דבר אליהו (קלאצקין) מג

הרדב"ז דכיון דקיי"ל אין מעבירין על המצות, המצוה ראשונה שתבא לידו יעשנה הגם שעי"ז יהא מוכרח להתבטל למחר מעשיית מצוה חמורה וגדולה ממנה וכדפרש"י במנחות ד' מ"ט דמוספין שיקרבו היום מקודש טפי מתמידין שלא יקרבו עד למחר, והגם שאם היו מריקין כל השמן מהפך לא הי' הברכה שורה שיתמלא, שצריך שיחול הנס והברכה על מה שאינו ריק לגמרי וכדמצינו באלישע (מלכים ב' ד') וכמ"ש הט"ז, אכתי יקשה לרבא דלא סמכי' אניסא, ועכצ"ל כמ"ש הרא"מ וז"ל דאע"ג דאמרי' תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג בכל נר כו' היינו למצוה אבל לא לעכובא עכ"ל וא"כ יקשה דאס"ד שמדינא היו יכולין להדליק גם ביתר השמנים הדק"ל שלא הי' להם לחלק השמן שבפך והו"ל ליתן כשיעור שתדלק כל הלילה, כדי לקיים המצוה כתקונו, ואטו בשביל מה שלא יתקיים המצוה למחר בדרך הדור, ידחה בשביל זה הדור וקיום המצוה היום (וגם היו יכולין לשייר בפך משהו שמן שיהא על מה לחול הברכה ולא לחלק לח' חלקים) אעכצ"ל שמדינא לא הי' אפשר להדליק ביתר השמנים, ומש"ה חלקו לח' חלקים כיון דלא הוי לעיכובא, לפי שחששו שאם יוריקו כל השמן, לא יתקיים המצוה למחר כלל אף מה דהוי לעיכובא ועמ"ש המ"א סי' תרע"ב סק"ג וז"ל בש"ג למד השיעור לשמן חצי שעה ממה דאמרי' חצי לוג שמן למנורה ללילי טבת הארוכים ע"ש ובאמת הכל לפי עובי הפתילה עכ"ל, ולענ"ד מוכח מתירוצא קמא של הרא"מ והב"י שחלקו לשמנה חלקים, ושנעשה נס שהי' דולק עד הבוקר, דעכצ"ל דלא הי' אפשר לעשות פתילות דקות ביותר כדי שידלקו כל הלילה ומ"ש התוס' במנחות ד' פ"ט ד"ה ושיערו, ממ"ש בירוש' דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה, וששיערו מתחלה בפתילה בינונית (ע' פי"ז דכלים משנה ו') היינו דלגבי הפתילה שהיו עושין בימות הקיץ היתה דקה (ובא"י אין ההבדל גדול כ"כ כידוע), ולעשות דקה יותר לא הי' אפשר דהוי לעיכובא שיהא האור מבהיק (וע' מנחות ד' פ"ו זך כתית למאור), ודוקא מה שתהא דולקת עד בקר היינו למצוה כמ"ש הרא"ם ונעשה הנס כדי שיוכלו לקיים המצוה כתקונו, ודמש"ה מהדרינן ביותר במצות נ"ח, הנלע"ד כתבתי ו' דחנוכה שנת תר"ן לפ"ק אליהו קלאצקין החופ"ק ברעזי. סימן כד דאב בחכמה ורך בשנים בקי עצום בחדרי תורה הרה"ג מו"ה דוד ני' סג"ל צימעטבוים בגראסוורדיין במדינת אונגארן

מ"ש במכתבו להקשות במשנה דפסחים ד' י"ד דר"ח סגה"כ אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באה"ט אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו, דהא במנחות ד' ק"ב קאמר דלר"ש דכי העומד לשרוף כו' נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א עפרא בעלמא נינהו ודצ"ל דחיבת הקדש מכשירתן, ולפמ"ש התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה לאו, גם לרבנן הוי כן משום דכתותי מכתת שיעורא, ויקשה לפמ"ש הפנ"י דמיירי בקדשי קדשים דאי מיירי בשלמים א"כ מאי לא נמנעו הכהנים דקאמר דהא שלמים דבעלים נינהו ובישראל שכיח טומאה טפי, וא"כ עכצ"ל דאיתכשר בחבת הקדש, דדוקא בפרה של זבחי שלמים י"ל כששחטה ועדיין משקה טופח עליה, וכמ"ש הקצה"ח סי' ת"ו דבשאר קדשים שאין להן בעלים לא משכחת הכשר מים כיון דבעי' שיפלו ברצון בעלים, וא"כ יקשה לפמ"ש התוס' בחגיגה ד' כ"ג ד"ה והא, דלא תהני חה"ק לשני דברים ביחד לענין גוף הטומאה ולענין ההכשר עכ"ד

