דבר אליהו (קלאצקין) ל

דפעולת זקנה הוי רק ע"י חולשה, והכוס עיקרין פועל לעקר, ויש גם מקום לומר, דהגם דקאמר ביבמות ד' ע"ט דסריס אדם אין לו רפואה היינו כשנגמר ענין הסריסות, וגם י"ל דנהי שאין מצוי שיתרפא אפשר שיתרפא במציאות ע"י תחבולות, יע"ש בפרש"י ד"ה לר"א "דהא ודאי סריסות של מיתה אין לו רפואה", הגם דגוסס ג"כ אפשר במציאות שיחי' וישוב לאיתנו (וע' סנהדרין ד' ע"ח תד"ה בגוסס וע' פ"ת אה"ע סי' י"ז ס"ק קל"א בענין מה שאין מעידין על הגוסס), ועמ"ש לענין נוטל ביצה אחת ע"י רופא שיודע לאמן ידיו ודמש"ה כשנותק אחר כורת איכא משום מסרס אחר מסרס משא"כ בזקן להס"ד, ואי נימא כן יתבאר מ"ש התוס' דאפי' אי לא אסור סירוס תיפוק לי' משום בבקר זרע זרעך וגו', דהגם דבודאי אסיק אדעתי' המקשן דמצי אוקי בסריס, אכתי כיון דדייק ממ"ש "ומיעקר" שלא נסתרס לגמרי ודיש מציאות רפואה, הדר איכא משום בבקר זרע זרעך וגו', אך מלשון התוס' גבי זקן לא משמע כן, וגם הא י"ל דמטעם סירוס הוי מה"ת ואסור אף כשאינו מכוין ולא ניחא לי' שיתעקר

והנה לפום הס"ד דבעי לתרץ על הא דפריך והתניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו דברי ר' חנינא, "הני מילי היכא דקא מכוין הכא מעצמו הוא דא"ר יוחנן הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאיליו", ההכרח לומר דגם כשמכוין לכך שרי כל דלא הוי בידים, דהא קאמר "הרוצה שיסרס" וכן מבואר מדפרש"י ד"ה ומסתרס מאיליו "ואע"ג דסירוס אסור בידים", וא"כ עכצ"ל דלהס"ד מפרש מ"ש מניין לסירוס באדם שהוא אסור, דמוכח דאיסור הוא דאיכא ומלקות ליכא, דמיירי בסירוס בידים לענין המסתרס שהוא אינו עושה מעשה, והיינו בכלל מ"ש "קרי ביה לא תיעשו" וכעין מ"ש במכות ד' כ' דאחד המקיף ואחד הניקף וע"ש במפרש דשמעי' לקרא הכי לא תקיפו לא תניחו להקיף, ודלא לקי היכא שאינו עושה מעשה בסיוע, וא"כ ממילא גם להמסקנא דדוקא משום "דרמות רוחא הוא דנקיטא ליה" אבל בסירוס אפי' ממילא אסור, דהדר י"ל דברייתא איירי לענין כוס עקרין, אכתי י"ל דה"ה המסתרס הוי בכלל מ"ש "קרי ביה לא תיעשו", ואכתי יקשה מ"ש "ה"מ היכא דקא מיכוין", דהא לא תלי הדבר בכונה דבכל אופן שרי גרמא להס"ד, (וקצת י"ל שבנטילת כרבלת מסתרס מאיליו לאחר זמן וס"ד להוכיח מזה דליכא בגרמא כגון כוס עיקרין איסור מה"ת מדשרי נטילת כרבלתו אפי' מדרבנן, ודכדהוי רק מדרבנן ממילא דוקא בכונה ע' תו' יומא ד' ל"ד, ודוחק), והגם דקאמר בב"מ ד' צ' שרק לצורך חרישה מועיל הסרוס, מ"מ ממ"ש הרוצה כו', מבואר שרוצה בכך וע' יו"ד סמ"ו שהדרך לסרס תרגולין זכרים כדי להשביחם, וגם הא קיי"ל דפסיק ראשי' דלא ניחא לי' ג"כ אסור בשאר איסורין וע' מ"א סי' ש"כ ס"ק כ', וכ"כ התוס' כאן דאתיא אפי' כר"ש משום דהוי פס"ר משום דודאי יסתרס בשתית כוס עיקרין

