דבר אליהו (קלאצקין) כה

ואנן בעי' שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא", ותמה כת"ר דכיון שמתקיים מצות שריפה בהשלל של הדיוט שפיר קרינן בה ואת כל שללה, ומה בכך דאיכא בה נמי שלל שמים וכמ"ש במשנה דמכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו כו' ואדרבה דווקא משום דמזוזה הוי שלל הדיוט הוא דקאמר ר"א דלא מתקיים בה מ"ש ואת כל שללה הנה כדברי כתר"ה מבואר בחדושי הרמ"ה ז"ל לעיל ד' ע"א ד"ה תניא רא"א וז"ל וכיון דאיכא מזוזה שהיא ממון הדיוט דאי בעי מזבן לה ואכיל להו לדמים והרי היא בכלל משמעותא דאת כל שללה וכיון דלא אפשר לקיומי בזה מצות את כל שללה תקבוץ ושרפת מפני האזכרות שגה שאסור לאבדם כו' איעקר לי' דינא דעה"נ מהכא כו' יע"ש

וכדי לישב לשון פרש"י נלע"ד דדייק לה מדמייתי הכא מסיפא דקרא דכתיב ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל, ולעיל ד' ע"א מייתי מדאמר קרא ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש דהיינו מרישא דקרא, ומזה דייק פרש"י לפרש דהאי שלל שמים הוא ושלל שמים נתמעט מסיפא דקרא כמפורש במשנה, והיינו דפרש"י לעיל ד"ה ואפי' מזוזה, אחת, "וכ"ש אחד מן החומשין או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם כו', ולא הזכיר רבותא טפי שאפי' פסוק אחד שאזכרת השם כתובה שם, משום דדוקא ספר אחד יש בו שיווי דמים ודאי בעי מזבן לה (וע' ב"ב ד' קנ"א ובפרט ספר מהנביאים), משא"כ פסוק אחד שאין בו שיווי דמים ולא נתבטל ע"י מה שא"א לשרפו מ"ש ואת כל שללה, וה"ה מזוזה כשאינה קבוע בדלת הויא ככתבי הקדש דעלמא דהויא שלל הדיוט, משא"כ כשכבר קבועה בדלת שעומדת למצותה דוקא לא הויא בכלל שלל הדיוט (דמצות ללהנ"נ וכ"ז שדר בבית מחויב בזה הגם דאפשר להפקירן), ומדקאמר סתמא אפי' מזוזה אחת משמע דמיירי בכל גונא (אין לדייק מלשון "אפילו" דהיינו דכ"ש כשיש כה"ק, די"ל דהיינו דכ"ש כשיש הרבה מזוזות) ודהגם דהויא שלל שמים ומתקיים ואת כל שללה בשלל הדיוט, מ"מ י"ל דס"ל לר"א דאינה נעשית עה"נ, כהא דקאמר לעיל ד' קי"ב "תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה" וה"נ אין הבית שיש בה מזוזה קבועה בדלת נשרפת קודם שיטול המזוזה ממקום קביעותה וחיבורה דהוי ענין חסרון מעשה, בפרט לר"א לטעמי' דס"ל (ב"ב ד' ס"ו) שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, וכיון דנתמעט משום דיצא זה שמחוסר מעשה נטילה ועקירה כו' ממילא לא מתקיים בה מ"ש את כל שללה, וממילא גם כה"נ דהויא שלל שמים נתמעט (ועכ"פ לא מתקיים מצות שריפה בהבית דהוי שלל הדיוט)

ומה שהוצרך פרש"י לומר "דהאי שלל שמים הוא", י"ל ע"פ מה שהקשה הת"ח אמאי לא אתי עשה דואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש ודחי ל"ת דלא תעשון כן, וההכרח לישב דכיון שבודאי אין כונת התורה לשרוף כתבי הקדש שבנקל לטלם משם ואפשר לקיים המצוה אחר שיטלו משם הכה"ק שלא יצטרך לדחות הל"ת, אלא דממילא נעקר עי"ז דין עה"נ אליבא דר"א, ובעצם שריפת כה"ק ליכא מ"ע לא דחי כעין מ"ש בעירובין ד' ק', ומשום דבעצם אפשר בלא דחיית ל"ת ורק שבמקרה היו בה כה"ק, ואכתי יקשה היכא שהמזוזה קבועה בדלת הבית דממילא א"א לקיים שניהם וכעין מ"ש התוס' ביבמות ד' ו' ד"ה כולה, דגבי שריפת ב"כ סד"א דלדחי דא"א להמתין עד למחר כו' יע"ש ודה"נ א"א להמתין עד שיטלו המזוזה ממקום קביעתה, ודכיון שהיא קבועה בדלת הבית איננה מובדלת ומופרדת מכל העיר והיא בכלל עצם המצוה והדר יקשה אמאי לא אתי עשה ודחי ל"ת, ולזה הוצרך פרש"י לומר "דהאי שלל שמים הוא" ודכיון שהמזוזה הקבועה בדלת שעומדת למצותה הויא שלל שמים שאינה בכלל מצות את כל שללה, ל"ש לומר שידחה העשה לל"ת ומש"ה סתם ר"א ואמר דכל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת כו' בין מזוזה שאינה קבועה בדלת דהויא שלל הדיוט (ודמש"ה מוכיח דמתני' דלא כר"א) בין הקבועה בדלת משום דממילא נתמעט יצא זה שמחוסר כו', ודמש"ה מייתי כאן מסיפא דקרא שנתמעט מינה שלל שמים ודמש"ה ה"ה כשקבועה בדלת כמ"ש. סימן טו

