דבר אליהו (קלאצקין) כז

ממרדכי שלא יהא פת בסלה ושתהא מיוחדת רק לאחשורש יהא חשש יותר שתתרצה לו (וע' מד"ר גבי דינה שהנבעלת לערל כו') וע' ירוש' פ"ק דכתובות ה"ה שמתוך שהיא יודעת כו' עוד היא נגררת כו' ואדרבה הי' עדיפות במה שלא גירשה דממילא לא הי' חשש ריצוי ואין בזה שייכות להא דריש כתובות במה שנהגו העם לכנוס בשלישי ושלא תנשא לכתחילה ביום הרביעי כדי שלא תבעל לטפסר תחלה, ודפריך הש"ס ולדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו חכמים בידם של הכונסים בשלישי כדי להנצל מביאת אונס, ומוכח כמ"ש הב"ח דלא עקרי' בשביל זה תקנתא דרבנן ודאדרבה הו"ל למחות בידי הכונסים בשלישי ומשום דכיון דאונס רחמנא פטרי' לא הוי מעשה עבירה

אך כבר הקשה המ"א דהא אדרבה כשאונסין אותו אומרין לאדם חטא בשבילו, וביותר יפלא לענ"ד דהא הכא לא הוי בשביל שיזכה חבירך אלא לצורך תקנת עצמו היינו תקנת הנכנסת לחופה וגם תקנת החתן שלא תיבעל ארוסתו לטפסר ושהוא גם ענין בושה ופגם (וע' סנהדרין ד' ע"ג) ושע"י הבעילה לטפסר לא יוכל החתן לידע אם היתה בתולה בשעת כניסה לחופה, והיתכן לומר שחששו חכמים למה שאם היה לו ט"ב הי' משכים לב"ד וחששו שאם יכנסה ביום אחר יתפייס ויתקרר דעתו, ולא חששו חכמים למה שע"י התקנה תיבעל לטפסר וממילא לא יתברר אם זנתה מקודם

וההכרח לישב לענ"ד, שהחשש שיבא הטפסר הי' חשש רחוק, משום שהיו כונסין לחופה בהסתר והצנע שלא יתודע הדבר, ובירוש' פ"א ה"ה קאמר כהנות מה היו עושות מטמינות היו כו' מה סימן היה להן קול מגרום בעיר משתה שם כו', וממילא מבואר דלפום דקאמר בש"ס דילן לתרץ על הא דפריך ולידרוש להו דאונס שרי "איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות היו חוששין גם למלתא דלא שכיחא, ומצינו דקאמר (בסנהדרין ד' ל"ב) אור הנר בברור חיל משתה שם כו' ומשמע דלאו דוקא כהנות היו מטמינות עצמן וגם להירושלמי יש לפרש הכונה שלא הי' אפשר להטמין את כל בנות ישראל הנכנסות לחופה, ומ"מ בודאי הטמינו והסתירו כפי האפשר, ודהכהנות שהן מועטות הטמינו עצמן כולן, ועכ"פ לא הי' הדבר מצוי שיתודע להטפסר. וגם כשנתודע להטפסר הי' אפשרות פעמים רבות לשחד את הטפסר בממון וכדומה, וכמ"ש הש"מ בשם הראב"ד ד"ה איכא פרוצות וז"ל וא"ת עדיין מה הועילה לפרוצות שהרי יש שאין מוסרות נפשן לקטלא ונבעלות באונס וחוזרות לבעליהן הן והפרוצות רואות זו, י"ל כיון דלא דרשי' להו סברי פרוצות זהו שחוזרות אלו לבעליהן שמא לא נבעלו ושחדו את ההגמון על כך עכ"ל, וכיון שהחשש שיבא הטפסר אינו אלא חשש רחוק לא חששו חכמים לזה, ודוקא משום דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו הד לקטלא חששו אף למלתא דלא שכיחא, וכמ"ש ביומא ד' פ"ה תד"ה ולפקח, דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל, וכן חששו משום פרוצות דעבדי ברצון ושיבאו עי"ז להתפרץ בעריות, שמצד חומר הענין יש לחוש אף למלתא דלא שכיחא, וגם עמ"ש הש"מ דעי"ז שידרשו בפרקא דאונס שרי יקל בעיני הפרוצות האיסור עצמו ויעשו ברצון ופעמים גם הבעל הוא פרוץ ויהיו באיסור כל ימיהן עם בעליהן ע"ש והשתא שפיר ניחא הא דפריך הש"ס "ולידרוש להו דאונס שרי", דממילא לא ממסרו נפשייהו למיתה כיון שיודעות שאינן נאסרות על בעליהן, וממילא הו"ל לחכמים למחות בידי הכונסים בשלישי, ומשום דאין לחוש למלתא דלא שכיחא בדבר קל, שהבעילה באונס דרחמנא פטרה אינו חמור כ"כ כחשש גרם מיתה או פריצות ובזה מדוקדק הא דפרש"י ד"ה ולדרוש כו' ולא למסרו נפשייהו למיתה וכ"כ בד"ה ואיכא נמי כהנות שנאסרות כו' ואינהו מסרן נפשייהו למיתה כו', ומשום שלא חששו חכמים אלא להחשש שימסרו נפשיהן למיתה, ולא למה שיאסר על בעליהן, ודוקא גבי פרוצות כתב פרש"י דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן שמצד חומר הענין שיתפרצו ושיהיו באיסור כל ימיהן עם בעליהן, חששו אף למלתא דלא שכיחא וכמ"ש ועכ"פ שפיר י"ל דהיכא שהדבר ברור או שעכ"פ קרוב הדבר שיאנסו את חברו שיעבור עבירה חמורה, אומרים לאדם אחר חטא כדי שיזכה חבירך וכמ"ש המ"א

