דבר אליהו (קלאצקין) כג

יהודה דסבר דירושלים נתחלקה לשבטים, ג"כ ירושלים לאו בת אתויי ע"ע, דהא רי"א הולכים אחר רוב המשליכין וה"נ הולכין אחר רוב הרוצחין שהן עכו"ם ושעכ"פ אינן מיושבי ירושלים)

ובגוף ענין הבאת ע"ע כשנמצא ההרוג בתוך העיר, לכאו' כיון דכתיב "נופל בשדה" הא קאמר (ב"מ ד' י"א) ושכחת עומר בשדה בשדה ולא בעיר, ולהירושלמי נתמעט עיר לגמרי וע' כ"מ פ"ה ממתנות עניים ה"ב, וע' סוטה ד' מ"ה רש"י ד"ה ומוטל באשפה, דקרא כדכתיב בעינן, והא דקאמר בשדה ולא צף ע"ג מים היינו דקמ"ל דגם זה נתמעט, ולכאו' הוי בפלוגתא וע' בירוש' ה"ב דלרשב"י היו עורפין אפי' נמצא עומד על מטתו כו', וכמו"כ ארשב"י דאע"פ שאין נחל (ע"ש ה"ה), וממילא לא מוכח מדלא פריך ביומא ד' כ"ג והא בשדה כתיב (וע' פסחים ד' פ"ח ולא כיצחק שכתוב בו שדה כו' אלא כיעקב שקראו בית כו') משום דהו"מ לתרץ דאתי כרשב"י ועדיפא מינה פריך "ועוד לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי הכהו" משא"כ לרבנן דרשב"י ודבעי קרא כדכתיב. אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל. סימן יב בעז"ה יום א' י"ט אלול תרע"ב להרב וכו' מו"ה יחיאל משה שווארצבערג נ"י הרב דפיטשוב (פלך לובלין

) הנני למלא בקשתו להשיב ע"י המוכ"ז ע"ד מה ששאל במכתבו ע"ד הפרה שלצורך רפואתה דקר בה אומן רופא במרצע בין הצלעות ולא יצא פרש אך ידוע שנוקבים בעומק וקרוב הדבר שניקב הכרס אם יש להתיר למוכרה לעכו"ם או דחיישי' שמא יחזור וימכרנה העכו"ם לישראל, והביא כבודו מ"ש בס' דע"ת סמ"ח סק"ד להיתר ושכ"כ בת' מהר"ם שיק סי' ס"ו ושם הביא סניף לקולא ממ"ש בהגהת הטור שבארצות המערב כו' קורעין אותו ע"ג בין צלעותיו וקורעין הכרם ומוציאין ממנה פרש הרבה וחוזר ומתרפא כו' והחוש והנסיון לא יכזיבנו אדם כו' יע"ש, ומה שהקשה הב"ח ממ"ש הרשב"א ת' צ"ח דכל טריפה אפי' חיתה זמן הרבה אסורה, נסתר ממ"ש בסנהדרין ד' ל"ג להוכיח דנטלה האם כשר מתודוס הרופא כו', ובש"כ סנ"ז סקמ"ח דכדאיכא פלוגתא בין הפוסקים וחיתה יב"ח כשרה עכ"ד המהר"ם שיק

ולענ"ד בלא"ה מתישב מה שכתב בהגהת הטור להוכיח מהחשש והנסיון. דהגם דאיכא מיעוטא דמעוטא שהטרפה חיה, היינו דוקא כשאירע כן במקרה ולא כשהדבר מצוי תמיד, דכיון שהמקרה לא יתמיד וכיון שעושין כן בתמידיות בארצות המערב ומתרפאת עי"ז הוי דוגמת מ"ש בסנהדרין שם "שבא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודס הרופא אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אא"כ חותכין האם שלה כו' דהיינו דכיון שעושין כן בתמידיות וקחזי' דמתקיימות הוי הוכחה להתיר, ועמ"ש התוס' בחולין ד' מ"ב ד"ה ואר"י וז"ל שהרי יש בנ"א הרבה שניטל מגולגלת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים כו', דהיינו דכיון שיש בנ"א הרבה והדבר מצוי חזינן דלא הוי טריפות ובמק"א (במלואים לספרי אבן פנה) ביארתי דמ"ש הרשב"א שם וז"ל דשמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת ש א"א להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל י"ב חדש כו', שייך דוקא בעובדא דידי' שכתב הרשב"א שנתברר שעברו עליה י"ב חדש ושא"א להכיר במראית העין משום דאיכא בן שנה דמחזי כבן שני שנים משא"כ כשניכר למראית העין שהיא זקנה בשנים שכבר כ' התוס' (זבחים ד' ע"ה ד"ה איכא)" דבת שלש וארבע מינכר שפיר"

