דבר אליהו (קלאצקין) מו

אל תשת רשע עד וכשר לעדות אשה דאפי' אשה ועבד כשירין לזה יע"ש

לענ"ד דברי הפ"ת בשם מה"צ צ"ע, דהא הט"ז כתב התם דוקא דכיון שמשמש בבית ישראל "איכא למימר שנתכוין לחבב עצמו להישראל", ודמש"ה אפי' כשמגיד דרך מסל"ת שהדיח הבשר יש לחוש שמתכוין לחבב עצמו, משא"כ כשאין לו שום תועלת והנאה (וע' תשב"ץ ח"ג ת' ס"ו דכשממקום אחר באה העדות אין לחוש ששכרוהו להעיד שקר ומכ"ש בעדות אשה שהיא בעצמה נאמנת ודייקא ומנסבא) ואס"ד שיש לחוש בישראל הפסול לעדות לפי שיודע שהיתר האשה תלוי בעדותו, ה"נ הו"ל למיחש גם בעכו"ם, דמה שאין האשה מותרת להינשא כ"ז שלא יעידו שמת בעלה הוא דבר ידוע, דדוקא דיני הדחה ומליחה אין ידוע לעכו"ם, ועכצ"ל דאכתי אין העכו"ם יודע שיסמכו על עדותו, וא"כ גם עבריין ישראל יודע שאין מקבלין עדותו ולא ידע שיסמכו עליו להתירה להינשא, וכן בלשון הרמב"ם (פי"ב מגירושין הי"ז) שהפסול בעבירה מה"ת לא גרע מעכו"ם ע"ש וכן מבואר ממ"ש הריב"ש סי' ש"פ וז"ל וכן מההיא דתנן מעשה שעמד אחד בראש ההר ואמר איש פלוני מת כו' ומקשי' בגמ' ודלמא שד הוא ודלמא צרה היא ולא מקשינן דלמא עכו"ם הוא ואין זה מסל"ת אלא ודאי כל שאמר העכו"ם עצמו בלא שאלה שקדמה לדבריו איש פלוני מת ה"ז מסל"ת עכ"ל. ואס"ד דישראל פסול לעדות גרע טפי, אכתי יקשה הא דלא פריך דלמא ישראל עבריין הוא (ושיש למיחש טפי מהחשש דלמא עכו"ם הוא דהגם שלפעמים אין ניכר בהברת ומבטא לשונו, ע' יבמות ד' מ"ו פסחים ד' ג' חולין ד' ק"ו ע"ז ד' נ"ח, אכתי הוי חשש רחוק ובפרט כשאמר בלה"ק) ובגוף הוכחת הריב"ש עמ"ש הט"ז סק"ה דכיון דקיי"ל סי' קי"ח דכשאין העכו"ם נהנה בחליפיו ל"ח שמא החליף כשר בטריפה ה"נ אין לחוש שיעשה כן העכו"ם וע"ש בהגהות מ"ש ליישב קושיית הב"ש סקל"ח ועמ"ש המל"מ פי"ג הט"ו דעכו"ם למה לו לעמוד בראש ההרים במקום שאין אנשים לומר מת פלוני ע"ש, ואין להקשות להמל"מ דא"כ למה משיאין ע"פ בת קול, די"ל דגם התם ששמעו קול צועק מרחוק ברחוק מקום שהשומעין לא יראו אותו וגם לא יוכלו להתחקות על עקבי רגליו של הצועק, מה לו לעכו"ם לצעוק בקול כדי להכשיל כיון שאין העכו"ם חשוד ע"ז, והגם שכתב המ"א סי' תקי"ג סקי"ג בשם היש"ש דהגם שאין העכו"ם עושה מעשה להכשיל הישראל במקום שאינו מרויח, מ"מ לא מאמינין ליה במה שהוא ספק דאורייתא, היינו שאין סומכין על דבריו משא"כ כדעביד מעשה לטפס על ההרים וכן כשצועק כדי להשמיע קולו מרחוק דטורח כזה הוי כמעשה (וע' גיטין ד' ס"ז), וכיון דישראל חשוד גרע טפי עכצ"ל דהגם שיודע שהיתר האשה תלוי בעדותו מ"מ הוי מל"ת וכן מבואר ממ"ש הנמ"י ספ"ב דיבמות וז"ל וכן הקשו מהא דמעשה בלסטים אחד כו' והשיאו חכמים את אשתו לר"י דאמר הרגתיו לא תנשא כו' והקשו ז"ל, מאי קושיא דלמא מל"ת הוה ותירצו דכיון דאמר אמרו לאשת פלוני מתכוון להעיד הוה עכ"ל, הרי דדוקא מצד שאמר אמרו כו' וכן נשמע ממ"ש הריב"ש ממ"ש בב"ק ד' קי"ד "כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן ואלו חסל"ת ואומרים מכאן יצא נחיל זה כו' וחשיב להו מל"ת כיון שאומרין כן מעצמן בלא שאלה אלא שהצריכו עוד רדוף בעלים כיון דממונא הוא כו' דהא בהנהו אחריני דמני התם באדם א' שהי' מל"ת ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב אני" כו' יע"ש הרי דהגם שזה שאמר זכורני כשאני תינוק כו' והטבילוני לאכול בתרומה לערב כו' הי' יודע שיש ללמוד מספורו שהוא כהן מ"מ כיון שאמר זה מעצמו בדרך מסל"ת בלא שאלה חשיב מסל"ת

