דבר אליהו (קלאצקין) מה

מ"ח בעכו"ם שעשה מלאכה אצל ישראל בהפשטת הבהמה והוצאות המעיים ואמר שמצא מחט בכרס קצתה בתוך דופן הכרס מבפנים כו' דיש לאסור אם העכו"ם מהימן ליה ודוקא כשהוא מסל"ת, וכבר הביא בחידושי רע"א זצ"ל שדברי הט"ז סותרין עצמן, ועפמ"ש י"ל דשאני התם שהבהמה היא של הישראל וגם לפי דברי העכו"ם אין האיסור ודאי ורק מחסרון ידיעה שאפשר שהיה נקב מפולש ושהעכו"ם לא ידע לדקדק, ועמ"ש המ"א סי' תס"ז סק"ד דכשאמר העכו"ם שמכר ליהודי החטין שרחץ מצד שהוא אוהבו, אי מהימן ליה אסור דדמי למ"ש ביו"ד סי' ט"ז סי"א, והתם אסור אפי' אינו מסל"ת וכמ"ש הש"כ סקכ"ד, ולכאו' צ"ע לענ"ד כיון דהוי רק חשש חימוץ (ובעת שהיו של העכו"ם קודם הפסח לא הי' ענין איסור), וע' בביאורי הגר"א אה"ע סי' י"ז ס"ק קכ"ה שדחה ד' הש"כ ביו"ד סי' שי"ג וכתב דבתה"ד משמע דהיינו משום דמסל"ת נאמן להחמיר, ולענ"ד צ"ע דהא אדרבה התה"ד כ' בסי' ר"ב דאין סומכין על דבריו לא לאסור ולא להתיר ומייתי ראי' מא"י שהביא פירות לשוק בפ' בתרא דיבמות ודהגם שכ' הרא"ש פ' אלו מגלחין בשם ראבי"ה דקיי"ל כר' דפליג על רשב"ג הא איכא מהר"ח דפליג ומחלק דר' לא סבר דסומכין על דברי העכו"ם אלא משום דהפירות שלו הן כו' וא"כ עכצ"ל דמ"ש התה"ד בפסקים סי' קס"ט אינו סותר למ"ש בעצמו, ודשאני התם כמ"ש למעלה והנה מ"ש משום דקיי"ל כר' לכאו' צ"ע דהא גם רשב"ג מודה היכא דלא נתכוין להשביח את מקחו וי"ל דגם הראבי"ה אסיק אדעתי' דשאני היכא שהפירות שלו הן, ומש"ה מוכיח דוקא מדברי רבי דאפי' כדי"ל שמתכוין להשביח את מקחו, דממילא לא שייך לומר שיש עדיפות מצד תורת בעלים כיון שלא היתה כונתו לאסור פירותיו, ונאמנות תורת בעלים שייך דוקא היכא שמעיד שהפירות אסורין, ולא כשאומר בדרך השבחת מקחו, ויותר מתיישב לפמ"ש הגירסא באו"ז סי' תכ"ח בשם ראבי"ה "אבל מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי רבי", והרא"ש גופי' גורס כן בפ"ה דקדושין אות ס"ב, ומשום דלענין אבילות דהוי מדעל"ג יליף מזה, ודהיכא דלא הוי מדעל"ג לכ"ע אינו נאמן

