דבר אליהו (קלאצקין) לה

חטה א' פוטרת הכרי הוי תרומה ויחזור ויתרום, י"ל דשאני התם דהוי הקפדה שיתרום כדינו ושלא יצטרך לחזור ולתרום, משא"כ הכא כשלא יצטרך לחזור ולגרש, וכן מ"ש להוכיח ממ"ש (קדושין ד' מ"ט) דבאתרא דנהיגו בפשוט ועבד לה מקושר כו' כ"ע לא פליגי דודאי קפידא", י"ל דשאני התם ששייך ענין הקפדה לפי שגט פשוט נכתב במהירות יותר (ע' ב"ב ד' ק"ס רש"י ד"ה ומגרשי) ושלא יצטרך לשלשה עדים שהפרסום יותר גדול (וגם פשיטי דספרי יותר), ולהיפוך כשמנהג המדינה לכתוב מקושר מקפיד המגרש לעשות כמנהג המדינה שלא יתראה כמבוהל ונחפז במעשיו לגרש, וגם עמ"ש התוס' בב"ב ד' קס"ה ד"ה באתרא, (והנה גם להמשכנ"י, היכא שאומר הבעל, כנהוג בסדור הגט, שיכתבו ע"פ דעת הרב המסדר, אין חשש גם כשלא יכתבו כראוי לכתחילה ושהבעל לא ירגיש מזה דאכתי לא שינו שליחותן לפי שכתבו ע"פ דעת המסדר) והנה מ"ש בב"י דאע"פ שאין פסולו אלא מדרבנן חספא בעלמא הוא כיון שאין יכולה להינשא ע"י, הגם דתיפוק שבטל השליחות שבודאי מקפיד שיהא גט כשר י"ל דהיינו הך והפסול מדרבנן מספיק ממילא, וי"ל ג"כ דמדקאמר רב שעשו עדים שליחותן עכצ"ל דהיינו משום שאין הפסול מה"ת בעצם כתיבת הגט ורק מצד קפידת המשלח, וא"כ י"ל דגם לדידן דאמרי' מי קאמר כתובו חספא כו' היינו משום דאע"פ שבעצם כתיבת הגט אין הפסול אלא מדרבנן מ"מ כיון שא"י להנשא ע"י כו', (יום ב' ער"ח כסלו תרע"ב). סימן כ

מה שהקשה מע"כ במכתבו בדברי הרמב"ם (פ"א מטו"מ הי"ג) וז"ל ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אוהל עכ"ל, דהא בגמ' קאמר רשב"י טעמא משום דדריש "אתם קרויין אדם" כו' ולא מייתי ילפותא שהביא הרמב"ם לכאו' י"ל שאם היו ההרוגים במערכת הקרב מושלכים ע"פ השדה לא מוכח ממ"ש "כל נוגע בחלל" די"ל דהיינו משום דלא שכיחא שיאהל ולא יגע בו בדרך עברו, והגם דמשכחת לה וכגון מ"ש בב"ב ד' כ"ז כענפי האילן מאהילין על המת ועל העוברים, אכתי כיון דלא שכיח בשעת המלחמה שיאהל בלא נגיעה (וע' פ"ח דאהלות מ"ה שאדם הקופץ ממקום למקום אינו נעשה אהל) לא מוכח כ"כ ממה שלא הזכיר המאהיל, ודוקא אי נימא שהחללים נקברו תיכף או שעכ"פ הקפידו לכסות עליהם כדי שלא יהיו למאכל לכלבים, דממילא שכיח שיאהיל בלא נגיעה (וע' ב"ב ד' ק' תד"ה והכוכין דבכלים אין דין קבר להיות בוקע ועולה, משא"כ כשמבטלו, ואי מטמא הארון כל סביביו כשיש פותח טפח), ממילא מוכח מדלא הזכיר שם אוהל, והשתא י"ל דלרשב"י דס"ל שאינן בכלל אדם ודממילא אין להקפיד על בזיונם לכסות החללים, לא מוכח מדלא הזכיר שם אוהל, משא"כ להרמב"ם (וע' ש"ב כ"א מ"ש ולא נתנה עוף השמים וגו' וברמב"ן עה"כ לא תלין את נבלתו שלזאת צוה יהושע להוריד נבלת מלך העי, אך שאני תלי' דהוי בזיון ביותר, והקפידא דוקא בא"י, והמלחמה נשלמה בו ביום וע' ע"ז ד' כ"ד, וע' פרש"י ב"ב ד' כ"ב עה"כ על שרפו עצמות מלך אדום, ומ"ש ש"א י"ז "ונתתי פגר מחנה פלשתים לעוף השמים" הוא כמ"ש "וידעו כל הארץ כי יש אלקי' לישראל", וכן כדי להחרידם ומצד שגלית התחיל לומר כן, ומ"ש בכורות ד' מ"ה ששלקו זונה שנתחייבה שריפה למלך כו' היינו כדי להתלמד, וברמב"ם ה' עבדים שלא נמסרו לבושה, ובנדה דמ"ז יש פלוגתא ובתה"א להרמב"ן דקבורה משום בזיונא דכולי חיי, ודא"א דליכא חי כו' כעין מ"ש בכתובות ד' מ"א, ודבעכו"ם ל"ש זה דהא דוקא מפני דרכי שלום מתעסקין בקבורתן, (ועמ"ש התוס' סנהדרין דמ"ו, כדהוי רק בזיונא דמשפחה, וגם בישראל איכא רק משום לא תלין