והנה מ"ש הריב"ש שהצריכו רדוף בעלים כיון דממונא הוא כו' וכן בפרש"י ד"ה מרדפין אחריהם, קודם דיבור הקטן דרגלים לדבר דשלו הם, לכאו' יקשה לפ"ז הא דא"ל רבינא לרב אשי ולא והרי נחיל של דבורים מל"ת הוא", דהא שאני הכא דאיכא צירוף רגל"ד, וא"כ אדרבה מוכח דבנחיל של דבורים לא הוי מסל"ת גמור רק דבהדי צירוף רגל"ד הוי כמסל"ת, והא דמדמה לה הש"ס היינו רק לענין מה דמהני בירור הענין שלא ע"י עדים כשרין, אך לא משמע כן לשון הש"ס, ולזה צ"ל כמ"ש היש"ש דמיירי בסתמא שלא ידענו אם נתיאשו הבעלים וצריך רדיפת הבעלים לברר שלא נתיאשו, ודי"ל דגם מ"ש בפרש"י דרגל"ד ששלו הם הוי הכונה שלא נתיאש מהם, וכתב היש"ש וז"ל ומ"ש לעיל במתני' אם נתיאשו אין הא סתמא לא, היינו היכא שהנחיל בודאי הוא שלו, אבל כה"ג שהנחיל אינו בבירור שלו אלא ע"י עדות אשה וקטן כו', א"צ להחזיר דאיכא תרתי לריעותא דעדות אשה וקטן לאו כלום הוא ועוד דדלמא אייאוש כו' עכ"ל, ולכאו' מוקשה לומר גריעותא דתרתי לריעותא לענין ממון, ובפרט דגם גבי טריפות כתב הלב"ש דלא הוה תלר"ע אלא כשהריעותות מכוונים לענין אחד ולא היכא שריעותא אחת מעידה על נקב בריאה והאחרת מעידה על חסרון וע' ריש נדה, ולענ"ד יתכן לפרש דהגם דאמרי' בעלמא דסתמא לא נתיאשו הבעלים. היינו לפי שיודע שיוכל לברר שהוא שלו משא"כ הכא שאין עדים אחרים ויש רק עד כזה שאם ישאלו אותו וישיב על השאלה ויעיד לא יסמכו על עדותו, ולא יסמכו עליו אלא כשיספר בעצמו בדרך מסל"ת, ומש"ה סתמא מיאשי בעלים משום שאין בידם לברר ואין בידם שיגיד העד מעצמו דרך מל"ת בלא שאלה מקודם, וכיון דענין רדיפת בעלים הוי רק כדי לברר שלא נתיאשו, הדר מוכח דזה הוי מל"ת גמור וגם אי נימא לחלק דשאני עדות אשה דדייקא ומנסבא, עכ"פ מוכח כן לענין עדות אשה, וכן מבואר ממ"ש הרמ"א סעי' ו' דריקים ופוחזין כו' אין לסמוך על עדותן רק במסל"ת או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול כו', הרי מבואר דבמל"ת ל"ח לרמי' ועקול והנה בנ"ד בלא"ה הא הוי כמו שסיפר דבר אחר ומתוך הספור נתודע שמת, דהא מה שסיפר לדוד פיש הי' כדי שילך ללות את הנפטר, והוי ע"י קישור ענין אחר

, ובענין מ"ש הפ"ת ממ"ש הנמ"י פ' ז"ב ע' קצה"ח סמ"ו סקי"ז ומ"ש הנה"מ דדלמא עינו נתן בה דניחא לי' לשווי' פנויה וכמ"ש בחשוד על העריות (ובנמ"י פ"ב דיבמות דאפי' רבא מודה משום אל תשת וגו', אלא דקאי קודם דאסיק דבעדות אשה הקילו) ובגוף הסברא לחלק בין רשע דחמס דלכאו' אי רשע דעלמא כשר להך עדות ומשום דא"צ תורת עדות א"כ רשע דחמס נמי יהא כשר כשהוא מוחזק שאינו משקר, י"ל דכיון דאוכל נבילות לתיאבון פסול לעדות לכ"ע וכשאוכל להכעיס פליגי אביי ורבא, הגם דבעלמא גרע טפי כשהוא עובר להכעיס (ע' יו"ד סי' ב' וס' קי"ח וסקנ"ח) ועכצ"ל דשאני לענין עדות דאפשר שאין חשוד להעיד שקר ולהרע לבריות, ושא"ח לעבור על דבר שהוא מחזיק לחטא ועון, בשביל ריוח ממון, ומה שהוא אוכל נבילות היינו מצד שנעשה לו כהיתר ואינו חושב זה לחטא ועון, ומש"ה גרע טפי כשאוכל נבילות לתיאבון, דממה שאינו אוכל נבילות כ"ז שמשיג בקל לאכול בשר כשר מוכח ממעשיו שמחזיק אכילת נבילות לחטא ודבר האסור ומ"מ אוכל לתיאבון דבשביל תאות אכילה יצרו תוקפו לעבור ע"ז, (ועפ"ז י"ל הקושיא מפלוני רבעני לרצונו כו', דשאני החם שהחטא והגנאי ידוע לכל וע' חולין ד' צ"ב) וממילא ה"נ יש לחוש שבשביל אהבת הבצע ושחד