דבר אליהו (קלאצקין) מ

בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים לא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה אלא כה"ג דבהדיא שרא רחמנא למכור כדכתיב או, מכור לנכרי עכ"ל, דלכאו' מוכח מזה דאיסור סחורה בנבלה וטריפות הוי מה"ת, וכתב דלעולם י"ל דאיסור סחורה הוי רק מדרבנן, ודמ"מ שפיר הוכיחו התוס' מהא דבהדיא שרא רחמנא למכור", משום שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, וממילא לדעת החולקין בזה על דברי הט"ז (ע' פ"ת סק"ג) הדר מוכח מדברי התוס' דאיסור סחורה הוי מה"ת ולענ"ד י"ל בכונת דברי התוס' דהוי כעין מ"ש התוס' בחגיגה ד' י"ח ד"ה חוש"מ דמדכייל חוש"מ בהדי ר"ח דרבנן כו' (ועמ"ש התוס' בכתובות ד' כ' אי הדרך להזכיר מה שאינו פשוט קודם), ודהיינו מ"ש התוס' דלא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה", כיון דהאיסור סחורה בפירות שביעית הוי מה"ת ואיסור סחורה בנבלה וטרפות הוי רק מדרבנן, דמדכתיב בלשון או מכור לנכרי ולא כתיב בלשון "תמכור לנכרי כמו שאמר תחלה "לגר תתננה", מוכח דשרי אפי' ע"י אחר וכמ"ש הט"ז סק"ד לדייק כן מלשון הכתוב, ושפיר הכריחו מזה התוס' שהקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי בכלל סחורה ואסור מדרבנן, הגם דמה"ת ליכא איסורא אלא כשמלקט לסחורה וכמ"ש התוס' מקודם "דללקט לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה" וממילא כולם שוים לענין איסור סחורה דבכולם הוי האיסור כה"ג רק מדרבנן, ומה שהוצרכו התוס' להוכיח מדהוי דומיא דנבילות וטרפות ולא הוכיחו ממ"ש ולא בבכור דג"כ הוי רק מדרבנן וכמ"ש הר"ש שם בשביעית "דמדאו' שרי כדתנן בפ' כל, פסולי, המוקדשין בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ובאטלז הוא דלא מזדבן כו', י"ל לפמ"ש התוס' בבכורות ד' ל"א ד"ה חוץ, דשמא מקרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש וא"כ הי' מקום לומר דמיירי באופן שאסור מה"ת ועפמ"ש מיושב מה שהוצרכו התוס' להוכיח מהא "דבהדיא שרא רחמנא למכור" ולא הביאו מהמשנה דציידי חי' עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותר למכרן, דכונת התוס' להוכיח דשרי מה"ת גם כדלא נזדמנו לו וכמ"ש דמה"ת שרי אפי' ע"י אחר, ועפ"ז מוכח כמ"ש הב"ח והש"כ סק"ח ודלא כהט"ז ולכאו' גם אי נימא שאין ביד חכמים לאסור המפורש בתורה להתיר, אכתי שאני מה שאין מפורש בתורה ורק מדיוקא דקרא נשמע זה, וגם שאני כשמוכר ע"י אחר שהשליח כיד משלחו ופועל כיד בעה"ב משא"כ כשקונה כדי להרויח שהאחריות על הקונה ואינו בתורת שליחות בעלמא

והנה מלשון הרמב"ם ושו"ע שכתבו "דחוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה" מפורש דאיסור סחורה מה"ת או כמ"ש הט"ז שאין כח ביד חכמים לאסור כו', וכבר תמה הדג"מ דהא גם. בנבילה כתיב או מכור לנכרי ומוקי לה בנזדמנו לו ודלמא מ"ש יעשה לכל מלאכה היינו ג"כ בנזדמנו לו, ועמ"ש בנודב"ת ת' ס"ב ליישב דממ"ש לכל מלאכה מוכח להתיר אפי' לסחור בו ולמכור לישראל אחר "ואכתי יקשה לפמ"ש הט"ז דגם בנבילות וטריפות מותר לקנות ממי שנזדמנו לו וכן מוקשה הא דקאמר (פסחים ד' כ"ג) דאיסור והיתר ל"צ קרא", דהא אצטריך לענין היתר סחורה כה"ג, וכן מוקשה לומר דזה חשיב מפורש בתורה להתיר כיון שלא נזכר היתר סחורה, וביותר קשה דהא כתיב "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה" ויליף מינה "שהתורה אמרה יבא איסור נבלה יחול על איסור חלב ויבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב" (חולין ד' ק"ג), וא"כ נילף מהכתוב שגם נבלה וטריפה מפורש בתורה להתיר סחורה דאטו משום דאיכא נמי איסור חלב קילא טפי (ודוקא חלב של שוה"נ וע"ע יליף רק לענין לטהר מידי נבלה כמ"ש זבחים ד' ע'

