דבר אליהו (קלאצקין) כו

א"צ לחזור ולילך אחריו, ומש"ה הוצרך לסיים "אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה" ומש"ה מחויב לטרוח עוד הפעם, וממילא בכלל מ"ש הרמ"א דכשהלך הב"ד למקום אחר צריך לילך אחריהם הגם שמקודם הזמינוהו למקום שהי' הב"ד מקודם, מוכלל ג"כ דה"ה כשהלך הראב"ד למק"א מחויב לטרוח שנית ויל"פ ג"כ דדוקא כשלא נשאר ב"ד בעיר, ודס"ל לרב אשי דדוגמת עדה"ח יש לתקן שיהא מקום קבוע ושא"צ לילך למקום הב"ד לפי שעה, וימתין עד שישוב ב"ד למקומו הקבוע, ומה שהוצרך לומר טעם עבד לוה כו' היינו מש ם דסד"א דאדרבה דוקא גבי קבלת עדה"ח דחוי ענין הכרחי אצטריך לטעם משום דא"כ נמצאת כו' משא"כ הכא

והנה כבר הביא מ"ש הגאון מצאנז זצ"ל בד"ח ח"ב חח"מ סכ"ה שכונת מתקני חרם הקהלות הי' שהרוצה לבטל השדוך צריך לילך לב"ד שבמקום הרוצה בקיום השדוך דאל"כ כאו"א יהרוס השדוך בטענה כל דהו ויאמר יבא הלה לכאן לשפוט עמי, ולזאת חלילה להמחותן להכניס עצמו בענין ספק וחשש חרם, ובפרט שהוא איש אמיד ולא תכבד עליו הוצאת הנסיעה לד"ת, ויוכל לשלוח מורשה בכו"ה (טבת אעת"ר) אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין סימן טז בעדה ועש"ק פ' אמור ל' למב"י תרע"ב לפ"ק, כבוד הרב הגאון המפורסם בתורה ויראה סועק"ה כו' מו"ה יעקב מרדכי נ"י אבד"ק בילגוריא

בדבר שדרש ממני מעכת"ה בענין מה שבעיר אחת הסמוכה, המקוה סגורה בפקודת המושל ויחסר להם כסף הדרוש לבנין מקוה חדשה משוכללה כראוי, ויחפצו אנשי העיר לקבל למו"צ אברך אחד מאנשי העיר והוא תן על הצטרכות המקוה, וכדי שלא לעבור על התקנה שאסור לקבל כסף ממו"ץ המתמנה המציאו תחבולה שהאברך יתן הכסף להרב בעד הרשיון שלו והרב יתן הכסף על בנין המקוה וכתב מעכ"ת לצדד ולחקור בזה, דהגם שמפורש בהתקנה שאסור לקבל כסף אפי' לצורך בנין מקוה, העתיקו זה המתקנים ממה שתקנו הגאונים מכבר זה שלש מאות שנה ובימיהם הי' בנין מקוה רק בנין מצוה ולא הי' חשש קלקול ומכשול עבירה משא"כ בזמנינו שיצמח ע"י חסרון מקוה מכשולים רבים הוי כעין מ"ש גבי חדר"ג דאפי' למ"ד דגזור במקום מצוה, במקום עבירה לא גזר, וכן מצינו דבזה"ז מתירין נדר שלא לשחוק בקוביא מפני תגבורת היצר, ושדבר זה משתנה לפי הדורות, ויש להתיר להמו"צ ולהעוסק בצרכי צבור החטא הקל נתינת וקבלת הכסף כדי להציל הרבים מחטאים חמורים, ודהגם שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, כבר כתבו התוס' גבי חצי' ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה דהינו משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומים לאנוסין והוי כמצוה דרבים, וה"נ כשאין הנשים טובלות לנדותן ונכשלין מפני תוקף היצר, והוי בנין מקוה מצוה דרבים, ומעכ"ת האריך בזה בקונטרס רחב ידים בחריפות ובקיאות, וכאשר הבטחתי למעכ"ת להשיבו על קונטרסו ששלח לי מכבר הנני להשיבו לע"ע דברים אחדים ואי"ה עוד אשוב לעיין בזה

