דבר אליהו (קלאצקין) מז

ממון יעיד שקר הגם שיודע שנעשה בזה רע לשמים ולבריות ומש"ה י"ל דנהי דלענין עדות קיי"ל כאביי דכל שהוא רשע פסול מגזה"כ, מ"מ גבי עדות אשה שא"צ תורת עדות רק שיתברר אמיתת הדבר, י"ל דעבריין דעלמא אין חשוד להעיד שקר מצד חומר איסור א"א ושהוא מקלקלה כשתנשא ע"פ עדותו דהא תצא מזה ומזה, ודדוקא רשע דחמס שרוצח וגוזל הגם שיודע חומר החטא, חשוד ג"כ להעיד שקר כשנתן עיניו בה (דהגם שתיאסר להנשא לו ניחא לי' שתחזיק עצמה לפנוי' וגם כשהוא במדינה אחרת אפ"ל דלא פלוג) או שהאיש שנתן עיניו בה שכר אותו להעיד שקר, ועמ"ש הש"כ סי' קי"ט סקי"ח דהפסול לעדות אשה הוי רק מטעם חשש נגיעה, וא"כ גם להנמ"י י"ל דשאני מחלל שבתות בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר, ובפרט בנ"ד שכבר נשא הבעל אשה אחרת במדינה רחוקה ולא ישוב לאשתו, שלא תפסיד האשה בהיתר הנשואין ואדרבה טוב לה לפי שעה, דלא שייך לומר שאין חשוד להרע לבריות ולקלקל האשה במה שתצא מזה ומזה דהא כבר עזובה מבעלה

ועמ"ש הב"ש סק"י דמ"ש דעבד כשר לעדות אשה היינו בידוע שהוא כשר, וצ"ע דהא קאמר בב"ב (ד' צ"ג) "ת"ש המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו כו' לאו משום דרובא הכי איתנהו, לא כולהו הכי איתנהו", ומבואר דעבד כשר הוי רק מיעוטא דמיעוטא (והגם דרובו ככולו ע' הוריות ד' ג' וט"ז או"ח סי' תקפ"ב סק"ג, הא מפורש כאן דהוי טפי מרובא), וא"כ צ"ע הא דקאמר הש"ס דעבד כשר, ולא ביאר דהיינו דוקא כדהוי ממיעוטא דמיעוטא הכשירין, אך י"ל שאין הכונה לומר שכולם הם גנבים בפועל רק שמצד טבעם ותכונתם הם גנבים וכמ"ש בפרשב"ם פסחים ד' קי"ג ד"ה ציה כנען את בניו "כלומר מנהגן כן הוא' ושזה תכונתם מורשת אבות לאהוב הגזל והזמה ומש"ה לא הוי מום במקח, הגם שרובן אדרבה אינן גנבים בפועל כדמוכח הלשון "ונמצא גנב" דמשמע שהוא ענין מקרה, ואס"ד שרובא דרובא של העבדים הן גנבים בפועל, איך הי' עולה על הדעת לחשוב זה למום במקח, אלא דכיון שצריכין להתגבר על טבען ותכונתן שהוא דבר קשה ביותר, אין זה מום במקח מה שזה העבד אינו מתגבר על טבעו והו"ל ללוקח לאסוקי זה אדעתיה ועיקר המום הוי מה שהוא גנב בטבע ולא על המעשה שתלוי תמיד ברצונו (ושאני כשאומר ע"מ שאני צדיק כו'), ומ"ש בברכות ד' ט"ז "אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה" היינו שטבי הצטיין ביותר וע"ש דקאמר ר' יוסי אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן כו' (וע' גיטין ד' י"ב מאן דמרחם כו' אך התם מעשיו יקרבוהו כו') ועפ"ז מתישב מ"ש הנמ"י סוף יבמות וז"ל ואע"ג דעבד ואשה ושפחה פסולין לעדות מה"ת ומשיאין ע"פ טעמא משום שאינה פסולין מחמת עבירה עכ"ל ובח"מ סק"ט וז"ל ואפשר דישראל בעל עבירה גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת בעל עבירה עכ"ל ולכאו' הא בנמ"י מפורש כהב"ש, וצ"ל סברת הח"מ שהעבד עבריין רק מצד טבעו ותכונתו (וכעין מ"ש בגיטין ד' מ"א תד"ה כופין דחשיבי כאנוסין) ומ"מ אינו חשוד להעיד שקר והגם דקאמר "לית הימנותא בעבדי" (ב"מ ד' פ"ו) ובכלל מה שצוה כנען את בניו קאמר "ואל תדברו אמת" מ"מ לא יעיד שקר בענין חמור כזה, ובעבד לא שייך החשש דקאמר גבי החשוד על העריות "דניחא לי' לשווי' פנויה" וכמ"ש בב"מ ד' ע"א "עבד כנעני פריץ לה, ויראה היא להפקיר לו את עצמה" ע"ש, ול"ח ששכרוהו להעיד שקר (וע' מכות ד' ה') כיון שאין חשוד לעבור אלא מה שטבעו ותכונתו מביאו לכך

