דבר אליהו (קלאצקין) רד

ע"י אכילתה חב"פ ולולי זאת לא הי' בא החלב כשאינה אוכלת מאכל אחר. וגם י"ל דכיון דהיתר חלב חידוש הוא דוקא איסור אמה"ח דאיכא תקנתא לאיסור ע"י שחיטה (ע' חולין דס"ט) וגם כרשיני עכו"ם איכא היתר לאיסורא אם העכו"ם יבטל הע"ז (וגם לאיסור דם משכחת היתר ע"י בשול) משא"כ חמץ שאין היתר לאיסורו כל ימי הפסח וע' נודב"ת חיו"ד סל"ו דההיא דבכורות ד"ו לא אתיא כזעירי דהא חלב אינו ראוי לכפרה, וצ"ע דהא דם האברים בלאו ואי נימא דהיכא שכבר קודם הבישול לא הי' ראוי לכפרה לא פקע איסורא בבישול ממילא ה"ה גבי דם הנעכר ונעשה חלב גם בב"ח שנתבשל באיסורו עומד. וגם הא אין כוונת הגמ' לומר דסד"א דלוקה עליו אלא דסד"א דאסור משום דאתי מאיסורא, ועמ"ש הח"י סתס"ז סקט"ז ואי נימא דהוי שלכדה"נ כמ"ש הכו"פ ס"ס אסור עכ"פ מדרבנן גבי חב"פ. אחיו הדוש"ת מלונ"ח אברהם (הגאבד"ק לאזניא פלך מאהליב). ח ב"ה ג' כסלו תער"ג ברכת החוה"ש לכבוד אחי הרב הגאון הגדול מאור הגולה מו"ה אליהו שליט"א

נשאלתי כעת מרב אחד אם בת גרושתו שהולידה מאיש אחר לאחר גרושתה אסורה לו משום בת אשתו, והנה מלשון המשנה יבמות ד' מ"ט נשאת לאחר ומתה מותר באחותה מוכח דקודם שמתה לא משכחת היתר באחותה גם כשנולדה לאחר גירושין. ועמ"ש התו"י ד"נ דנשאת לאחר נמי אצטריך דלא תימא דכיון שנשאת לאחר כמתה דמיא מאחר דאסור להחזיר גרושתו משניסת. ולכאו' מדקאמר דכאן שנה ר' משנה שא"צ ולא קאמר דקמ"ל דיוקא דאסורה גם כשנולדה לאחר גירושין מוכח דגם זה הוי מילתא דפשיטא שא"צ להשמיענו, והא דקאמר בתוספתא פ"ו ה"ג גרושה מותרת לחזור למגרש לפיכך חייב על קרובותיה חלוצה אסורה לחזור לחולץ לפיכך פטור על קרובותיה, בודאי אין כוונת התוספתא לומר דדוקא כ"ז שמותרת לחזור למגרש דהיינו קודם שניסת לאחר ודלפ"ז יהא האיסור רק מדרבנן לפי שרגיל הדבר שיחזור וישאנה (וע' כתובות דכ"ח) וכוונת התוספתא שע"י הגירושין לא נפקע איסור קריבות וממילא ה"ה אחר שניסת לאחר דאטו נשתנה עי"ז מעשה הגירושין ואדרבה מה שע"י הנשואין אסורה לחזור להמגרש וכמ"ש אחרי אשר הוטמאה הוי הוראה שע"י הגירושין לא הויא כמו שלא ניסת לו מעולם משא"כ חלוצה שגם קודם חליצה הי' רק זיקה בעלמא וכשחלץ נפקע הזיקה אחיו הדוש"ת ומברכו בכט"ס מאדה"ש שניאור זלמן (הגאבד"ק ראהאטשאוו פלך מאהליב)

ע"ד השאלה בענין חיוב מזוזה בטאמבור שאין בו ד' על ד' אמות והוא כבנין בפ"ע סמוך להקארידאר שהוא כמו בית שער שפתוח לבית ולחצר ומלבד מה שיש לדון מה שהפתח עשוי רק לאורחים נכבדים ואינו דומה לפתח שאינו רגיל שבבית עצמו, ולא אפי' לב"ש הפתוח לבית וחצר שהביא במרדכי לענין פתח שאינו רגיל, מלבד זה הוא פחות מדע"ד, אלא שהפ"ת סי' רפ"ו ב' בשם החמו"ד דשיעור דע"ד נזכר רק בבית דירה ולא בב"ש ומרפסת וגנה

