דבר אליהו (קלאצקין) מד

דמדלא נקט ג"כ שמן למנורה, עכצ"ל דשאני שמן למנורה דלא הוי עבודת מזבח והדלקתה כשירה בזר וכמ"ש הפנ"י דמש"ה לא שייך לומר בזה טומאה הותרה בצבור, ואיכא רק ילפותא ממ"ש להעלות נר תמיד דאפי' בטומאה ע"ש, ועפ"ז מתיישב מה שהקשה הפנ"י דכיון שטמאו כל השמנים שבהיכל מהיכן הי' להם שמן למנחות, דלפמ"ש י"ל דשאני שמן למנחות דהוי בכלל משקי בי מדבחייא, ובל"ז מיושב לפמ"ש לבאר כונת הרא"מ דלענין שמן למנורה דאיכא רק ילפותא ממ"ש תמיד דאפי' בשבת ובטומאה ממילא י"ל דכדליכא שמן טהור הוה כמו דליכא לשמן ומכשירי המצוה (כמו שנתבאר למעלה סי' כ"ג) וא"כ מיושב דשאני שמן למנחות דהוי עבודת מזבח וקרב בטומאה

ג) מ"ש בדברי התוי"ט פי"א דמנחות משנה ז' בהא "דחל להיות ע"ש שעיר של יוה"כ נאכל לערב, הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי", דלהרמב"ם דבשר חי אסור בלא מליחה צ"ל שנמלח, דיקשה ממ"ש בירוש' (פ"ח דפאה ופ"ג דעירובין) "בשר מליח מערבין בו בשר חי מערבין בו דתנינן הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי", הרי דמיירי כשלא נמלח הבשר כבר הבאתי זה בספרי אמ"ש סי' צ' וביארתי ליישב דדוקא מליח כל צרכו חזי לאכילה משא"כ כשמולח רק כדי להוציא דמו כדי שיער הילוך מיל, ואח"כ מדיחו, וז"א בכלל בשר מליח דהיינו כשנמלח כ"צ שראוי לאכילה לכל אדם, והכא מיירי כשא"ר לאכילת כל, אדם, כמפורש בלשון המשנה "הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה", (וי"ל ג"כ ע"י חליטה בחומץ, א"נ שמצד איסור הבישול אין הדם עומד וראוי לפרוש) ועש"ק ג' טבת תרע"ג אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין. סימן כה

בדבר השאלה שהרועה א"י אמר שזאב פגע ונגע באחר מהעזים, והביא מ"ש הח"ס יו"ד ת' קי"ב שאין א"י נאמן אפי' במסל"ת ואפי' יש אומדנא כדבריו, וכמ"ש ביו"ד סי' ק"ל ס"ח שאם העכו"ם אומר שהחבית הי' מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו אפי' ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנות כדבריו, ודמ"ש הש"כ סי' שי"ג סק"ד דהיכא דאיכא אומדנא מהימן מסל"ת היינו משום דבהטלת מום בבכור תקנו חכמים למיזל בתר אומדנא עכ"ד ולענ"ד צ"ע דהא מקור, הדברים שאם מסל"ת ואומר שהישראל צוהו אסור, הביא בשו"ע ממ"ש התה"ד סי' קס"ט, ובתה"ד שם מפורש שהנכרית הסיחה לפ"ת שיהודי אחד ציוה לאמה שתעשה צרימה באזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט כו' ע"ש וא"כ כבר נתברר שעשתה המום בכונה כדי להתיר הבכור וא"כ אפי' אם לא נאמין לה שצוה לה הישראל אכתי הא כוונה להתירו ודמי להיכא שלאחר שרואה שהתירוה ע"י כך עושה כן לאחרים שאסור הגם שהטיל מום מעצמו בלא שום ציווי ובקשה ועמ"ש הט"ז סק"ב ממ"ש אם אמרו לעכו"ם המשרתת כו', ולכאו' י"ל דשאני כשהשיבו לו "שאסור לשחטו עד שיפול בו מום", דמפורש הלשון שיפול המום מאיליו, וממילא הוי כדפרש"י ד' ל"ה ד"ה והתירו שאין לומר שהעכו"ם להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו משא"כ "כשאמרו לעכו"ם כו' שאין לאכלו בלא מום כו', דמשמע הלשון שישחט כל שיהי' בו מום גם כשיעשה בידים ולא דמי לא"ל אם נעשה כו'] וגם כונת הרמ"א בשו"ע הוא כן אלא שקיצר קצת בלשונו, ואם הי' כונת הרמ"א לחדש דין אחר, לא הי' כותב זה בשם התה"ד וא"כ הא ידע שניתר בכך (ועכ"פ הי' בידו לכוין לכך), וצ"ל כונת הש"כ דכיון שלצד הספק שמשקרת אפשר שחשבה שלא יועיל להתיר כשתטיל מום בידים (או דאחר ההטלה הוא שנתודע לה ההיתר ע"י מום) מש"ה דוקא מצד שיש אומדנא שכונה להתיר אסור, ועכ"פ שאני התם שעשה מעשה הטלת מום ושיש אומדנא דמוכח, ובעלמא אין נאמן אף כשיש אומדנא כדבריו

