דבר אליהו (קלאצקין) מב

בשעת ביעורו הגם שעיקר ההבערה הוי לשם מצוה, משא"כ מה שעוסק בבדיקת חמץ כדי לבערו מן העולם, ועמ"ש התוס' בחולין ד' נ"ג ד"ה אתי ובש"כ יו"ד ס' נ"ז סקמ"ז ומ"ש הח"ס מההיא דביצה ד' י"ח, והכא חיישי' אפי' לתקלה דזמן מועט לגמרי, וגם הא רמי ליה בכלי מאוס וכמ"ש פסחי' ד' ל"ג וכן ברמב"ם פי"ב מתרומות דשמן של תרומה שנטמא נותנו בכלי מאוס כו', וא"כ הא אא"ל טעם חשש תקלה, והול"ל דמטעם בהילת המצוה יש לחוש שיטה כדי שיתבער מהר, הגם דליכא מצוה במה שיתבער מהר, וכעין מ"ש פרש"י מגילה ד' ד' דמתוך שהוא בהול כו', ואא"ל דשאני ביצי ספק טריפה דהוי ספק בעלמא, דהא ספק דרוסה הוי מפורש בתורה והלמ"מ וכן אא"ל דחיישי' טפי לתקלה דאכילה בשעת הביעור שבהול לאכול השמן קודם שתשרף ואם לא עכשיו אימתי, משא"כ ביצי ס"ט שלא יהא בהול לאכול באיסור כיון דאפשר שבזמן קרוב יתברר ההיתר וכעין מ"ש בסוטה ד' ז' ועמ"ש הצ"צ ת' ס"ט, דז"א, דלענין חשש תקלה מצד שכחה לא מסתבר לחלק בזה]. והנלע"ד בעז"ה כתבתי יום ג' לסדר וירא ט"ז מר"ח תרע"ב לפ"ק, אליהו קאלצקין החופ"ק לובלין. סימן כג כבוד הרב הגאון מו"ה בנימן בישקא לאזמאן אבד"ק קנישין (ואח"כ אבד"ק טרעסטינא זלה"ה

) מה שדרש כת"ר במכתבו להשיבו בענין מ"ש הנודב"ת חא"ח סי' קל"ז בהא דכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל כו' ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג וכו' (שבת ד' כ"א), שמצד שהי' פי הפך צר ואין בא לכלל מגע וגם אין עומד להפתח אין מטמא בהיסט ומצד חותמו של כה"ג דהיינו מוקף צ"פ מהני להציל מאוהל המת, והקשה כבודו דהא אין הקדש ניצול בצ"פ כדקיי"ל בחגיגה ד' כ"ה, ומוכח התם דאפי' חולין הנצולין בצ"פ א"י להקדישן אח"כ וכמ"ש בטו"א שם, הנה בפשוט י"ל דכיון דהוי רק מעלה בקדש מדרבנן היינו דוקא היכא שבודאי נטמא ולא כדהוי רק ספק וחשש, ולכאו' ליכא חשש אלא מצד מה שגזרו על העכו"ם להיות כזבים ולא מצד טומאת מת וכמ"ש ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש הי"ב שלא נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד וכדקאמר בזבחים ד' כ"ב, ועמ"ש הפנ"י דכיון דטומאה הותרה בצבור לא היה צורך בנס ורק כדי להודיע חיבת המקום לישראל, ולכאו' עפמ"ש י"ל שהי' צורך לנס וע' בחידושי הרא"ם על הסמ"ג שכתב וז"ל ואע"ג דהדלקת הנרות דוחה את הטומאה כדנפק"ל מלהעלות נר תמיד ה"מ בהדלקה דכתיב בה להעלות נר תמיד ולמדו מכאן שההדלקה דוחה את השבת ואת הטומאה אבל שמן שהוא ממכשירי ההדלקה לא, שהרי גבי מילה דכתיב בי' וביום השמיני ימול ולמדו מכאן שמילה דוחה את השבת לא אמרו אלא במילה עצמה אבל בסכין שהוא ממכשירי מילה כו' עכ"ל, וכבר תמה הח"צ סי' פ"ז דהא שאני הבאת הסכין דקעביד איסורא בהבאתו וכיון שאפשר להביאו מע"ש לא דחי משא"כ הכא דכיון שטומאה הותרה בציבור לא קעביד איסורא, וכתב דעכצ"ל דאף שדוחה את הטומאה רצה הקב"ה להראות חיבתם ועשה להם נס ע"ש ולענ"ד יש מקום לבאר דברי הרא"ם עפמ"ש הפנ"י דלענין שמן למנורה אפשר דל"ש לומר טומאה הותרה בצבור כיון דלאו עבודת מזבח היא, והדלקה לאו עבודה היא (וכשירה בזרים ע' רמב"ם פ"ט מביאת מקדש ושהטמא ששמש במקדש א"ח אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה), רק דילפי' ממ"ש להעלות נר תמיד דאפי' בשבת ובטומאה ע"ש, וא"כ י"ל דהיינו דוקא כשיש שמן טהור להדליק דוחה שבת וטומאה משא"כ כשאין שמן טהור, והביא דוגמא לזה החילוק ממה שאין מביא הסכין בשבת לצורך מילה אפי' מחצר לחצר, וכמ"ש ביבמות ד' צ' שהעמידו חכמים דבריהם בזה לעקור מצות מילה בשוא"ת, הגם שלא עקרו מצות מילה מצד גזירת שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר, ועכצ"ל דהיינו כמ"ש הט"ז או"ח ס"ס תקפ"ח דכיון שהתורה רבתה בפירוש וביום השמיני אפי' בשבת אין לעקור זה משום גזירה, וא"כ יקשה מדוע נשתנה הבאת האזמל, והגם שמתקיים מצות מילה בשבת כשיש אזמל בבית התינוק, אכתי נימא דכיון שא"א לבטל המצוה משום גזירת שמא יעבירנו, מה נשתנה אזמל מגוף המילה, ומזה הכריח הרא"ם ז"ל דעכצ"ל טעם החילוק דכשאין איזמל בבית התינוק הוי כמו שאין לנו סכין, כיון דמכשירין לא דחי שבת וממילא הוי מניעת המילה מצד שאין סכין, ודוגמת זה כדליכא שמן טהור דהוי כמו דליכא לשמן ולא הוי דוגמת מ"ש דאפי' בשבת שהמניעה רק מצד איסור שבת, וממילא לא דמי למה שהמנחות ונסכים קריבין בטומאה דשאני התם דהוי ק"צ ועבודת מזבח משא"כ הדלקה דלאו עבודה היא וכמ"ש, ועפמ"ש הרא"מ הדר י"ל שהי' צורך ונחיצות בהנס