והנה גם אי נימא דהמסתרס ג"כ הוי בכלל האיסור, אכתי לא חמיר טפי משתית עקרין, וגם מסתבר דכיון דקרא כתיב גבי בהמה ויליף מינה דה"ה באדם הוי דומיא דבהמה ול"ש האיסור אלא במסרס (ואינו ענין להא דאין דנין משא"א) ועמ"ש הריטב"א דדוקא מצד שהניקף בכלל הלאו מהני הסיוע, א"נ מצד שמסייע הרבה ועמ"ש הט"ז או"ח שכ"ח כשפותח פיו כדי שיוכל הא"י להוציא השן, ובנ"ד הוי הכנה בעלמא ולא קעבדה מידי, ובפרט כשמשקין מקודם סם המפיל תרדמה וקיל זה טפי משתיית כוס של עיקרין, ובפרט שהרופאים בזמנינו אינם יודעין להכין סם וכוס כזה שתהא תרופה בטוחה שלא תתעבר, וא"כ לכאו' יש עדיפות בזה משתשמש ע"י מוך או תחבולה אחרת, דהגם דשרי מדינא כמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט, ונוסף לזה הוי ענין פסיק רישי' דלא ניחא לי' כשאין עושה זה בכונה, וכדמוכח בשבועות ד' י"ח שעי"ז ממעט הנאתו, אכתי כיון שלא הותר אלא משום דא"א בע"א, שלא כל הגופים שוויין בענין עשיית אפעראציא, ושיש עדיפות בהתחבולות האחרות שאז יש תקנה שלאחר זמן תתרפא ותוכל להוליד שלא תמיד יחליטו הרופאים שאין תקנה לעולם, שאני היכא שאין תקנה לעולם, והגם דלא מצינו שסומכין על החלטתם במה שיהי' לאחר זמן רב, מ"מ הרשות לעשות אפעראציא, שהוא תרופה היותר בטוחה מכל התחבולות האחרות, ושלא יצטרך להכניס א"ע בענין חשש איסור אחר כיון דעכ"פ לא חמור משתית כוס עיקרין

, והנה בתשו' הגרע"א זצ"ל (סי' ס"ד) כתב וז"ל דחזינן דבדליקה בשבת לא התירו אמירה לנכרי בהדיא ומ"מ גרם כבוי שרי הרי הגרם קיל יותר מאמירה לנכרי וכן בבכורות ד' ל"ד דאמרי' זה הכלל לאתוי' גרמא הרי דקתני במתני' דע"י נכרי אסור ואח"כ מייתי בזה הכלל גרמא משמע דגרמא הוא פחות מאמירה לנכרי וכיון דגרמא במום דאורייתא ע"י נכרי ג"כ דאורייתא, וע"ש שסתר זה מדברי הרא"ש ב"מ ד' צ', וא"כ לכאורה היכא דאסיר גרמא מה"ת אסור ג"כ ע"י פועל עכו"ם בשכר כעין מ"ש בנה"מ סי' קפ"ח דכשנעל וגדר ע"י פועל עכו"ם מהני כיון דאפי' הניח אבן מרחוק והי' גורם תקון השדה קנה, וה"נ כיון דאפי' ע"י כוס עקרין הוי מה"ת גבי אנשים ה"ה ע"י רופא עכו"ם בשכר, ומד' הרא"ש בב"מ לא מוכח לענין פועל בשכר, אך לענ"ד יש מקום לומר דמ"ש בזה הכלל לאתויי גרמא, היינו משום דלענין מה שאינו נשחט ע"י המום שהטיל, מטעם קנס וכדי שלא יעשה כן תמיד, שייך טפי להחמיר באמירה לעכו"ם שיוכל לעשות כן תמיד, משא"כ הנחת בצק ודבלה ע"ג אזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו, וגם אדרבה מצינו דבמה דקיל טפי חיישי' ביותר שיעשה כן תמיד, ע' סוטה ד' ז' תד"ה א"ל וכן י"ל שלא כל הגורמות שוויות, ודוקא הנחת בצק ודבלה כו' אסור מה"ת וכדמשמע ממ"ש ריש סי' שי"ד וז"ל "אם עשה דבר שנראה כמערים כגון שנתן לבכור שעורים בסל בענין שכשיבא לאכלם יפגם שפחו' כו', דמשמע דכה"ג הוי רק ענין הערמה וכעין גורם דגורם [ולכאו' יל"פ לפ"ז מ"ש בביצה ד' כ"ז "א"ל הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא כו' א"ל דלמא את גרמת לי' א"ל לא", דמשמע שסמך על דבריו, ולא נזכר שהביא עדים ע"ז, דבענין גרם קל כזה א"צ העדאת עדים וכמ"ש "שיולי קא משייל' ושלא יצטרך לטרוח ביו"ט לחקור ולדרוש מפי עדים שנראה כישיבת ב"ד, ומ"ש ומנא תימרא דגרמא אסור כו', היינו דכיון דגרם ממש שלא יביא בצק כו' אסור מן התורה יש לאסור גם גרם כזה, אך מלשון הטוש"ע משמע דגם כה"ג צריך העדאת עדים], וגם לפום דפרש"י ד"ה גרמא, אם הניח בצק ודבלה כו', יש לפרש דהיינו דקמ"ל דגם היכא שהעכו"ם לא עשה מום בידים אלא ע"י גרמא אכתי כיון שעשה כן העכו"ם מדעת הישראל אסור, וגם שאני הטלת מום בבכור דאסור ע"י גרמא מה"ת משא"כ הכא די"ל דהוי כגרם מחיקת השם, ודוקא שתיית כוס עקרין יליף ממ"ש קרי בי' לא תיעשו, ומשום דהוי מעשה בידים בגוף האדם, וגם בנטילת כרבלת איכא להס"ד מעשה בגוף המסתרס, משא"כ גבי הטלת מום שאסור מה"ת אפי' נתינת דבלה ע"ג אזנו כדי שיטלנה הכלב כו' הגם שאינו עושה מעשה בגוף הבכור, וממילא סירוס ע"י רופא עכו"ם