) ואולי י"ל דכיון דדוקא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה כמ"ש התוס' ממ"ש בירוש' והרי חמור וגמל ומשני למלאכתן הן גדילין, ממילא מדייק מלשון הכתוב "יעשה לכל מלאכה" דהיינו למשיחת עורות וכה"ג, דמדלא כתיב שימכור לנכרי כמו דכתיב בנבילה וטריפה, גלי קרא, שמיוחד רק למלאכה, והגם דחלב בהמה טהורה בכרכים א"צ מחשבה, כבר פרש"י בחולין ד' קכ"ח דהיינו לפי "שבכרכים העם מרובה ואין להם בשר לכל הצורך אוכלין אותו ע"י הדחק", וע"ש ד' קכ"ט רש"י ד"ה כפרים, דחלב לאו בר אכילה הוא אפי' לעכו"ם אלא ע"י הדחק", וע' נדה ד' נ' ובכורות ד' י', (יע"ש בתוס' אי מיירי משומן ולא מחלב האסור, וע' כתובות ד' ד' ובכרך כו') ואכילה ע"י הדחק מצינו דלאו שמה אכילה ע' ב"ק ד' ק"י שבת ד' ע"ו וע"א ד' ל"ח (וע' פסחים ד' כ"ד פרש"י ד"ה חלב שאין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות), ודהגם שלוקה על אכילת חלב שהומחה באור, היינו משום דכשאוכל אחשביה לאכילה, משא"כ כשאינו אוכל מהני הא דגלי ק קרא וכתב "יעשה לכל מלאכה" להורות שאינו מיוחד למאכל אלא למלאכה, והוי גילוי מלתא בעלמא וממילא מותר בסחורה אף מדרבנן, גם כשהוא חלב נבילה וטריפה כיון שאינו עומד לאכילה וליכא כ"כ חשש תקלה דאכילה ועפ"ז מתישב מ"ש האו"ח דה"ה חלב בהמה טמאה, ותמה הש"כ דהא קרא מיירי בבהמה טהורה כמ"ש בזבחים ד' ע', ועפמ"ש י"ל דס"ל להאו"ח דנהי דקרא מיירי בטהורה, אכתי גם חלב טמא אין עומד לאכילה אלא למלאכה וגם לפום דקיי"ל דלא כהאו"ח י"ל דהיינו דכיון דלא מצינו גלוי מילתא אלא בחלב טהורה י"ל דחלב חזיר עומד טפי לאכילה ועפ"ז מתישב מ"ש התוס' בב"ק ד' פ"ב ד"ה לא יגדל אדם חזרין וז"ל אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן כו' שרי, וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה כו' ע"ש, דלכאו' הא שאני חלב דמותר בסחורה בכל גונא, וע"כ צ"ל דכיון דמיירי לענין גדול חזרים שאינו בכלל הכתוב, ואפשר דחלב חזיר עומד טפי לאכילה, דוקא כשעומד למשיחת עורות וכה"ג שרי בסחורה, וע"י תה"ד סי' ר' וז"ל דמכוער הדבר להלוות אכתלי דחזירי אבל חלב משמע בהדיא מדברי מהר"ם דמותר לקנותן ולמוכרן לכתחילה אפי' אם עומד לאכילה כו' אבל בתוס' פ' מרובה לא שרי אם עומד לאכילה עכ"ל, ואולי ס"ל למהר"ם כהאו"ח שאין חילוק בין טהורה לטמאה

ובנוב"ת שם הביא ממ"ש בבכורות ד' ו' ודילמא לסחורה, ולענ"ד אא"ל שהי' בזה סרך איסור דרבנן דהא ישי הוא ששלח לשר האלף חריצי חלב ביד דוד בנו, וע' ב"ב ד' י"ז דישי אבי דוד מת בעטיו של נחש וע' קדושין ד' ע"ו, ואי נימא שאסור עכ"פ מדרבנן גם כשנזדמנו לו ליתן לישראל אחר שימכור לא"י, עכצ"ל כמ"ש הנו"ב דגם להס"ד איתקש למים שמותר בסחורה, ודממילא מוכח ממ"ש בפסחים ד' כ"ב למאי הלכתא איתקש דם למים כו' ולא קאמר דאצטריך היקשא להתיר בסחורה, דעכצ"ל שאין האיסור מה"ת ע"ש, ולכאו' אכתי קשה דאטו מצד ההיקש דכתיב על הארץ תשפכנו כמים הוי היתר סחורה מפורש בתורה שאין כח ביד חכמים לאסור ודוקא מ"ש יעשה לכל מלאכה הוי ההיתר מפורש בתורה, וי"ל דכיון דאיסור סחורה, אסמכוה רבנן אקרא וכמ"ש, א"ה אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהויתן יהו", אלא דהוי