דבר אליהו (קלאצקין) רה

עיירות דכשפתוח לבתים הוי ביתך וא"כ אין מקום חיוב כשעשרה בתים פתוחים זל"ז כיון שאין החיוב מצד פעולת הכניסה אלא מצד שהבית צריך להשער, ושפיר מקשה המרדכי דפשיטא. ואצ"ל כמ"ש הגאון ר"נ בנעט זצ"ל דקושיית המרדכי הוי רק לחד פירוקא, וא"ש מה שהשמיט הר"ן ד' רמב"ן בהשגותיו על רז"ה מהא דבי ארזיקי ובריי' דמזוזה מיירי ג"כ בב"ש שפתוח מצד א' לר"ה ומצד הב' לחצר ובאמצע פתוח לבית דמש"ה נותן ג"כ ביציאתו מן החצר לב"ש ואילו לא הי' פתוח לבית לא שייך לקבוע מזוזה בדרך יציאה למקום פטור וניחא מה שהטור לא הביא מ"ש הרמב"ם דשער הפתוח מגינה לחצר חייב אחיו הדוש"ת שניאור זלמן. מפני טשטוש הכתב וחסרון הסדור נעתק כאן רק מעט מזער מהקונטרס של כבוד אחי הרב הגאון שי' שהאריך בהענין הזה. ט בעז"ה ג' ניסן תרנ"ד לפ"ק האראדאק (פלך ווילנא) כבוד דודי חרב הגאון הגדול האמיתי המפורסם בכל אפסים פאר הדור והדרו אוצר התורה והיראה והמדע אור. שבעת הימים נ"י ע"ה פה"ח כקש"ת מרנא אליהו שליט"א הגאב"ד דק"ק ברעזי

אמרתי לרשום איזה גרגרים מהערותי על ספרו אבן הראשה

א) בסי' ג' בההיא דב"מ ד' נ"ח השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, הביא מ"ש הקצה"ח דכיון דאסור לשכור פועלים בשבת בשכירות, א"א לאוקי כשהי' יכול לקדם ברועים ומקלות בשכר, ומה שהקשו דכמו שהתירו בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד ה"ה בגנבים ולסטים שיכול לומר שהמציל אינו מפסיד, ולדידי צ"ע כיון דליכא פסידא לדידי' שלא יצטרך לשלם להקדש, משום דמה שנמנע מאמירת כל המציל אינו מפסיד הוא נמנע משום איסור שבת ואנוס הוא מצד האיסור (וע' שבת ד"ד תד"ה קודם)

ב) בסי' י"ב כ' דל"ש לומר מיגו דחל על החלב כמו דלא הוי איסור כולל במיגו דלכשתשחט תאסר משום טרפה, עדיין קשה דתחול איסור טרפה בשעת התהוות חלב חדש דהא אותו דבר המטריף כדקאי קאי, ובמגו תחול הטריפות גם על הבשר אלא דבלא"ה אין שום קושיא דהא א"א שיחול איסור טרפות על החלב מבלי שיחול תחלה על הבשר דאיסור החלב הוי רק מצד מה שיוצא מן הטרפה, וז"נ כוונת הכו"פ

ג) בסי' י"ז כ' דלדידן דקיי"ל שאין לערב שב"ש ממילא קיי"ל כהירושלמי שאין לעשות סעודת פורים בשבת, ומוקשה לי דהא בשבת לא שייך זה כמ"ש המ"א סתקמ"ו סק"ד ועמ"ש הח"ס או"ח סקס"ח ובת' רע"א סי' א' בהשמטות, וכוונת הירוש' דיצא זה ששמחתו ביד"ש עכצ"ל דה"פ דכתיב ימי משתה ושמחה וצריך שיהא דוקא ביום שהיו"ט דידי' הוא ע"י ב"ד משא"כ בשבת דעיקר קדושתו בידי שמים, וע"כ יש לפרש כן דאי כפשוטו יקשה מאי צריך קרא להכי תיפוק דאין מערבין שב"ש

ד) בסי' י"ט כ' דדוקא גבי תופס לבע"ח כו', ע' נה"מ סק"ה, וכבר כ' הר"ן בב"מ דע"א דבעי שליחות דבעל הממון וע' ירוש' פ"ד דמע"ש ובפ' האומר שאין אדם עושה שליח לקבלה במתנה כו' ועמ"ש המח"א

ה) בסי' כ' כתב די"ל דלעולם בזמן הבית זמן ספירה בתחלת הלילה כו', לדעתי כיון שתקנו זכר למקדש כעין דאו' תקנו, אלא די"ל דלענין מצוה מדרבנן גם סמוך לחשיכה חשבי' לילה (ועמ"ש התוס' ריש ברכות ובפנ"י דבתפלה הקילו ולא חששו לתרי קולי דסתרי אהדדי) ודכיון דיוצא י"ח סמוך לחשיכה יש בזה עדיפות לענין תמימות, משא"כ בזה"ב דהוי מה"ת בעי לילה ממש דהא ילפי' מקרא דביום הביאכם