ויש לישב עוד לפום דקאמר שם בירושלמי "בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו כו' והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטייס בועל תחילה" כו' יע"ש ומבואר שמטרת הגזירה היתה להרע ולהציק ולהנקם מישראל, ומ"ש בתוד"ה אי הכי דכיון שמתכוין להנאתו בשלישי נמי אתי ובעיל' היינו שהטפסר היה מתכוין להנאתו ולעולם עצם ענין הגזירה היתה כדי להרע לישראל, וא"כ שפיר פריך "ולדרוש להו דאונס שרי" דממילא לא מסרי נפשייהו למיתה ולא יאסרו על בעליהן, וממילא תתבטל הגזירה כיון שידעו העכו"ם שלא יפיקו זממם בהגזירה להרע ולהציק לישראל, ומתרץ "איכא פרוצות" דעבדי ברצון ונאסרות על בעליהן "ואיכא נמי כהנות" וא"כ יפיקו זממם להרע בזה לישראל

ובגוף מ"ש המ"א שם בענין מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת כו', יש להעיר דנהי דבתו לאו כגופו וכמ"ש התוס' בכתובות (ד' נ"ב ד"ה והיו), אכתי נוגע הדבר לאביה, דאפשר שתהא סופה ברצון "ואת אביה היא מחללת" ועמ"א סקכ"ח ס"ק ס"ב, ומש"ה דוקא כשהוציאו בתו כו', ועמ"ש בזה בספרי אמרי שפר סי' ע"ח, וט' מנחות ד' מ"ח וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה ובתוספתא פ"ק דחלה הלכה ח' וברמב"ם פ"ח דבכורים

וכן יש להעיר בזה מהא דקאמר בסוטה (ד' כ"ה) ונקתה ונזרע זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר"ע א"ל ר' ישמעאל א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה א"כ מה ת"ל ונקתה ונזרע זרע שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח כו', והקשו התוס' דלימא ר' ושמואל לנפשי' יסתרו כל יולדות בצער וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, ולכאו' י"ל דכיון שהסתירה הוי ענין חטא ואיסור ובפרט כשקינא לה בעלה, לא תהא חוטאת נשכרת לילד בריות, ודוקא כשלא עשתה זה בכונה רק שנזדמן הדבר שלא בכונתה וקמי שמיא גליא שהיא טהורה "אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח" כדי שיתברר שהיא טהורה, והא דפריך אליבא דר"ע דא"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו, היינו דכיון דאשה נמי שייכא במצות לשבת יצרה ממילא לא שייך לומר דכשנסתרה במזיד לא תהא חוטאת נשכרת, דכיון שעשתה כן כדי שתזכה בקיום מצות לשבת יצרה לא עשתה מעשה חטא, והא דקאמר "וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה", היינו דפריך שאין סברא לומר שתפסיד בשביל מה שלא רצתה להכניס עצמה בחשד וחשש מכשול וגרם מחיקת השם הקדוש על המים ואם נאמר לתרץ כן ממילא מוכח לומר שאינה עושית מעשה חטא בסתירה כשעושית כן כדי שתזכה בקיום מצות לשבת יצרה, דנהי דמשכחת דליכא בסתירה איסור יחוד למ"ד מקנא לה מאביה ומבנה (ע' מל"מ פ"א מסוטה) ודליכא איסור גרם מחיקת השם במה שגורמת שהכהן ימחק