קלאצקין) מח

שאינו שלו, היינו עפמ"ש התוס' דתשביתו אינו מקיים בביטול רק דכיון שנעשה הפקר אינו עובר וכמ"ש אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וממילא כשרוצה לבטל אין לו שום זכות בהחמץ משא"כ כשרוצה לקיים מצות השבתה ולבערו, ועמ"ש המק"ח סי' תל"א דאס"ה מקרי שלכם רק דהוי אינו ברשותו משום שאין לך דבר המופקר מזה שהכל מצוין לבערו, ודא"א ליהנות רק בשעת ביעורו, ועמ"ש הח"ס או"ח ת' ק"ה וז"ל דע"כ לא קאמר בחולין ד' קל"ט דכל אדם מצווה לאתויי בי דינא אלא בעוף הפקר שאין לו בעלים והה"נ חב"פ שאין ברשותו של שום אדם וכ"ע מצוין עליו לבערו אבל שור שיש לו בעלים וקודם גמ"ד ממונו של בעלים הוא ואין אדם מחויב ולא רשאי לעשות בו מעשה כ"א למוסרו לבעליו ועליהם המצוה מוטל, ומש"ה קאמר בב"ק ד' מ"ה אי אהדרתיה ניהלי הוה מטרקנא ליה לאגמא" דלא עליך מוטל הדבר להביא לב"ד כ"א למוסרו לבעליו כו' יע"ש

ובטוש"ע חו"מ סי' שפ"ב בשור שהיה עומד להריגה וקדם אחר ושחטו דחייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, ותמה הש"כ דהאיכא שיעור קצוב עשרה זהובים כמפורש גבי כסוי, ולענ"ד י"ל דשאני כשקדם וכסה שהפסיד אותו רק שכר קיום המצוה, משא"כ הכא דאפשר שהיה לו היזק במה שהקדים חבירו לשחוט ולהרוג את שורו, אלא שזה טוען דכיון שמצוה לשחוט השור כל הזריז במצוה נשכר, ומש"ה הוצרך הש"ס להביא ממצות כסוי שאין זכות לאחרים בקיום, המצוה דמצי קאמר "אנא בעינא למעבד הא מצוה", וממילא כיון שלא הי' לו רשות לשחטו, הדר חייב גם על ההיזק כפי ראות עיני הדיינים, (ועמ"ש התוס' בסנהדרין ד' פ' דשוה"נ איתיה במכירה להנות בו עד שעת סקילה ע"ש) ועפ"ז י"ל מ"ש "אתה אמרת לי להרגו כו' פטור", ובש"מ בשם הרשב"א וז"ל וא"ת ה"ד אי דליכא עדים שקצץ פשיטא דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא קצצתי כו' עכ"ל, ויקשה דתיפוק לפמ"ש הש"מ להלן בשם ה"ר יונתן דאי חיוב י' זהובים הוי מקנסא פטור כשמודה מעצמו (ובשלמא כשיש עדים רק שיכול לפטור א"ע בטענת אתה אמרת כו' לא חשיב מודב"ק), ונצטרך לומר דלא ס"ל דהוי קנסא, וע' קצה"ח סי' שפ"ח סקי"א ועפמ"ש י"ל דשאני הכא דאיכא ענין חיוב מדינא, אך צ"ע מ"ש ה"ר יהונתן דמש"ה נאמן לומר שבשליחותו עשה, משום דקנסא בעלמא הוא, (דלא כפרש"י דמסתמא קושטא קאמר דכיון דלהכי קאי לא קפיד כו') ומשמע דס"ל דליכא שום חיוב (ואולי ס"ל כהסוברין דשוה"נ אסור בהנאה מחיים) ובדברי הטוש"ע י"ל ג"כ דבזה"ז דליכא ב"ד וליכא אפי' איסור אכילה כמ"ש הט"ז יו"ד ריש סי' קנ"ג (וע' ב"ח תשו' קי"א) הוי רק דומיא דאילן העומד לקציצה, ומפני שהוא מזיק את הבריות, ממילא יש לבעלים זכות ממון, ומש"ה חייב לשלם כפי ראות עי, הדיינים כמה הפסידו לבעלים במה שקדם אחר ושחטו