ו) בסי' ל' הקשה להרמב"ם ממ"ש בזבחים ד' ע"ט, ונ"ל לתרץ לפמ"ש התוס' בנדה ד' כ"ב ד"ה לפי דהא דמטמא מסברא הוא דוקא בו ביום שראה זיבה אבל אח"כ אי לאו קרא לא מטמא ולא סותר, וא"כ י"ל דדוקא בהא דמטמא מסברא מקשה המרדכי שיתבטלו הצחצוחי זיבה כו', משא"כ הברייתא דמיירי בכל שבעה דאינו אלא מקרא דזאת תורת וא"כ יש בזה טומאה עצמיית וע' נזיר ד' ס"ו

ז) בסי' ל"ו תמה עמ"ש הנה"מ דכשהחזיק בקנין חזקה של שכירות בהכנסת כלים לתוכה כיון שהחזיק בא' מהם קנה כולם, לדעתי מוכח ממ"ש בב"ק ד' י"ב דקאמר אלא להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי דמו למה לי עומדין בתוכה הא אמר שמואל מוכר לו עשר שדות כו', הגם דקנין דקרקע לא מהני בעבד, ונפשט דינו של השואל ומ"ש דכיון שלא קנה גוף הקרקע אין דבר שיחברם, הא כמו"כ בקנין חזקה לא קנה גוף הקרקע בשכירות וכיון דאיתא בתוספתא דוכן בשכירות דא ודא אחת הוא, והגם דשאני קנין נעל וגדר שקנה גוף הקרקע לפירות משא"כ חזקת תשמיש שאינו אלא שעבוד לפמ"ש הנה"מ אכתי לא גרע מבית ושדה דהגם שלא קנה עצם הקרקע והבית הוי תלוש ולבסוף חברו מ"מ הקרקע שביניהם מצרפם ומכ"ש הכא והנה בהא דאמרי' דל"ש אלא שנתן דמי כולן מפרש בפרש"י ור"ן דקאי אאג"ק. ומדקאמר דתניא כוותי' דרבא מברייתא דמכר לו עשר שדות כו' בד"א שנתן לו דמי כולן כו', עכצ"ל דאין שום עדיפות בקנין אג"ק ודמש"ה מוכיח דגם בקנין אג"ק דוקא כשנתן דמי כולן, וא"כ כיון דבקנין אג"ק מהני אף קרקע בשאלה ומטלטלין במתנה כמ"ש התוס' בב"מ ד' י"א ובש"כ סי' ר"ב סק"ב הגם דשאלה הוי רק קנין פירות (וע' ריטב"א ב"ק ד' ע"ט ובב"מ ד' צ"ז) נשמע מזה דה"ה לענין מחובר. משא"כ לשיטת הרי"ף ורמב"ם וש"פ דבאג"ק לא בעי שיתן דמי כולן דחזינן שיש עדיפות לקנין אג"ק ממילא נסתר הראי' מקנין אג"ק. וע' ב"מ ד' ט' תד"ה משוך

ח) בסי' ל"ז כתב דמצד שגם בלא דבריו לא היו מחזיקין אותו בבירור לשוגג מש"ה יכול לומר מזיד הייתי ולא שייך לומר אאמע"ר, וקשה לי דא"כ לא, שייך לומר מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות דשמא הוא מזיד ולא סגי לי' בגלות, ואי נימא שמצד צירוף הודאתו חייב גלות א"כ הו"ל להתוס' להקשות בפשוט דהו"ל לומר האמת שלא הרג וממילא לא הי' מתחייב גלות ע"פ עדותן כשאומרין שמסתפקין א הי' שוגג ולפמ"ש הטעה"מ בפ' ביאת המקדש דליכא חיוב הזמה אלא כשהבע"ד מכחיש עכצ"ל דמיירי שאמר לא הרגתי, ול"ל שמחייבין אותו לענין גואל הדם דבין שוגג ובין מזיד בלא התראה נהרג ע"י גואל הדם דא"כ מה ירויח כשיאמר מזיד הייתי, ועכצ"ל שהדברים כפשוטן שהעדים מעידין שהרג בשוגג ודמ"מ יכול לומר שהי' מזיד ושבדרך ערמה וצדייה עשה מעשהו שיהא נראה כשוגג וא"כ שפיר הקשה המהרש"א דמה זו מגו הא אאמע"ר, רק דיש ליישב דהתוס' הכא קאי בשיטת הריב"ם בהג"א פ'