ומ"ש מהר"ם שיק לתמוה עמ"ש התה"ד דענין איסור מכירת בהמה טרפה לעכו"ם מטעם חשש שמא יחזור וימכרנה לישראל הוי רק מדרבנן, דהאמרי' בחולין ד' קט"ו וד' ק"מ ובקדושין ד' נ"ז יומא ד' ס"ז שלא אמרה תורה שלח לתקלה י"ל כעין ודוגמת מ"ש הרא"ש פ' ע"פ אות כ"ה דדוקא בטבול שני שהוא של מצוה הזהירו שלא יהא בו חשש סכנה משא"כ טיבול ראשון שאינו לחיוב וכיון שרגילין בזה בכל השנה ואינם חוששים לקפא גם עתה אין לחוש לזה יע"ש ומשום דכיון שהתורה דרכי' דרכי נועם יש להקפיד ולהשגיח שלא יוכל לצמוח ע"י עשית מצוה איזה חשש סכנה או תקלה (ועי' סוכה ד' ל"ב יבמות ד' פ"ז וגיטין ד' נ"ט ומש"ש), והיינו דקאמר סברא שלא אמרה תורה שלח לתקלה, שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה כדפרש"י, ודסברא הוא שלא תצוה התורה לעשות מצוה שיוכל לצמוח מהמצוה ענין מכשול ותקלה ובההיא דיומא שם וכה"ג הוי דבר הנעשה בתמידיות ורגיל שיצמח מזה תקלה ועפמ"ש מתיישב גם הקושיא שהביא הנוב"ת (חיו"ד ת' מ"ה) לדעת הסוברין דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוי רק מדרבנן משום דאכתי יצמח מהמצוה ענין מכשול הגם שיאכלנה בשוגג דלא חשיב תקלה (עי' סנהדרין ד' נ"ה) ומכ"ש כשיהא בגדר אונס, דאכתי חשיב מכשול עון (וע' יומא ד' פ"ג) [והנה הא דלא קאמר רבא טעמא דאביי דדרכי' דרכי נועם וליכא, לא הוי משום דפליג וס"ל שאין הקפדה בזה, אלא כמ"ש המפרשים דרבא לטעמי' דלקיחת הלולב ע"י דבר אחר שמה לקיחה ואפשר לנקוט בסודרא] ועכ"פ שפיר כ' בתה"ד דהחשש שמא יחזור העכו"ם וימכרנה לישראל הוי רק מדרבנן, ומש"ה לא קאמר הש"ס (ע' חולין דקי"ד) דמש"ה אצטריך קרא להתיר מכירה לנכרי כו' (ע' חולין ד' צ"ד אין מוכרין נבלות וטריפות לעכו"ם כו' שמא יחזור וימכרנה לישראל ובפרט שבנ"ד קיל טפי מעובדא שבתה"ד בספק דרוסה, דהכא יהא ניכר יותר גם לאחר שחיטה הקרע והנקב שנעשה במרצע גם אחר שתתרפא ותגלד המכה וגם גוף האיסור קיל טפי בפרט בנ"ד שלא יצא פרש, (ואפשר שנתרפא ע"י הגירוי שנעשה בצדו החצון שגורם רפוי הגירוי שבצד הפנימי). המברכו בכוח"ט אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין, סימן יג בעז"ה יום ה' ט"ו אייר ל' למב"י תער"ב, כבוד הרב ה"ג כו' וכו' מו"ה מאיר שרגא נ"י ויינשטיין הרב דוואסלאווייץ (פלך לובלין

) ע"ד מה שדרש כתר"ה במכתבו ע"ד האשה העגונה אשא המנוח מעניל דוד שטערין ממחנו, כבר מבואר בח"ס תשו' מ"ג מ"ד שיש לסמוך על תעודת הערכאות, ובנ"ד מירתתי טובא ליתן תעודה מזויפת שמת איש מאנ"ת שעונש המזייף בזה חמור ביותר, ובפרט שהדרישה וחקירה הי' ג"כ ע"י ערכאות הגמינא. והגם שכ' התוס' בפסחים ד' צ"א מהירושלמי דמטעם אשר פיהם דבר שוא אין שוחטין עליו וגם הבבלי מחלק בין ביהא"ס דא"י וע' ב"ב ד' מ"ה וביבמות ד' כ"ה דלא דייקי, הכא דמיררתי דייקי היטב

ובבר"י לחותני הגאון זצ"ל סי' ל' כתב להוכיח דאפילו א"י שאינו מסל"ת נאמן כשאומר שא"ל פלוני ישראל שפב"פ מת משום דמירתת שלא יותפס בשקרו, ממ"ש ביו"ד ספ"ו ס"א שלוקחין בצים מן העכו"ם כשאומר של עוף פלוני הם משום דמירתת שמא יביאו בצי אותו העוף ויראו שאינם דומים זה לזה ולענ"ד צ"ע, דשאני התם דמירתת משום שאם יתגלה שקרו וזיופיו לא יוסיף ישראל לקנות אצלו וכעין הא דאומן לא מרע אומנתו, וכן מ"ש ביו"ד סי' קכ"ט בדין מכירת יין כשירא שיהא נתפס כגנב ולא ישאו ויתנו אותו, ואפשר שיתבעו ממנו ג"כ ההפסד