דבר אליהו (קלאצקין) לב

נאמן על עצמו לאמר שכן הדברים שאילו הי' יודע כו', ודקמי שמיא גליא שהגט בטל ודממילא אע"ג ז כבר ניסת לאחר שריא לי' דזנות דשוגג הוא, וגם האשה יכולה לומר ברי לי שכן הוא, וכהא דקאמר ביבמות ד' פ"ח על הא דפריך היא גופא בא"ת קימא באומרת ברי לי וע"ש בתו"י שאומרת שברי לי שמת ששמעה מבנ"א שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו בשום ענין (ע' כתובות ד' פ"ה בת ר"ח קים לי בגווה, וי"ל ג"כ שאומרת שיודעת שבעלה נאמן לה ושאילו הי' חי הי' מודיע לה מה שקרה לו, ולב יודע מרת נפשו "ואין מתנחמין על החיים" ע' מד"ר וישב פפ"ד) וה"נ תוכל לומר ברי לי שאילו הי' בעלי יודע שהש"ר שקר לא הי' מגרש אותי, ומ"מ ניסת לשני ע"פ הוראת ב"ד ולא אסקה אדעתה שיתברר הדבר, ולא מעלה מעלה באישה כיון שהיתה אסורה עליו, ועמ"ש חה"ג ז"ל בבר"י סי פ"ט ממ"ש בתשו' הרשב"א גבי מיכל בת שאול שהותרה לדוד לפי שהיתה אנוסה ע"פ הוראת ב"ד של שאול, והכא אילו לא הי' מתברר שהש"ר שקר הגם דקמי שמיא גליא שהדברים בדאין היתה אסורה לבעלה והי' מוכרח לגרשה ולא הי' הגט בטל וא"כ שפיר כתבו התוס' דזנות דשוגג הוא לפי שלא ידעה שיתברר שהש"ר שקר וא"כ מה שעשתה ע"פ הוראת ב"ד יש לה דין שוגגת, ועתה שנתברר הדבר ממילא נעקר הגט למפרע ואסורה לבעלה השני, ונהי שאין בעלה השני מחויב להאמין למה שאומרת ברי לי שאילו הי' יודע שהש"ר שקר לא הי' בעלה הראשון מגרשה, אכתי כיון שנאמנת על עצמה ויהא לה אמתלא למרוד בבעלה השני בטענתה שיודעת שאסורה עליו. ממילא יהא מוכרח לשלח אותה חפשי לנפשה וגם בל"ז בודאי יתרצה לגרשה מצד החשש הזה, ושוב תוכל לשוב אח"כ לבעלה הראשון, וכיון שיהא תועלת במה שיוציא עליה לעז לענין שיוכל להחזירה, ממילא יהא לעז גם על הבנים שהן ממזרין דנהי שאינו נאמן לעשות הבנים ממזרין לעז ממזירות מיהו איכא, שיאמרו דקמי שמיא גליא שהגט בטל למפרע ועמ"ש הנמ"י ר"פ החולץ דבהרבה מקומות אמרי' איגלאי מילתא למפרע ודשאני התם דאפשר שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ע"ש, וא"כ י"ל דהכא מעיקרא עמד לכך שיתברר האמת ועכ"פ מבואר מדברי התוס' שאם באמת כן הדברים שאם הי' יודע לא הי' מגרשה הגט בטל והבנים ממזרין, אלא שאין נאמן לומר כן מצד שיש הוכחה להיפוך ממה שלא המתין עד שיתברר הדבר והיינו שהוכיחו התוס' דהכא לא דמי לשטר מברחת וזבין ולא אצרכו לי' זוזי, דהכא ל"ל הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול, דעכצ"ל דהיינו משום דבמה שאמר ע"מ שתחזירי לי את הנייר לא נתברר מדבריו שלא גמר בלבו לגרשה אם לא תחזיר לו הנייר, דאפשר שגמר בלבו לגרשה בכל ענין, ורק מצד שחשב שע"י התנאי תחזיר לו הנייר התנה כן, וכן קאמר גבי המוציא את אשתו משום איילונית ואמר הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך כדלא כפלי' לתנאי לאמר "ואם אי את איילונית לא יהא גט" ומשום דכיון שלא המתין עד שיתברר הדבר אפשר שעילה מצא לגרשה וגמר לגרשה בכל ענין, וה"נ, הגם שא"ל משום ש"ר אני מוציאך כו', אפשר שגמר בלבו לגרשה בכל ענין ומדויק מ"ש הרשב"א וז"ל דאם ת"ל דאיכא תנאי או גלוי הדעת הראוי לבטל את הגט כי אמרי' לי' שא"י להחזיר מאי הוי כו' ולא כתב בלשון "דאת"ל שג"ד מבטל הגט", ומשום שיש ג"ד גמור הראוי לבטל הגט, אלא דהכא ליכא ג"ד הראוי לבטל הגט, (דאל"כ אי איהו שתק אנן מי שתקינן) וממה שלא הביאו התוס' והרשב"א מהא דקיי"ל דג"ד בגיטא לאו מילתא, מתבאר שאין זה שייכות לכאן, לא מיבעי לדעת הב"ח דדוקא אחר מעשה הגט אין כח בגלוי דעת לבטל המעשה דאפי' נימא שלא כדעת הב"ח ודאפי' קודם מעשה כתיבת הגט ל"מ ג"ד, אכתי שאני התם שמעשיו סותרין להג"ד שלו, משא"כ הכא שאין מעשיו סותרין הג"ד שלו, שהוא גירשה מצד שחשב שהשם רע אמת או שהנדר אין לו הפרה, ומה שכתבו התוס' דלר"מ דבעי ת"כ כי לא כפלי' למלתיה אפי' לעז ליכא", היינו משום דכמו דלא מצי מקלקל לה כדלא א"ל משום ש"ר אני מוציאך. משום דממה שלא אמר כן מוכח שגמר לגרשה בכל אופן ולא יהא נאמן גם על עצמו לאמר שאילו הי' יודע כו', כיון דתמה שלא אמר משום ש"ר אני מוציאך מוכח להיפוך, ה"ה דנשמע דלר"מ כי לא כפלי' למלתי' הוי הוכחה גמורה שגמר לגרשה בכל ענין, מדלא חש לכפול התנאי כדרך כל מי שעושים דבר בתנאי, ומ"ש התוס' להוכיח מדבעי לר"מ ת"כ, היינו משום דדוקא כשאין ג"ד הראוי, והדבר מוטל בספק, הוא דמהני ההוכחה ממה דלא כפלי' לתנאי להכריע הספק והנה מהלשון "אפי' אם היו נותנין לי מאה מנה" כו', משמע דכשהוא מוטעה רק בענין ממון וכדומה שהוא ענין צדדי לא הוי הגט בטל, אך א דמש"ה נקיט הכי. משום שאם הי' מגרשה כשיתנו לו מאה מנה לא הי' כ"כ חשש לעז דממזרות, שהי' אפשר לתקן הקלקול ע"י נתינת הכסף תיכף שיתודע לו שהדברים בדאין