הנה בכונת דברי התוס' בסוטה שם, לא יתכן לפרש דגם לרבנן דר"ש יקשה אמאי מטמאין ט"א כו', דא"כ יפלא מה שהקשה הש"ס דוקא אליבא דר"ש, וכן יפלא מ"ש התוס' וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין ט"א ולא אמר כתותי מכת"ש הילכך ליכא לדמויי להדדי עכ"ל, דהא אכתי נהי דליכא לדמויי להדדי ול"א בזה כל העומד כו', אכתי מכת"ש ועכצ"ל דמ"ש התוס' מקודם גבי שופר ולולב ומנעל דאפי' רבנן מודו משום דשל אשירה אסור בהנאה ולא הוי אלא כעפרא דארעא וליכא שיעורא, היינו משום דבשופר ולולב צריך שיהא השיעור מחובר יחד משא"כ לענין טומאת אוכלין שמטמא אפי' אם הוא מפורר, וכן מצאתי בשם התו"ג סי' קכ"ד, וע' עירובין ד' פ' תד"ה אבל דאע"ג דלחי נמי בעי שיעור כו' אם הי' מדבק הכתיתים בכותל כו' ובהג"מ ה' שבת פי"ז משום דלחי אפי' משברי שברים ובלשון הראב"ד דאע"ג דחשבת לחי כקש נדף כו', ומש"ה מה שהקשו התוס' גבי כה"כ היינו דוקא אי ס"ל כל העומד כו' והגם דמשמע מלשון התוס' דהקושיא הוי רק מטעם מכת"ש ולא משום דעפרא בעלמא הוא, י"ל כמ"ש בבכורות ד' י' "דחשיב עלה ה"נ כו' הוא ל ואיסורו חישובו" כו' ודמהני מה דאחשביה לאכילה, ודוקא גבי נותר ופרה דהוי של גבוה, ועומד לשרף ע"י הכהנים ל"מ מחשבת איזה אדם שעי"ז יחשב לאוכל, דדוקא בשעה שאוכל הנותר גזה"כ לחייב ע"ז, משא"כ מחשבה בעלמא, וא"כ י"ל דשאני כה"כ דמהני מחשבת הבעלים (דגם אס"ה חשיב של בעלים וע' ריטב"א סוכה ד' ל"ה) לאכילה, ומש"ה הקשו התוס' דוקא מצד דמכת"ש ודממילא אין מצטרף גם לפחות מכביצה בצק כו' (ע' כריתות ד' כ"א וב"ק ד' ע"ז תד"ה פרה), ומשום דאס"ד דאמרי' כל העומד כו'' ממילא לא מהני מחשבה רק לענין שלא יצא מכלל אוכל, ולא לענין שיצטרף להשלים השיעור, ושפיר הכריחו מזה התוס' דעכצ"ל דליכא לדמויי להדדי", ודל"א בזה כל העומד כו', וממילא לא שייך בזה לומר דמכתת שיעורא כיון שא"צ שיהא השיעור מחובר יחד, ודוקא אי אמרי' כל העומד כו' א"א שיצטרף להשלים השיעור דאפי' שיעור כתות ליכא (דחשיבת המחשבה מהני רק לענין שלא יחשב כעפרא בעלמא ולא לענין השיעור, וע' שבת ד' צ"א וי"ל) ועכ"פ לרבנן דר"ש ל"ש בזה ענין מכת"ש, ואצ"ל מטעם חיבת הקדש

ובלא"ה עמ"ש הצל"ח דרחסגה"כ מיירי בשלמים ומ"ש "מימיהם של כהנים לא נמנעו" כו', הוא מצד שלא הי' יכול להעיד ממה שעשו יחידים בירושלים שלא בפניו והיה יכול להעיד רק ממה שנעשה בפרסום בעזרה כשנטמא בעזרה ושנעשה ע"פ הוראת ב"ד של כהנים, ומצד ריבוי הקרבנות בעזרה הי' זה מצוי, והי' צורך בכך למהר לשרוף יחד (וכן למעט בעצי שריפה של הקדש דהגם דל"ח להפסד מועט כמ"ש ד' ט"ו, היינו שאין לדמות זה להפסד מרובה, וגם שאני עצי חולין), משא"כ כשאירע במקרה אצל יחידים דלא שכיחא וגם לא הי' נחיצות למהר לשורפם יחד וכן מ"ש מדברי הקצה"ח הוא דלא כפרש"י כאן ובחולין ד' ל"ו, ומשום די"ל דבקדשים נמי שייך הכשר מים כדניחא לי' להקדש וע' ב"ק ד' כ' "דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי", וע' ירושלמי פ"ק דחלה דגזבר הוי כבעלים והנה בלא"ה לא מוכח מד' התוס' דחגיגה דכה"ג ל"מ חה"ק לשני ענינים

ב) דבר מ"ש בההיא דשבת ד' כ"א שטמאו כל השמנים שבהיכל, ע"ד הקושיא המפורסמת דהא משקין בית מטבחייא דכן, לכאו' משמע מהא דפרש"י פסחים ד' י"ז ד"ה משקי בי מדבחייא, כלומר כל אלו של קודש נקראין על שם מזבח כגון דם לזריקה ומים ויין לנסך ושמן למנחות",