, ובעייני בזה ראיתי לבאר מ"ש התוס' בבכורות ד' כ"א בהא דקאמר רב בלוקח מישראל דהוי "בכור ודאי דאם איתא דבכרה אשתבוחי הוה מישתבח ליה, פירש בקונטרס שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עכו"ם אי נמי א"ל הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפי' מל"ת א"נ דלהשביח מקחו אומר כן ועוד יל"פ דאישתבוחי דהכא היינו שכבר נפטר מן הבכורה ועמ"ש הט"ז סי' שט"ז סק"ד לפרש כונת התוס' דמש"ה לא משתבח העכו"ם לפי שיודע שלא יאמינו לו, ולכאו' לא יתכן לפרש כן בלשון התוס' והו"ל להתוס' לומר בלשון "אבל עכו"ם יודע שלא יאמינו לו", וגם יפלא דהא דרך המוכר לשבח מקחו הגם שיודע דאפשר שהקונה לא יתן אומן בדבריו, ומדוע לא ישתבח בזה שלא תסתכן בלידה, וכן יפלא מ"ש "שיש ללמוד מפירושו כו', דכא גם להפירוש השני מוכח הכי, (וג"כ הוי מל"ת כשאין יודע מדיני בכורה, וחכם א' העירני דכיון שהעכו"ם הי' משתבח לומר שביכרה גם כשלא ביכרה מוכח משתיקתו דלא אסיק אדעתיה שיש בזה שבח וממילא אין הוכחה משתיקתו, וז"א דהא פעמים שאין העכו"ם רוצה לשקר ובפרט בדבר האפשר שיתברר האמת) ולענ"ד יש לפרש כונת התוס' דלפרש"י דהוה משתבח במה שלא תסתכן בלידה ממילא גם לוקח מעכו"ם הול"ל שמוכח משתיקתו דהוי בכור ודאי, ועכצ"ל דמיירי מתני' כשהעכו"ם המוכר אמר שכבר ביכרה וממילא יש ללמוד מזה דעכו"ם אפי' מל"ת (שאין מכוין לענין בכורה שאין יודע דיני ישראל) א"נ דלהשביח מקחו אומר כן, משא"כ לפמ"ש התוס' לפרש דאשתבוחי דהכא היינו שכבר נפטר מן. הבכורה, דממילא י"ל דמיירי המשנה כשהעכו"ם המוכר ש אמר כלום, ושאין הוכחה משתיקתו, דמצד שאין יודע דיני ישראל לא ידע להשתבח בכך (או שחשב שלא יאמינו לו במה שנוגע לדינא) וא"כ משמע מד' התוס' דאפי' כדי"ל להשביח מקחו אומר כן, לא מוכח דא"נ אלא לפרש"י, ודעכ"פ כדמוכח שלא נתכוין להשביח מקחו מהימן וכמו שהביא מזה בפסקי מהרא"י סי' ק"ל וכתב דצ"ע משום דביו"ד כתוב סתם דלא סמכינן אמסל"ת

ועמ"ש הט"ז סי' קכ"ב סק"ד דכשהעכו"ם אומר לפ"ת שהכלי שלו בן יומו יש להחמיר ולאסור התבשיל של ישראל שמבשל בתוכו, והוכיח זה ממה שמסל"ת נאמן לומר שישראל צוהו לחתוך המום, וצ"ע לענ"ד וכמ"ש למעלה מלשון התה"ד, ובל"ז שאני התם שקודם שנעשה בו מום היה אסור לשחטו, ורק ע"י המום כשנעשה בלא כונה מותר לשחטו, וכשהדבר מוטל בספק של ריעותא כזה יש להעמיד בחזקת איסור הקודם, ואפי' לשיטת הסוברין דלא מחזקינן מאיסור לאיסור הכא האיסור כשהטיל מום בכונה נמשך ומסתעף מהאיסור הקודם שאסור לשחוט בלא מום, ולא דמי לספק בעלמא אם כוון להתירו דאל"כ לא משכחת להיתירא שתמיד יש להסתפק וגם איכא כעין חזקה קמייתא שלא ידע העכו"ם מזה, משא"כ הכא דאיכא ריעותא וחזקה דהשתא (ועמ"ש הג"מ דחולין לבסוף דאפי' אם כוון להתיר כו', ומוקשה לכאו') ואולי דעת הט"ז דכיון שהכלי היא של העכו"ם וכן התבשיל הבלוע בדופני הכלי קודם שנפלט בהתבשיל של הישראל יש להאמינו, ודמש"ה אינו סותר למ"ש בעצמו ס"ס