והנה עפמ"ש י"ל בישוב קושיית הש"א סי' ע"ז דהיכי משכחת דלקי כששחט פסח על החמץ דדלמא כבר בטל את חמצו ותו אינו עובר עליו כמ"ש ואם לאו מבטלו בלבו", דעפמ"ש י"ל דכיון שקיבל עליו התראה (ע' תמורה ד' ז' תד"ה אלא) ואומר בעצמו שהחמץ הוא שלו, הגם שאין אדם משים עצמו רשע, כבר כ' התוס' בב"מ ד' ג' דנאמן לומר מזיד הייתי כו' כדי שלא יביא חב"ע, וה"נ כדי שלא יבא אחר לבער חמצו מן העולם וכדי שיקיים בעצמו מצות ביעור, וכשמשהה כדי לבערו אין עובר בב"י, וגם איכא חזקה קמייתא שהעמד החמץ בחזקת בעליו שלא יצתה מרשותו, וליכא למימר דכיון שאין החמץ ברשותו של אדם רק שהעמידה תורה ברשותו לענין חיוב ב"י ל"ש כאן חזקה קמייתא, דז"א לפמ"ש דכשרוצה לקיים מצות ביעור והשבתה יש לו זכות בחמצו משום דמצי קאמר אנא בעינא למעבד הא מצוה", ועמ"ש הר"ן דמשום דבלא"ה אינו ברשותו מהני גילוי דעת בעלמא משא"כ כשרוצה שלא יפקע ממנו זכות המצוה (ושאני כשמקדש בזה האשה וכה"ג דכיון שלא יוכל לקיים מצות ביעור, הדר הוי אינו ברשותו), וגם עמ"ש בספרי אה"ר סי' ל"ז דהיכא שגם בלא דבריו לא היינו מחזיקין אותו בבירור לשוגג יכול לומר מזיד הייתי ול"ש לומר אאמע"ר וה"נ גם בלא דבריו לא היינו מחזיקין בבירור שיצא החמץ מרשותו כיון דאדרבה איכא חזקה קמייתא

שוב ראיתי מ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י או"ח סי' ט"ז שמלשון הירושלמי משמע דבעי שיהא החמץ בירושלים דוקא וכמ"ש הר"ש בכלים, ודכשיש לו חמץ של לחמי תודה הגם דהוי של גבוה מ"מ יש לבעלים זכות טו"ה דהא מחויב לאכול כדי שלא יהא נותר, ודממילא ל"מ ביטול לפי שמחויב לאכול, ולענ"ד צ"ע לפום קושיית הש"א כדנימא דאליבא דר"ש יכול לבטל עד הלילה ואז כבר אסור לאכול, וגם אליבא דר"י יכול לבטל בזמן שאסור באכילה ומותר בהנאה, וע' ב"ק ד' ס"ו דכיון דמטא עידן איסורא מיאש" והיינו ברגע הקודמת, וה"נ אפשר לבטל בלב באותו רגע ומ"ש עוד לתרץ די"ל דמדרבנן הוא דמתבערין לחמי תודה, ומדאורייתא אתי מ"ע דאכילת קדשים ודחי לל"ת דלפני זמנו, ג"כ צ"ע לפמ"ש התוס' בעירובין ד' ק' ד"ה מתן, כשבא ע"י פשיעה, וה"נ פשע במה שנשאר אחר שש, ואליבא דר"ש שכתב הצל"ח דשרי באכילה משום דאיסור אכילה נפקא לי' מתשביתו (כמ"ש ד' כ"ח ד"ה ר"ש) ובשל גבוה ליכא למצות ביעור, לכאו' כיון דעשה דפסח שיש בו כרת אינו נדחה מפני הל"ת דלא תשחט על חמץ, ורק משום דאפשר לבער או לבטל מקודם החמץ, מבטל, ממילא הכא שהוא אנוס בדבר, מצד מצות אכילת קדשים (שדוחה הל"ת) ושאין יכול לבטל ולהפקיר, ורק שיכול למהר לאוכלו קודם שחיטת הפסח, ויש ספק בדבר דשמא אינו יכול לדחוק עצמו לאכול עתה, (ובאכילה גסה לא יקוים המצוה ע' תוס' נזיר ד' כ"ג), ממילא אפשר דלא לקי על שחיטת הפסח כיון שאי אפשר לי' לבער ולבטל (וכן להפקיר מה שאינו שלו בעצם) ולא מוכח לומר דגזה"כ שלא לשחוט הפסח כה"ג, דהא משכחת לל"ת היכא שהחמץ שלו ממש ושבידו לבער ולבטל ולהפקיר לזאת י"ל לענ"ד כמ"ש למעלה, דמש"ה דוקא כשהחמץ מונח בירושלים, דממילא בשעת שחיטת הפסח לא נפקע מבעלים זכות קיום המצוה, ודלענין איסור שחיטת פסח על החמץ לא עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו, ודדוקא כשיש לו זכות בחמצו וכמ"ש והנה בבר"י סי' ז' דהחידוש לענין ב"י הוי לפי שאינו ברשותו, גם כדהוי שלו ע"ש, וממילא לענין איסור שחיטת הפסח א"צ גזה"כ, כיון דלענין זה האיסור א"צ שיהא ברשותו, ואכתי י"ל לשיטת הסוברין דא"ה לא קרינן בי' לכם (כמ"ש ריטב"א סוכה ד' ל"ה בשם הראב"ד ובאו"ח סי' תרמ"ט) דממילא כשאין לו זכות בהחמץ גם לענין קיום מצות ביעור, הוי כאילו כבר הפקיר את חמצו מקודם כמ"ש (פרוס הפסח דשנת תר"ס) סימן כח בעז"ה ח' אדר שנת תרנ"ט, מאריאמפאל, לכבוד גיסי הרב הגאון המפורסם בתורה ויראה כו' מו"ה יעקב זלמן ליבשיץ נ"י בבריסק

מ"ש כתר"ה להקשות במכתבו על מ"ש הט"ז בחו"מ סי ק"ן דכל שטר שלא ניתן להכתב לא מיקרי שטר כלל