והנה מה שהקשו דהא ספק טומאה בר"ה טהור דעזרה הוי ר"ה וכמ"ש בפסחים ד' י"ט, ובתוספתא גבי לשכת בית שמניא עמ"ש הריטב"א ריש חולין גבי טמא במוקדשין דדוקא כששחט ואמר ברי לי שלא נגעתי בבשר, דהגם דס"ט בר"ה ספיקו טהור שאני ספק דגבי שמירת מוקדשין דכיון דבעי למיעבד בהו שימור ואפי' היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור, ומכבר נתעוררתי מכבוד הרב ה"ג מו"ה אברהם פנחס נ"י אבד"ק ראמאנאווא (פלך מינסק) דזה הוי כרשב"ל דאמר (פסחים ד' ל"ד) דהיסח הדעת פסול הגוף הוי משא"כ לר' יוחנן דהסה"ד פסול טומאה הוי, והשבתי דמדקאמר "פסול טומאה הוי שאם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו", ולא קאמר דממילא ברה"ר ליכא פסול, עכצ"ל דלענין זה ליכא נפקותא בין ר"י לר"ל, ומשום דגזה"כ שיהא ודאי שימור, ודוקא כשיבא אליהו ויטהרנה שומעין לו, וכמ"ש בחולין ד' ל"ו פרש"י ד"ה לעולם וע' ד' ה' ד"ה ע"פ הדבור וע' שבת ד' ק"ח ובפרש"י ובפסחים ד' ט"ו, והכא כל חסרון השמירה היינו רק מחשש נגיעה בבשר דהוי חשש טומאה, וא"כ לכאו' י"ל דמש"ה חששו גם לספק טומאה אך כבר כתב התוס' בחגיגה ד' כ"א דל"ש היסח הדעת לפסול רק כשהיו בידו ואסח דעתיה הימנה משא"כ כשאין בידו כגון שאבד, וע' צל"ח פסחים שם שכתב כן מדעת עצמו וצ"ע שלא הביא ד' התוס' בחגיגה, ועפ"ז צ"ע אי שייך פסול היסח הדעת כה"ג שהי' ביד היוונים ולא הי' אפשר לשמור, ואולי הוי דוגמת מ"ש נמצא בעזרה אברים עולות כו', וע' ירוש' דשבועות פ"ב "דכל ספק ר"ה ספיקו טהור ואין מתירין לו לעשות כו' מה דמר ר' יוחנן בדבר שבא מחמת הזבח", והיינו לענין לכתחילה, ועכצ"ל שלא הי' חשש וספק אלא שהי' ודאי טומאה וכמ"ש הלשון "טמאו כל השמנים שבהיכל", ועמ"ש הרא"מ דא"א בלא תקרובת ע"ז ומטמאה באהל כו' אבל משום ספק שמא הכניסו שם טומאה אחזוקי ריעותא לא מחזקי'

ולפום תירוצא קמא שהביא הרא"מ ובב"י שחלקו השמן שבפך לשמונה חלקים ובכל לילה היו נותנין במנורה חלק א' ונעשה נס שדלק עד הבקר, עכצ"ל שלא הי' ענין הידור בעלמא דאלת"ה הי' להם ליתן שמן כשיעור שתדלק כל הלילה, ובפרט אליבא דרבא דקאמר בפסחים ד' ס"ד נוטלין תנן ולא סמכי' אניסא ועמ"ש הח"צ (תשו' ק"ו) בשם