), והנה מ"ש היראים סי' שי"א ממ"ש בנזיר ד' ד' ומנלן דאטמי למתים מהכא ויך מהם ל' איש ויקח את חליצותם", דעכצ"ל דס"ל כרבנן דרשב"י, יש להעיר עפמ"ש הרמב"ם פי"ג מא"ב אל יעלה על דעתך ששמשון נשא נכריות בגיותן", וע' פרש"י סוטה ד' ט' דההיא דתמנת לאו קלקולא כ"כ שלקחה לו לאשה, ודממילא נתגיירה, משא"כ מה שהי' דרך זנות אפי' מיוחדת לו לא נתגיירה ומש"ה הוי קלקול וגנאי, הגם דהוי קודם שגזרו ב"ד של חשמונאי דאפי' בצנעא (ע"ז ד' ל"ו), וע' טואה"ע סט"ז דלפום דלא קיי"ל כר"ש, דוקא בז' אומות לאחר שנתגיירו איכא איסור חתון, ובב"י דלר"ש ס"ל דה"ה כל האומות ודוקא בגיותן, והנה לר"ש דדריש טד"ק משום כי יסיר וגו' שאין בנך מן הנכרית כו', שייך האיסור גם בזנות, והגם דאשה מזנה מתהפכת כו' עמ"ש התוס' ביבמות ד' ל"ה דיוצאה בשן ועין מודה כו', ובפרט לפמ"ש "שכאו"א הביא לו את אשתו כדי שתתעבר" וא"כ אסור מה"ת אף בצנעא, ולכאו' רשב"י לטעמי' דאתם קרוין אדם כו' וע' ברכות ד' נ"ח דהוי כבעילת חמרתא ודה"ה כל האומות בגיותן, וא"כ שפיר מוכיח משמשון ממ"ש ויך מהם וגו', ודבודאי לא עשה דבר האסור, וגם במה שהלך אחרי עיניו בודאי לא הזיד לעשות דבר האסור רק שהי' מותר לפי דעתו, ומשום דלא ס"ל כרשב"י ומ"מ הוי קלקול וגנאי מה שלא קידש עצמו במותר לו וממילא לא ס"ל המיעוט דאתם קרוין אדם כו', ומדיוק הלשון "כל נוגע בחלל" נתמעט רק טומאת אהל, משא"כ לרשב"י

וגוף מ"ש היראים דאתיא כרבנן דרשב"י, לכאו' צ"ע דהא כתב מקודם דאפי' לרבנן יצאו גוים מן הכלל דכיון שהגוים אין להם נזירות א"כ לאביו ולאמו בישראל משתעי קרא, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא קרינא בי' לאביו ולאמו והיינו כמ"ש וז"ל דתניא בת"כ ומייתי לה בנזיר על נפש לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לאביו ולאמו בנפש אדם הכתוב מדבר רש"א א"צ כו' ע"ש, והוא דלא כהגירסא בש"ס שלפנינו דקאמר "ת"ל על נפש מת לא יבא בנפש אדם הכתוב מדבר דממילא מתמעט רק נפש בהמה (וע' ביצה ד' כ"א דר"ע הוא דקאמר דאפי' נפש בהמה במשמע, וע' ר"ש פי"א דתרומות משנה ט' עה"כ וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ממ"ש בתורת כהנים יכול לא תאכל בהמה בכרשינים ת"ל נפש, ולכאו' התו"כ לטעמי' שלא נתמעט נפש בהמה גם ממ"ש נפש מת' משא"כ להש"ס) וממילא גם מלישנא דר' ישמעאל דקאמר "אינו צריך" כו', דמשמע שלא בא להוסיף דין חדש לא נשמע למעט עכו"ם, משא"כ לגירסת היראים דגם לת"ק נתמעט עכו"ם וה"ה לר"ש (כמו שגורס היראי' ודלא כגירסא שלפנינו "ר' ישמעאל") דממעט ממ"ש לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר" ודר"ש לטעמי' ודכיון שאין מטמא באהל נתמעט לגמרי ויל"פ מ"ש בלשון היראים ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ש כו' דכתיב לאביו ולאמו" כו', דהיינו דפליגי עליה דר"ש דקאמר א"צ כו', משא"כ להלן בההיא דפ"ק דנזיר כ' היראים בלשון כרבנן דפליגי עלי' דרשב"י דמתי גוים אין מטמאין והיינו ההיא דיבמות ד' ס"א, ועכ"פ הגם שהנמ"י בב"מ קי"ד כתב ג"כ שאין טומאתן אלא כטומאת נבלה ואין כהן מוזהר עליהן (ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' י"ג)