, והנה ממ"ש הט"ז דגם כדמהימן לי' דוקא כשהעכו"ם מסל"ת משמע לכאו' דמהני צירוף רגל"ד וכמ"ש התוס' בקדושין ד' ס"ו וביבמות ד' פ"ח וכ"כ הט"ז סי' קכ"ז סק"י דכששותק נראה שיודע רגל"ד (דבודאי אא"ל מטעם שאחד"א דלא שייך זה בשתיקה, וגם דממילא לא הי' צורך שיהא מל"ת), ואין לומר דממ"ש "שמלמדין אותו לכתחילה שיאמר איני מאמינך", מוכח שהדבר תלוי במה שמקבל על עצמו איסור, דז"א דהא בשתיקה אין מקבל ע"ע האיסור, וע' ש"כ סקט"ו שאם מאמינו בלבו כבי תרי לא יוכל לומר איני מאמינך, ועכצ"ל דהיינו משום דפעמים שטועה וחושב שע"פ דין נאמן ע"א לומר שנתנסך יינו ומצד זה הוא שותק וממילא יהא נראה לכל שכן הדברים ויצטרך ליתן אמתלא על שתיקתו ויהא חשש מראית העין, ומש"ה מודיעין אותו הדין שאינו מחויב להאמין ושאם אינו מאמין בלבו יאמר איני מאמינך, ומש"ה ניחא גם לפום דיש לחקור דדלמא ליכא דין נאמנות בעלים כשאין יודע בעצמו רק שהוא מאמין למי שאמר לו דמ"מ אין להקשות מה בכך שהוא מאמין להעד ואוסר ע"ע דאכתי יהא מותר לכל העולם, דלק"מ כיון שמוכח שיודע שיש רגל"ד והוי כאילו נודע לבעלים האיסור, ועמ"ש החו"ד לענין כשבא א' ואומר שמצא נקב בדקין וכה"ג שאוסרין הבשר לכל הקונים ואין מלמדין אותן לומר איני מאמינך, ולענ"ד צ"ע דכיון שאצל הקונים האחרים ל"ש ענין רגל"ד אין שתיקתם ודבריהם מעלה ומוריד, (וזה שהי' הדקין אצלו ובדק ומצא, הו לענין זה כבעלים) ולא יתכן ללמדם לומר איני מאמינך כיון שהכל מאמינין בלבם (וגם הוי כעין מ"ש בגיטין ד' נ"ד מ מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך כו' שמפסיד הטורח לחזור ולקנות בשר כשר) וגם לא דמי לנתנסך יינך וכה"ג שהוא מעשה התחדשות משא"כ מה שמצא טריפה שמברר שכבר הי' הטריפות מקודם ודהוי רק חזקה דאתיא מכח רובא ויותר י"ל בסברת דברי הט"ז דכשמסל"ת ומהימן לי' ברור אצלו דקמי שמיא גליא שכן הוא, ודכשאינו מסל"ת לאו כל כמיני' להאמינו כיון שהוא בחזקת משקר וכמ"ש אשר פיהם וגו', ומ"ש הט"ז דהיינו מטעם רגל"ד (וממ"ש "ודכותיה גבי בן גרושה וב"ח דשתיק וקתני מקוה פסולו ביחיד כו' ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים ולא קאמר דשאני ב"ג וב"ח שצריך שיהא פסולו בב"ד וכמ"ש בירושלמי ואין קפידא בהא דקמי שמיא גליא מוכח כמ"ש), היינו התם שא"ל נתנסך יינך בפניך או שא"ל ידעת דרגל"ד, משא"כ כשאומר שהבהמות שמכר הן או"ב שאין הלוקח יכול לידע שיש רגל"ד, כל שאין כרוך אחריה, וכן במה שמצא תחיבת מסמר בכרס, וממילא הגם דמהימן העכו"ם בעיני בעל הבהמה, אפשר דלא מתסר לכ"ע למי שאינו מאמינו וצ"ע ועכ"פ בנ"ד אין הרועה א"י נאמן בפרט שיש בזה ענין התפארות שהבריח הזאב, וכן התנצלות מה שלא שמר העזים מתקלה ושריטת מסמר (וע' ב"מ ד' צ"ב) וע' זבחים ד' ע"ד שדרוסת הזאב מידע ידיע כו', וגם אין הרועה יודע באיזה עז פגע, ואיכא ספיקי טובי ופשוט להתיר. וכתבתי הנלע"ד בעזרת החונן לאדם דעת. אליהו קלאצקין החופ"ק ברעזי. סימן כו כבוד הרב הגדול בתורה ויראה פרי עין הדד וכו' כש"ת מו"ה ירמי' קאליש נ"י אבד"ק אפאלא

מה שדרש ממני כ"ת במכתבו ע"ד האשה העגונה שנתעגנה מבעלה כשמנה שנים ואשתקד נסע אחד ממחנו לעיר בוענאס איירעס בירת מדינת ארגענטינא והודיע במכתב שמצא שם את המעגן בעל האשה הנ"ל, ואח"כ נתקבל ממנו מכתב כי בעל האשה הנ"ל מת בבית החולים, ושנתודע לו זה ע"י זלמן שווארצמן מאפאלא שסיפר זה לדוד פיש מתאדליע, ודוד פיש הלך ביחד עם נח לאטערמאן כותב המכתב הנ"ל להלוית הנפטר, ושווארצמאן הודיע במכתב שראה המיתה והקבורה ובתעודת בית הפקודות כתוב שווארצמאן הודיע בבית הפקודות ממיתת לעאן ניימאן חייט ממדינת רוסיא בן יצחק ורחל ובאפאלא הי' שמו אליעזר וה' שווארצמאן הי' מפורסם לעבריין, ויש אומרים שחילל שבת בפרהסיא, ונסתפק כ"ת דהגם ששווארצמאן הגיד מתחילה לדוד פיש דרך סיפור ולא דרך הגדת עדות אכתי מבואר בפ"ת ס"ק כ"א בשם מה"צ ממ"ש הט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ג דכשיודע העכו"ם בטיב דיני ישראל לא משכחת מסל"ת אלא כשמספר איזה דבר אחר ומתוך הדברים נמשך הספור שהדיח הבשר, ודממילא מתבאר דמ"ש סעי' י"ד בשם הריב"ש דאע"פ שלא אמר דברים אחרים מקרי מסל"ת היינו דוקא בעכו"ם שאין יודע בטיב יהודים משא"כ בישראל עבריין שיודע שהיתר האשה תלוי בעדותו דבעי' שיהא מסל"ת ע"י קישור ענין אחר ע"ש, רק שיש להקל כיון שבעת שהגיד לדוד פיש הי' קודם הקבורה שהי' אז מדעל"ג שהי' אז בידו להסתכל בגוף המת ולהכירו, וגם לא נתברר פסול שווארצמאן, והביא לצרף מ"ש הפ"ת סקי"ח בשם הקהלת יעקב ממ"ש הנמ"י פז"ב דכל שאינו רשע דחמס פסול רק ממ"ש