והנה בנ"ד הוי מסל"ת ושבעת שהגיד הי' מדעל"ג כמ"ש כת"ר והנני מהמסכימים בהיתר העגונה הנ"ל ושיהא ההיתר בב"ד של שלשה, והי"ת יאיר עיני במאור תורתו ויצילנו משגיאות יום א' ה' טבת שנת תרע"ג אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין. סימן כז

הר"ש בפ"ק דכלים משנה ח' נתב וז"ל לפנים מן החומה היינו מחומת ירושלים, ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן החומה ולחמה חוץ לחומה, ולענין שוחט על חמץ לר' יוחנן דאמר בפ' התודה ד' ע"ח ובפ' תמיד נשחט ד' ס"ג חוץ לחומת בית פאגי עכ"ל, ונודע התמיהה דהא לענין שוחט הפסח על החמץ דקאמר ר' יוחנן "דלא בעי' על בסמוך דאיסורא הוא וכל היכא דאיתיה איתיה", א"צ שיהא החמץ לפנים מן החומה

וי"ל לפי המבואר במשנה דפסחים ד' מ"ט שההולך לשחוט את פסחו כו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו", ולכאו' היינו דוקא כשהולך לשחוט דהוי רק הכשר מצוה משא"כ היכא שכבר הוא לפנים מחומת ירושלים שכבר יכולין לשחוט עליו הפסח (וכמ"ש ד' צ"א שאם חבוש בבית האסורין של כושים לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו בפ"ע מ"ט אפשר דאמטו לי' ואכיל לי', ומש"ה גבי דרך רחוקה קאמר מן המודיעים לירושלים ט"ו מילין ולא חשיב המרחק עד העזרה, וכן קאמר ד' פ"ט "שיעלה מכם ראשון לירושלים וכן לענין הא דרוב צבור עושין בטומאה תלוי בהנכנסין לעזרה כמ"ש בירוש', וע"י סכין ארוך יכול לשחוט בעצמו) אין עליו מצוה לילך ולעסוק בביעור החמץ, דהא עוסק במצוה פטור מן המצוה (ובפרט שיכול לבער ע"י שליח), וליכא מצוה שיצא חוץ לחומת ירושלים להשבית חמצו הגם שיוכל לשחוט לאח"כ דאפשר שעי"ז שישהה בהליכה וחזרה יאחר זמן שחיטת פסחו משא"כ כשחמצו מונח תוך חומת ירושלים דגם ברגע הביעור יוכלו לשחוט עליו הפסח, וכיון שיכול לקיים שניהם ביחד אין לו דין עוסק במצוה שיפטור מן המצוה ע' ר"ן סוכה ד' כ"ה, והנה י"ל דמ"ש "דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו' (ד' ו') היינו דוקא לענין איסור בל יראה כשאין רוצה לבער ואז יצתה מרשותו כיון שאינו רוצה לקיים מצות השבתה משא"כ לענין איסור שחיטת פסח על החמץ, דבל"ז הוי החמץ ברשותו משום שיש לו זכות בהחמץ דמצי אמר אנא בעינא למיעבד מצוה דתשביתו, ואין אחר רשאי להשבית בלי רצונו, וכמ"ש בב"ק ד' צ"א דמצד דמצי קאמר אנא בעינא למעבד הא מצוה" חייב האחר לשלם לו, וממילא י"ל דכשהחמץ מונח חוץ לחומת ירושלים דליכא מצוה שיצא אז מירושלים לבער חמצו וממילא הרשות ביד כל אדם אז לבער חמצו, דפקע המצוה אז מבעלים וממילא אין לו זכות בהחמץ גם לענין קיום מצות ביעור ותו אין חייב משום שחיטת פסח על החמץ משום דהוי כאילו כבר הפקיר את חמצו מקודם, כיון דלענין איסור שחיטת פסח על החמץ ליכא גזה"כ שיהא החמץ נחשב שלו

, ועפ"ז יש לחקור בענין מ"ש הקצה"ח סי' שס"ג אי יכול לומר הש"ל תוך הפסח לפי שהכל מצווין לבערו וכשרוף ועומד דמי, דעפמ"ש י"ל דהא דקאמר בב"ק ד' צ"ח "גזל חמץ במועד ובא אחר ושרפו פטור מפני שהכל מצוין לבערו" היינו לפי שאין מצות הביעור מוטל על הגזלן דוקא משא"כ כשמחזיר לבעל החמץ דהדר נחשב שלו מצד זכות קיום המצוה (ובפרט דמה"ת יכול ליהנות בשעת השבתה שלכדה"נ וכן מאפרן אליבא דר"י), והא דל"מ ביטול אחר זמן איסורו לפי