דבר אליהו (קלאצקין) מא

אסמכתא בעלמא כמ"ש התה"ד בשם גליון תוס', ממילא כל דאיכא היקישא להיתר אי אפשר להסמיך אקרא לאיסור, וממילא מתישב גם לדעת החולקין על הט"ז ושיש כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר דהיינו דוקא היכא שחכמים גוזרין לאסור ולא אסמכוה אקרא משא"כ איסור סחורה דאסמכוה אקרא כיון שנאמר בחלב יעשה לכל מלאכה א"א לאסור בדרך אסמכתא דקראי, ואין להוכיח שאין האיסור מה"ת ממ"ש ד' י"א תד"ה קוצרין, דשאני התם שאם הביא עבר על מה שלכתחילה לא יביא, משא"כ הכא דכשנזדמנו לו לא עבר על מה שאסור לכתחילה, וכן כששחט רוב סימנין אפי' במזיד לא קעביד איסורא אפי' לכתחילה דדוקא כשמנבלה קעבוד איסורא דגרם טריפות ונבילות בידים, ומ"ש ביבמות ד' ס' גבי אניסת עצמו דסופה להיות בעולה תחתיו ומותר לקימה כיון דממילא האיסור לכתחילה רק על הנשואין, וזה לא יתוקן ולא יתמעט במה שיוציאנה בגט, וגם איכא ממילא חיוב מצות עונה

] והנה מכבר (בילדותי שנת תרכ"ז) אמרתי להעיר ממ"ש בב"ק ד' י' "טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא השתא אי אית לדידיה כמה טריפות יהיב ליה" כו', ואח"כ נדפס הספר בר"י מחה"ג זצ"ל ומצאתי שכתב בסי' מ"ב, דלא מיבעי לדעת הט"ז דמי שנזדמנו לו מותר למכור ע"י שליח ישראל דבודאי מותר להניזק לקבל נבילות וטריפות של המזיק והוא שלוחו של המזיק למכור לעכו"ם, אלא אפי' לדעת הב"ח והש"כ מותר לקנות שלא להרויח רק למכור בהדמים שקנה, ודהוי מיטב דאי לא מזדבני הכא מזדבן במקום אחר למי שצריך להאכיל לפועליו או לכלבים, ולענ"ד צ"ע דא"כ מאי פריך ומנלן שיכול לכופו להיות שלוחו כשהוא בעצמו א"צ לכך, ושיני סובין שמקבל בתורת פרעון כפי השומא, וגם הא ממילא יצטרך לטרוח בחנם בהמכירה, וכשנותן לו סובין, השומא הוא פחות ממה שיקובל מהקונים, וטורח המכירה לא הוי בכלל טורח נבילה דקאמר להלן וגם יקשה דכיון דמיירי כשהמזיק פשע במיתת השור וכמ"ש "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו", א"כ י"ל דסד"א דלא מצי יהיב ליה לניזק בתורת תשלומין, ודכיון שפשע בהריגת השור לא הוי כמו שנזדמנו לו ועכ"פ לא הוי דבר פשוט כ"כ להקשות שאין שום צורך לילפותא דקרא, וא"כ מוכח לכאו' דליכא איסור מה"ת בסחורה ומ"ש עוד בבר"י שם להוכיח ממ"ש במד"ר סדר נשא "יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו ח"ל לא ישתה בשתיה הוא אסור ומותר ברפואתו ובסחורתו", דמדאצטריך קרא למעט מוכח דבעלמא הוי איסור סחורה מה"ת, י"ל לענ"ד דכיון דקאמר שם "עשתה תורה סייג לדבריה שלא יאכל מכל דבר הנעשה מגפן היין כדי שלא יבא לשתות מתלא אמר לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" מש"ה סד"א שיש לעשות סייג והרחקה ע"י איסור סחורה כדי שלא יבא לידי תקלה, ומש"ה סד"א נמי שאסור רפואתו בחולה שאין בו סכנה גם כשמעורב רק מעט (פחות משיעור רביעית בכא"פ) ושאין בו לא טעמו ולא ממשו, דסד"א להחמיר מצד סיג והרחקה, שיבא לידי תקלה בשתיית היין בעין או כשיהא טעמו וממשו, ולפי שאין דרך שתיה ע"י תערובת שאין בו טעמו ולא ממשו אלא במלוגמא לצורך רפואה ושעי"ז ישהה היין בתוך ביתו, קמ"ל שמותר ברפואתו