ובירוש' פ"ק דיומא גבי שערי עיירות ומדינה קאמר וכי שערי בית דירה הן אלא שבהן נכנסין לבית דירה, ונראה מזה דהחיוב בא בשביל הפעולה שיש בהשערים בשביל שהם פתוחים להבתים שבתוכם, וא"כ לא הי' מקום לקושיית התו"י ד' י"א ד"ה ואחד, דאם נבנה השער קודם הבתים דהו"ל הוקף ולסוף ישב הא לגבי עירובין דמדרבנן לא חשיב כו', דשאני מדידת התחום מחומת העיר דוקא כשישבה ולבסוף הוקפה אזלי' בתר תשמיש בני העיר, וכן ההיא דמגילה ד' ג' יליף מקרא, משא"כ הכא שנתחייבו בכל אופן כשהגיע החיוב, אלא דלפמ"ש התוס' מקודם עכצ"ל דשערי מדינות עדיפי מבית שער דהו"ל כפתח חצרות שהם גדולי' ונכנסין דרכן לבתים, ובלא הירוש' הי' מקום לומר דבשעריך קאי על שערי עיירות ודהוי גזה"כ משא"כ להירוש' דיהיב טעמא שבהן נכנסין לבית דירה עכצ"ל שאין החיוב בשביל פעולת הכניסה לחוד אלא דהוי בכלל מזוזת ביתך כעין גבי עירוב כשישב ולבסוף הוקף דכשמודדין התחום מן ההיקף הוי כאילו מודדין מפתח בתיהן, וכעיר היושבת על שפת הנחל, וכן שערי מדינה דוגמת שערי העיר, ומש"ה ס"ל להרי"ף דגם להש"ס דילן יש חיוב בפתוח לבתים, ובלשון הרמב"ם פ"ו ה"ח לפיכך אחד שערי חצרות כו', ודחייב כל שמשמש לצורך כניסה וכן כ' דאפי' עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כו', דקמ"ל דחייב הגם דכה"ג אין החצון משועבד ושייך לתשמיש בית הפנימי ר והנה כשהדיורין הפנימי' הם של עכו"ם ע' בעירובין ד' ע"ה שנעשה כאו"א בית שער לחבירו. והוא פתוח לבית עכו"ם ולפר"י דב"ש חייב גם כשאינו פתוח לבית החיוב רק מדרבנן, אלא דשאני לענין עירובין דאפי' בית שער לבתים העשוין לדירה לא גזור רבנן שיהא מערב לעצמו דכיון שמשועבדת לאחרי' לא חשיבא ורק בב"ש דיחיד חשובה דירה שתתן עירובה לעצמה, משא"כ לענין חיוב מזוזה דמדאורייתא י"ל דכיון שעשוי לדירה לא נפקע החיוב בשביל מה שפתוח ונעשה ב"ש להדיורין הפנימים שהם עכו"ם ועמ"ש הגרע"א הובא בפ"ת סק"ג דבבית שאין בו דין חלוקה ופעמים הישראל משמש בכולה ופעמים השותף הא"י משמש בכולה י"ל דחייב במזוזה דכה"ג יש ברירה ע"ש, וכה"ג נהי שמשועבד להדיורין א"י אין להם דין חלוקה בגבולו, (משא"כ בסתם עיירות דישראל וא"י דרין ביחד וממילא שייך דין חלוקה דמי יכול לכוף לשותפים שיכנסו בשער א' דוקא, ואולי מש"ה השמיטו הטעם משום סכנה המפורש בגמ', די"ל דס"ל להגמ' דהחיוב משום דביתך קרינן בהו ומשום דכאו"א משתמש בכולה ודלא שייך בזה דין חלוקה ומש"ה דוקא מטעם חשש סכנה פטורין משא"כ להרי"ף ורמב"ם שהחיוב מחמת פעולת הכניסה וממילא שייך דין חלוקה בשערים וממילא פטור גם היכא דליכא חשש סכנה ועפ"ז יש ליישב מה שתמה בש"כ סק"ו על העט"ז שכ' דלא כטעם הש"ס והנה עפמ"ש י"ל שדינו של החמו"ד תלוי במחלוקת הראשונים דלהרי"ף ורמב"ם יש חיוב בב"ש אפי' כדלית דע"ד ומחמת פעולת הכניסה לבית משא"כ לשיטת התוס', אפי' כשפתוח לבתים דוקא כשיש דע"ד שיעור בית משא"כ בפחות משיעור זה וכל דתקון רבנן כעין דאו' תיקן דלא הוה במידי דאינו משמש רק לצורך כניסה. וממ"ש בלשון התוס' דכיון שנכנסים דרכם לבתים כו' משמע עיקר הטעם דהשערים גדולים ורחבים שייכים להבתים, ולכאו' י"ל מ"ש הר"ן בסוכה בשם התוס' דדוקא בב"ש הפתוח לבתים יש חיוב מדרבנן שאינו סותר למ"ש התוס' כאן דהכא מיירי כשיש דע"ד ודכה"ג א"צ שיהא פתוח לבית (וע' סוכה ד' ח' תד"ה ותיהוי דדלמא ר"ח מיירי באינו פתוח לבתים, ובטור בשם רז"ה וראב"ד וגבי הא דבי ארזיקי) ועכצ"ל לענין שערי