קבלתי מכתב כת"ר והנני להשיבו כי כבר כ' הח"צ ת' י"ד דכיון דספק ח' להחמיר שהוא מדאו' ממילא אם אנו מסופקין אם כונתן הוא להתדיין בב"ד פה או בעיר אחרת צריכין אנו להחמיר כו' יע"ש. וכבר ביארתי בתשובתי מכבר להד"ג בענין חדר"ג. והכא קבלו עליהם בעצמם במה שנכתב בקה"ת שהקנס לא יפטור כו', וגם אי נימא דלענין תביעת דמי קנס, נחשב המבטל קשר השדוכין לנתבע, יש לו דין תובע לענין מה שרוצה לבטל ולהפקיע החיוב והח' שהי' מוטל עליו. ומאן דכאיב לי' כאיבא כו'. וגוף התקנה שהתובע הולך אחרי הנתבע, הגם דקאמר מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה (סנהדרין ד' ל"א) היינו מצד מ"ש הרא"ש דלבדה"ג אין שומעין אלא לנתבע דאל"כ יתנו העניים עיניהם בעשירים ויתבעו אותם ויתנו להם כל תביעתם כדי שלא יצטרכו לילך למרחוק, ולא שייך זה בנ"ד שהחפץ בקיום השדוך אינו רוצה ליקום בדינא ודיינא וכל חפצו הוא רק שמצד השני לא יעשו חדשות ולא יהרסו וינתקו הקשר שנעשה ביניהם ומ"ש כ"ת ממ"ש בת' רש"מ סי' רכ"ב. עיינתי וראיתי שהביא בשם הנוד"ב וכמה גאונים שהמבטל הקשר צריך לילך לב"ד שבמקום הרוצה בקיום הקשר. ולא נתברר שיש חולקין ע"ז אלא ע"פ השמועה מפי פנקס שלא נתקיימו החתימות. ומ"ש שם מד' הר"נ ס"פ מי שהי' נשוי שהבא בכח תקנ"ח עליו הראי' צ"ע דאטו המוחזק מצד תק"ח יש לו דין תובע ובפרט שקבלו עליהם בעצמם בחתימתם בקה"ת (ובפרט לפי המנהג כאן ועמ"ש התוס' גיטין ד' מ"ז)

וע' שער משפט סי' י"א שהקשה עמ"ש הרמ"א דכשהולך הב"ד למקום אחר צריך לילך אחריהם כו' והשמיט דין הש"ס (בר"ה ד' לא) דהגם שיש ב"ד בעיר אלא שהראב"ד הלך למקום אחר כותבין פתיחא, ולענ"ד י"ל שלא הוצרך להשמיענו שמחויבין לילך להראב"ד כיון שהב"ד שבעיר קטן ממנו, אלא דקמ"ל, דההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיפ דאמימר בנהרדעא אזל אמימר למחוזא ולא אזלה בתרי' כתב פתיחא עילווה", וקמ"ל דהגם שכבר עשתה כפי ההזמנה והלכה לנהרדעא ואחר הזמנה הוא שנתחדש מה שהלך אמימר למחוזא מ"מ כתב פתיחא עילווה, ודדוקא לענין עדות החדש אין העדים מחויבין לטרוח לילך למקום הראב"ד באשר הוא שם, ומשום "דא"כ נמצאת מכשילן לע"ל", משא"כ הכא דעבד לוה לאיש מלוה מחויב לטרוח עוד הפעם ולילך למחוזא הגם שכבר טרח מקודם לילך לנהרדעא, ובזה מתיישב מה שהוצרך לומר אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה", ולכאו' קשה דתיפוק לי' דלא דמי לעדות החדש מצד הטעם הקודם, ועפמ"ש י"ל דלענין עדות החדש תקנו שלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד, גם כשיודעין מתחילה מקום הראש ב"ד, וכדי שלא יבא איזה פעם לענין מכשול, וכמ"ש דא"כ נמצאת מכשילן לע"ל, וממילא נשמע דבעלמא צריך לילך אחר מקום הראב"ד, ואכתי סד"א דהיכא שאח"כ נתחדש הליכת הראב"ד למק"א