, והנה מ"ש כ"ת במכתבו ממ"ש ה' פסח סי' ת"מ בעכו"ם הנכנס בביתו של ישראל לאכול חמץ דל"ח דאתי הישראל למיכל מיניה משום שהא"י משמרו, עמ"ש הש"כ י"ד סי' פ"ח סק"ב שמותר להעלות בשר נבילה על השולחן שאוכל עליו בשר כשר, ושאסור להעלות לחם של איסור על השולחן משום דעל הלחם יחי' האדם ולא בדילי אינשי מיניה ודכה"ג כ' הרא"ש פ' אין מעמידין גבי בשול עו"ג דפת צריך הרחקה טפי, ודמש"ה אמרי' (חולין ד' ק"ד) בחלת חו"ל דאי לאו דהויא דרבנן הוה גזרי' העלאה אטו אכילה ע"ש, ולענ"ד צ"ע דדוקא לענין גזירת חתנות וחשש קירוב הדעת הוא שכתב הרא"ש שהחמירו יותר בפת דכשאוכל מפת העכו"ם דהוי עיקר קביעות סעודה (ע' ברכות ד' מ"ב ועירובין ד' ע"ג מקום פיתא כו' ובמד"ר וירא עה"כ וסעדו לבכם דהדא פיתא מזוניתה דליבא) יתקרב דעתו עי"ז, משא"כ לענין חשש תקלה דאתי למיכל מיניה, אדרבה יש חשש טפי במאכלים ערבים שריחם נודף, וע' פרש"י כתובות ד' ס"א דכל דאית ליה ריחא או קיוהא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל וממילא עלול ביותר החשש שיכשל לאכול מהם, וגבי חלת חו"ל י"ל דכיון שאין שום היכר והבדל והוא רואה שהכהן אוכל יש טפי חשש תקלה דאכילה שישכח שלא כל דבר הראוי לכהן ראוי לישראל, משא"כ כשרואה ישראל אכילת העכו"ם ליכא כ"כ חשש, לפי שהישראל יודע שדרך העכו"ם לאכול תמיד מאכלות אסורות, וע' פסחים ד' י"א (והתם בל"ז מיושב, דאטו יסמוך עצמו על מה שאפשר שימצא בבדיקה פת אפויה מכבר, וכיון שאיננו רעב ליכא חשש יותר) ועכ"פ כיון שמותר להעלות בשר נבלה על השלחן מכ"ש בשר חזיר שניכר יותר בטעמו ובריחו וכמ"ש בחולין ד' ק"ט "חזיר מוחא דשבוטא", ומ"ש ד' ק"ו, "מים הראשונים האכילו בשר חזיר", היינו שמצד שהיה אצלו דבר ברור שהישראל בעל החנות אינו מאכילו דבר טמא, מש"ה לא שם לב ולא השגיח על הטעם המשונה, (ומבואר מזה שמותר למכור בשר חזיר מבושל לא"י ע"ש בפרש"י) וע' אדר"נ פט"ז שאמר מה אעשה ריחן בא אלי מבשר נבלות וטריפות ושרצים, וזה מאוס משוקץ ומתועב לישראל יותר מבשר נבלה שלפעמים אין ניכר בטעמו וריחו (וע' הוריות ד' י"א ובכורות ד' ל"ז) ואין זה שייכות למ"ש שלא יאמר אי אפשר בבשר חזיר כו' דהיינו שהגם שהנפש קצה בזה, מ"מ לא יאמר שמונע מצד שהוא מאוס ומשוקץ אלא שמונע מצד גזירת הי"ת ומ"ש כת"ר להסתפק אם מותר להמשרת ישראל ליטול הבשר טמא מבושל מהא"י בעד הקונים, לע"ד יש להחמיר דכשנוטל בידו מאכלים טמאים חמים המוכנים ועומדים לאכילה יש חשש תקלה טפי, ובפרט שדרך המשרתים לטעום כמ"ש בכתובות ד' ס"א, ובפרט כל דאית ליה ריחא כו' וע' חולין ד' ו' תורא מדישיה קאכיל, [ובמק"א ביארתי בענין חשש תקלה, דמ"ש "שלא אמרה תורה שלח לתקלה", היינו דאא"ל שתצוה התורה על דבר שיצמח מזה תקלה, כעין מ"ש הרא"ש פ' ע"פ, ושעיר המשתלח ליכא חשש תקלה דאכילה דבל"ז אסור לאכול אברים הנמצאים מרוסקים, ועט"ז או"ח סי' תרי"ט לענין הא דאתי למסרך, וע' פרש"י ע"ז ד' מ"ה ד"ה שריפה בעי, דהא אתי לידי תקלה, וכן י"ל דכיון שבודאי יכשלו בנ"א מצד שלא ידע שהוא דבר אסור, הוי כעין חשש לפני עור, משא"כ כשיש רק חשש שכחה, ובפרט כשעושה היכר וסימן וע' פסחים ד' לו' ור"ס צ"ז וביומא ד' נ"ה וביבמות ד' קט"ו ושבת ד' י"ב, וע' פרש"י שבת ד' כ"ג ד"ה שמצוה עליו לבערו "דלמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה" ומדלא נקט הטעם דדמי לקדש כמ"ש בפרש"י ד' כ"ה ד"ה מצוה, עכצ"ל דהיינו משום דהכא דקאמר גזירה שמא יטה כדי שיתבער מהר, וכיון דמצד עצם מצות הבערה יצא חובתו גם אם לא יתבער במהירות ובפרט דאשו משום חציו נקט דוקא טעם חשש תקלה שיש חשש גם בשעת הבערה גופא, והגם דקאמר בפסחים ד' י"א הוא עצמו מחזר עליו לשרפו כו' שאני שריפת שמן של תרומה טמאה שמותר ליהנות