דבר אליהו (קלאצקין) לו

כבר נתבאר דשיטת היראים הוי רק לפי הגירסא שהי' לפניו, ועמ"ש התשב"ץ ח"ג ענין שכ"ג מה שהוצרכו הזיה כמ"ש וכל נוגע בחלל תתחטאו, הגם שטומאת נבלה אינה אלא טומאת ערב לית להו דיו הבא מן הדין להיות כנדון כו' ע"ש, ועמ"ש בספרי אמ"ש ס' ל"ט, דכיון שכבר נטמא כל הנוגע בחלל טומאת ערב ממילא כבר איתרע חזקת טהרה שלו (כמ"ש בנזיר ד' ס"ד) ודממילא חיישי' דלמא איקטל חד מישראל אע"ג דמדינים הוו רובא עמש"ש, ועמ"ש המל"מ פ"ג מאבל בענין המומיא, ובפרט בזה"ז שאינן עע"ז דלכ"ע לא נתמעטו מכלל אדם (ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' צ"ב) דבודאי לא נתמעטו אלא מטומאת אהל רק שיש לחקור קצת לפום דקאמר (נדה ד' נ"ה) ר' יוחנן ילפותא ממ"ש בעצם אדם או בקבר אדם דומיא דעצם מה עצם יבש" כו', דממילא לפמ"ש התוס' בנזיר ד' נ"ד בשם הריב"א דמ"ש "או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבור' היינו אותן שמתו קודם שנאמרה פ' טומאת מת כו' יע"ש, דממילא י"ל דכיון דגם לענין נגיעת הקבר אצטריך הך ריבויא (כמ"ש התוס' ב"ב ד' נ"ח וביבמות ובנדה), והשתא דליכא ילפותא תו י"ל דגם מגע עצם יבש הוי דומיא דקבר, ועכ"פ כבר כתב הש"כ (ס"ס שע"ב) דבמגע ומשא י"א דאפי' המקילים אוסרים