ועפמ"ש מבואר הא דפרש"י ביבמות ד' ק"ו ד"ה גט מוטעה פסול אם אינה מקיימת תנאה כו' הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאיה", דדוקא מצד התנאי, ולולי התנאי אמרי' שגמר בלבו לגרשה בכל אופן ומה שלא רצה לגרשה קודם שהבטיחו לו שתתן לו מאתים זוז הוא כדי שתתן לו הכסף, ושיוכל לתבוע ממנה אח"כ הסך שהבטיחה, וע' פרש"י ד"ה הב לי', דאע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא" ולא מוכח מזה לומר שתלה הגט בהנתינה שלאחר הגט ושאם לא תתן לו יתבטל הגט למפרע ודוקא כשהוא מוטעה במה שכבר הי', וכגון שא"ל שכבר מושלש הכסף, פסול הגט בכל גונא

וגם י"ל דהיינו משום דהתם דמיירי דוגמת חליצה מוטעת כדקאמר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעת פסול, וע"ש דקאמר איזו היא חליצה מוטעת כל שאומרים חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה וא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז כו', וא"כ מיירי כשנתחייב לחלוץ לה מצד שלא הי' הגון לה, ודמש"ה קאמר התם בבת חמוה דר"פ שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה, "דמשטה אני בך עבדא ליה", דהיינו מצד שמוטל עליו מצוה לחלוץ וע' ס' קס"ט סעי' נ'. ולאו דוקא כשהוא מוכה שחין וכה"ג אלא כל שאין הגון לה וכהא דקאמר (יבמות ד' מ"ד) שאומרין לו "כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך" ג"כ מצוה לשמוע דברי חכמים שיחלוץ לה. וע' גיטין ד' נ"ט דכל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום וע' ב"ש ס"א סקכ"א דחרגמ"ה משום קטטה איתקן, ודוגמת זה גט מוטעה מיירי כשמצוה מוטל עליו לגרשה דממילא כיון שמצוה לשמוע דברי חכמים, ודמש"ה מהני כשאומר רוצה אני ע"י כפייה משום שגמר בלבו לגרשה מאחר שחייבוהו חכמים להוציא וכמ"ש ב"ב ד' מ"ח, וה"נ שגמר בלבו לגרשה גם אם לא תתן לו הכסף, כיון שמוטל עליו לגרשה, ומה שלא רצה לגרשה קודם שהבטיחו לו ר' זוז הוא כדי שתתן לו הכסף, ומ"מ גמר בלבו לגרשה בכל ענין ולשמוע דברי חכמים ולא היתה כונתו לתלות הגט בהנתינה שלאחר הגט, כשלא הי' דרך תנאי ממש, (וחכם אחד הביא סעד לדברי, ממ"ש רבינו משולם איגרא זצ"ל ח"א גיטין ד' ל"ג ליישב