מ"ש מעכ"ת בענין מ"ש המ"א (סי' ש"ו סקכ"ט) וז"ל והב"ח כתב דהכא מיירי כשחוששין שיפחידוה שתמיר (שתחלל שבת כל ימיה ומש"ה מצוה על האב לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויצא אפי' חוץ לג' פרסאות) והתם (סי' שכ"ח ס"י דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו) מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה כ"כ דאונס רחמנא פטרי' ולכן אין מחללין שבת בגינה דאפי' תקנתא דרבנן לא עקרי' מקמי אונס כדאיתא ריש כתובות עכ"ל ול"נ כמ"ש דאדרבא כשאונסין אותו אומרי' לאדם חטא בשבילו, ול"ד להא דאמרי' בכתובות עכ"ל. וכתב כת"ר די"ל דמש"ה פריך הש"ס בכתובות ולידרוש להו דאונס שרי, משום שאם האשה אנוסה להבעל לא עשתה שום מעשה איסור ולא הוי מעשה עבירה באונס משום דלא עשתה שום מעשה ורחמנא לא קרי' מעשה אלא מחמת הרצון וכל דליכא רצון ליכא מעשה, והביא ראי' לזה ממ"ש הנודב"ת (חיו"ד ת' קס"א) על מה שהקשו התוס' במגילה ד' ט"ו ד"ה כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך (וכמ"ש שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון) דאמאי לא הי' מרדכי מגרשה ותהא מותרת להחזירנה, ולא הקשו התוס' גם על תחלת לקיחתה לאחשורש למה לא גירשה מרדכי להצילה מעון א"א, דעכצ"ל דכיון שנאנסה אין שום עבירה עליה

לדעתי לא יתכן לומר כן, דהא במשנה ספ"ח דתרומות דכשא"ל עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה כו' ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ובירושלמי מדמה לזה הא דא"ל תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו כו' וע' ס"ח סי' תרצ"ט וע"ש סי' תש"ב שיכולה ללבוש בגדי כהונה כדי להנצל שלא יאנסוה, ודוקא גבי אסתר שהיתה צדקת גמורה ולא מתהניא מעבירה שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים (ע' יבמות ד' ק"ג) הוא דשייך לומר כן, וע' כתובות ד' נ"א תד"ה אסורה לבע"ה, דאין להקשות מאסתר דהות שריא למרדכי דצדקת גמורה היתה וליכא חשש ריצוי בסוף ביאה, משא"כ באשה דעלמא דמתהניא מעבירה וחשיב מעשה (ע' ב"ק ד' ל"ב תד"ה איהו) וע' פסחי' ד' כ"ה הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, וגם יש חשש באשה דעלמא שילבשנה היצר להתרצות לבסוף (וע' ירוש' פ"ד דסוטה ה"ה ולא ערב לך בסוף כו') ממילא נהי שמותרת לבעלה משום דיצר אלבשה והיא אנוסה גם על הריצוי שלבסוף, אכתי יש בזה ענין איסור, ודמי להיכא שהיא אנוסה לחלל שבת או לעשות עבירה אחרת דקעבדה איסורא רק דאונס רחמנא פטרי' (ואדרבה הכא גרע משום דמתהניא מהעבירה ודאפשר ג"כ שתתרצה לבסוף) ושאני אסתר שהיתה צדקת גמורה [ועמ"ש מהרי"ק להוכיח דגם כשלא ידעה האיסור נאסרת על בעלה, דהא אסתר אדרבה מצוה קעבדה כו', ולכאו' נהי דקמי שמיא גליא שהיתה צדקת אכתי ב"ד יאסרוה למרדכי, דלא מצינו שיש לאדם אלא חזקת כשרות, וכן מ"ש בחולין ד' י"א היינו רק ענין חז"כ ולא חזקת צדקת גמורה, ודכיון שהלכה בהיתר יש חשש הנאה וריצוי וא"כ שפיר מדמה הב"ח להיכא שרוצים לאנסה לעשות עבירה אחרת, ובפרט דהסוגיא דריש כתובות מיירי אף בנשים שאינן צנועות, מדמתרץ על הא דפריך ולידרוש להו דאונס שרי "איכא פרוצות ואיכא נמי כהנת", ומשום שהנשים שאינן צנועות ואינן פרוצות (ע' נדה ד' י"ב ושאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא מקרי כו' ושאינן צנועות בודקות כו') לא יתבעלו ברצון, ומוכח מזה שלא היו חכמים חוששין לכך הגם דכשאינה צנועה מתהניא מעבירה ובלא"ה לא מוכח ממה שלא הקשו התוס' שבתחלת לקיחת אסתר לאחשורש הו"ל למרדכי לגרשה כדי להצילה מעון א"א, כיון דקשין גירושין וכמ"ש בסנהדרין ד' כ"ב שהתירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש, ולענין כמה איסורין שאסור לכנוס קיי"ל שאם כנס לא יוציא, וגם לא היו הגירושין מועילין להצילה מאיסור דגם פנוי' אסורה לעכו"ם, וע' ע"ז ד' ל"ו דקאמר דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכא בתריה" כו', וא"כ אדרבה ע"י הגירושין