, והנה אין מקום קולא מצד מה דהכהנים בזה"ז הם רק כהני חזקה כמ"ש הריב"ש תשו' צ"ד וע' פ"ת יו"ד סי' ש"ה סקי"ב בשם השאילת יעבץ דכהני חזקה דהאידנא אין להם להוציא ממון האב מספק וכמעט שי"ל דמדינא צריכין להחזיר דמי פדיון הבן שמקבלים, ושכדי לצאת מידי ספק מוטל על האב לפדות בכורו מהרבה כהנים שיוכל למצוא דדלמא מתרמי ליה כהן מיוחס, וע' פ"ת אה"ע סי' ז' סק"ב ובבאה"ט סי' ו' סק"ב בשם השבו"י שמקיים דעת המהרשד"ם שאין כופין להוציא בזה"ז דכהני ספק נינהו וע"ש בפ"ת בשם חוט השני ת' י"ז ובמהרי"ט ת' קמ"ט ועמ"ש הט"ז יו"ד ס' שכ"ב בשם מהרש"ל שאין נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזה"ז לכהן ודאי וכמ"ש מהרי"ו וע' שם בש"כ סק"ט ובמ"א ס"ס תנ"ז ובבאה"ט או"ח ס"ס קכ"ח ועמ"ש המ"א ס' ר"א סק"ד שאין נזהרין בזה"ז להקדים הכהן לפי שאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה ומ"ש החו"י בהשמטות להוכיח ממ"ש בכתובות ד' כ"ה דכשקרא ראשון בביהכ"נ והחזיק עצמו לכהן יש לו דין כהן ודאי, י"ל לענ"ד עפמ"ש בספרי אבן פנה במלואים בביאור דברי התוס' בחולין ד' צ"ו ד"ה פלניא, דשאני כשניסת ע"פ סימנים שלא החזקנו מעולם זה לדבר מוחלט וכמו כשניסת ע"פ ע"א שלא לכל דבר מהמנינן ליה דאין האחין יורדין לנחלה ע"פ", ממילא כשיבאו עדים אח"כ שזינתה לא קטלינן לה, ושאני מ"ש בירושלמי "א"ל אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה" שהוחזק ע"פ העד לחלב כליות בהחלט עמש"ש, וא"כ שאני בימי הש"ס שהיו כהנים רבים שנתברר יחוסם, דממילא מי שהחזיק עצמו לכהן נעשה מוחזק לכהן ודאי, משא"כ בזה"ז דלא מחזקינן שום כהן לכהן ודאי, כגון לענין נתינת חלה לכהן קטן ולענין שאין נזהרין כ"כ להקדימו וכדומה, ממילא הגם שמחזיק א"ע לכהן הוא מחזיק א"ע בתורת כל הכהנים שבזה"ז ולא הוחזק לודאי כהן, ובפרט שבמרבית העתים ע"י גירושין נדודים וטלטולים שחלפו עברו נתחזק ונתעצם הספק ביותר דז"א, דהא גם הכהנים בזה"ז מחזיקין עצמן לכהנים ודאים במה שעולין לדוכן בברכה ועמ"א ר"ס קכ"ח וע' רמב"ם ומ"מ פ"ג ממגילה וביו"ד ס' רס"ה סעי' ג' שאין מברכין על הספק ונהי דהכא לא הוי ספק השקול מ"מ מוכח ממה שכולם מברכין דליכא חשש שע"י מה שכולם מברכין, אחד מקהל המברכין מברך לבטלה דאלת"ה ה"ל לתקן שאחד יוציא את כולם בברכה ועמ"א סקי"ז (וע' תו' ברכות ד' מ"ח לענין מה שמוציא מטעם ערבות, והכא גם המתברך בכלל החיוב) וגם משמע (כתובות ד' כ"ד) דליכא משום בל תוסיף (ע' עירובין דצ"ו תד"ה מיכל וע' יבמות ד' ז' דל"ת חמיר) משום שעושה מצד ספק מצוה ותקנ"ח כמ"ש רשב"א (עמ"ש באמ"ש סע"ט) ודשייך העשה דכה תברכו אתם ולא זרים גם כשמברך מספק, דאל"כ לא הי' בירור גמור לענין יוחסין, דדלמא נושא כפיו מספק וגם לא דמי למ"ש התוס' היכא שניסת ע"פ סימנין וע"א דכיון דכשיש עדי מיתה ממש האחין יורדין לנחלה וע"י ע"א אין יורדין לנחלה מוכח שאין מחזיקין עדותו לדבר מבורר וכעין הא דפרש"י בכתובות ד"ה שאני, דריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלים קדשי המקדש כו', משא"כ הכא שחזקתו ככל הכהנים שבזה"ז שבודאי יש ביניהם כהנים גמורים ומלבד זה הא אם נאמר ונתפוס להקל, ההכרח להקל בכאו"א דמאי חזית, וא"כ בודאי יכשל אחד באיסור, וכעין תרי קולי דסתרי אהדדי ועמ"ש התוס' בנדה ד' ס' ומ"ש הטו"א ר"ה ד' כ"ט ובספרי אבן הראשה סי' מ"ג, והנה בתב"ש סי' ב' סקי"ב כתב בהא דקיי"ל דמומר לנבילות לתיאבון אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן שלאותו דבר חשוד הוא על השבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני, דיש להקשות מהא דקאמר בבכורות ד' מ"ה דכהן הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה עד שידירנה הנאה, דמאי מהני הנדר כיון שכבר עבר על מה שמושבע ועומד, וע"ש מ"ש לתרץ, ולכאו' י"ל דמה שנושא אשה הפסולה לכהן הוא מצד שיש לו הוראת היתר שאינו מחזיק א"ע לכהן ודאי, ומש"ה פרש"י ד"ה והנושא נשים בעבירה גרושה וחלוצה", ודלא מיירי כשנושא בעבירה אשה האסורה עליו גם שלא מצד קדושת כהונה, והוי דוגמת מ"ש "והמטמא למתים כו' שאסור רק לכהן, ויתישב ג"כ מה שהקשה בתשו' רע"א זצ"ל סי' ס"ה דהא אאחע"א ולא חל הנדר על איסור פסולי כהונה, דלפ"ז שמורה היתר בעצמו שאינו כהן ממילא לפי דעתו חל הנדר, וע' יבמות ד' פ"ח רש"י ד"ה ה"ד דאפי' באיסור ספק ל"צ קרא דודאי כפינן ליה, ולאב"א, ב"ד מוזהרין לטרוח אחר עדים כו' כדי לקדש את הכהן, ועכ"פ הוי תרתי דסתרי העלי' לדוכן בברכה, ומה שיורה היתר לעצמו בנוגע לעניני קדושת כהונה (וע' סנהדרין ד' ה' אבוה דההוא גברא כו' ומשמע שהי' מוחזק לכהן לפי שלא הי' הדבר מפורסם, אלא שהי' אפשר לברר הדבר, וגם הי' רק טומאת ארץ העמים כמפורש בירוש')

ועמ"ש בחדושי הגרע"א סי' שס"ט הא דעכשיו אין כהנים נזהרין בטומאת ארץ העמים לפי שיש להקל מפני צורך פרנסה א"נ מפני שכולנו טמאי מתים, וע' שבו"י ח"א ת' פ"ה וע' ב"י יו"ד ס' רכ"ח ממ"ש במו"ק ד' י"ד דלמזונות שרי משום דהוי צורך מצוה וכ"כ באו"ח ס' רמ"ח סעי' ד' ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט, וזה שייך גבי ארץ העמים שמוכרחין להיות שמה, משא"כ בעלמא אין להקל מטעם זה, דהא ביד הכהן לבחור לו עסק פרנסה אחרת (ובנזיר ד' י"א קאמר רק שלא הי' בדעתו לקבל עליו איסור כזה שיקפח פרנסתו) ומצד מ"ש שכולנו טמאי מתים, דהיינו כמ"ש התוס' בבכורות ד' כ"ז דא"א להזהר מטומאת המת שהמאהיל על חרב כו' וע' חולין ד' ק"ד ד"ה חלת וע' ראב"ד פ"ב מנזירות ה' כ' וע' סמ"ג דבזה"ז דליכא אפר פרה כשנטמא פ"א אינו מוסיף טומאה כשנוגע בטומאה (ושאני בימי הש"ס שהי' להם אפר פרה ע' נדה ד' ו')