דבר אליהו (קלאצקין) רג

והנה כבר כ' הכ"מ פט"ו מה' תרומות בשם מהר"י קורקוס די"ל דבגמרא מוקי לפום דסבר המקשן שאין חילוק בין נפלה להפילה ע"ש, וע' כו"פ סק"י סק"ו שהק' ממ"ש שלהי ע"ז ולתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח, דהא כששורף אחד מהם הותרו כולם, ולדעתי י"ל דלפום דפריך המקשן דימותו כולן דעכצ"ל דס"ל להמקשן דכשהומת השור ע"פ ב"ד הוי כמו שנעשה ממילא, ומשום שלא כיוון לבטל האיסור, מש"ה לשיטת המקשן מתרץ דרב דאמר כר"א (ואולי ז"ש שאין חילוק בין נפלה להפילה", היינו כשהפילה ע"פ ציווי ב"ד) משא"כ רב גופי' די"ל דס"ל שיש חילוק בין נפלה להפילה גם כשהפיל כדי לקיים המצוה וראיתי בקובץ כנסת חכמי ישראל קונטרס ה' שהרב הגאון דבערזאן הביא ממ"ש בכורות ד' כ"ה תד"ה שער בכור, דמתכוין דדם כנשר גיזה, וז"א דכוונת התוס' דבודאי לא ישחוט בשביל הדם אלא בשביל הבשר, ודמא ממילא נפיק (וע' כתובות ד"ה) משא"כ כשיבחר לשרוף ככר א' מהככרות העומדות לשריפה (ובהיסק גדול ישרפו כולם ביחד ובל"ז שאני הכא שההיתר דוקא ע"י תערובת), ויש שהעיר שם ממ"ש בגיטין ד' נ"ד דגברא לתקוני קא מכוין כו' (לענין הפרשת חלה מעיסה שנפל לתוכה בריה), וז"א, דשאני התם דבשוגג לא קנסו גם כשעשה מעשה בידים, משא"כ הכא, דכשהפיל בידו אפי' בשוגג קנסו אטו מזיד [ודרך אגב ראיתי בכנח"י שם בענין חשש מיעוט שאין מצוי כשנטבע במשאל"ס, דהיינו לפי שיש לבעל קנין ממון באשתו וא"ה בממון אחה"ר, ודבריו תמוהין, שהאשה לא הקנית א"ע לענין שתתעגן כשיטבע ויאבד, ואין כאן הוצאה מהמוחזק

], ואמרתי לכתוב ליקרת כ"א הגנ"י הנלע"ד לתרץ הא דקאמר חולין ד' ק"מ דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והקושיא מפורסמת דכיון שבטל ברוב אין כאן איסור כלל, ועמ"ש הח"ס יו"ד סי' שי"ט, ולכאו' גם להראב"ד דמה"ת אסור לבטל איסור לכתחילה אכתי הא אם בטלו בשוגג מותר וגם במזיד אינו אסור אלא להמבטל בעצמו וכשעושה ע"פ ציווי התורה דינו כשוגג ומותר אפי' לדידי', ולשון הגמ' מורה שהתקלה הוא לאחר השילוח דאי על השילוח עצמו הוא עושה ע"פ ציווי התורה ואין לומר דא"כ נילף מהכא דמה"ת מבטלין איסור לכתחילה, דז"א, דהא איכא למימר דשאני צפורי מצורע משום שגדול השלום כו' והגם דאינו דוחה עשה דשילוח הקן שאני איסור ביטול לכתחילה שגם לדעת הראב"ד אינו בגדר עשה שיהי' לאו הבא מכלל עשה, וליישב כ"ז נלע"ד לפרש דכיון דצפורי מצורע הם צפורי דרור כמבואר בפי"ד דנגעים שדרים בבית כבשדה (וע' ביצה ד' כ"ד) ומבואר במד"ר פט"ז דרשב"ל אמר צפור דרור שאוכלת מפתו ושותין מימיו כו' יע"ש, ובתו"כ שאם שלחה וחזרה לתוך ידו מותרת וכיון שצפור דרור הורגל בבית אפשר שיחזור למקומו למקום קביעותו וכל קבוע כמע"מ דמי, והא דקאמר בנזיר ד' י"ב קאמינא לך אנא אשה דלא נידא ואמרת לי את איסורא דנייד, היינו כשפרח א' מהקן לאויר העולם משא"כ כשיחזור למקום קביעותו, ובזה מדויק לשון פרש"י בחולין שם שכתב שאם ישלחנה יהיו בנ"א צדין אותה לאחר זמן, דלכאו' מיותר הלשון לאחר זמן, ועפמ"ש מבואר כוונת פרש"י דכשתחזור למקומה יכירו אותה שזו היא שנשתלחה ודוקא לאחר זמן ישכחו ויבאו לידי תקלה וכן הא דקאמר ד' קט"ז גבי שלוח הקן, י"ל דכיון דצפורים שקננו בטפיחים ויוני שובך ועלי' ואווזים ותרנגולים שקננו בפרדס חייבין בשילוח, יאסרו מה"ת כשיחזרו אחר השילוח לקינם מקום קביעתם (והגם שמחויב לשלחה אפי' כמה פעמים עד שתצא מתח"י, לאחר שתצא מידו יקחנה כשירצה ובודאי תחזור לקינה וגם לענין אברי שעיר המשתלח י"ל קצת), ויטיב כ"א הגנ"י להודיעני חו"ד הזכה ובהירה כי לפע"ד קרוב הדבר לאמת, אחיך המתבשם ומתענג באור תורתך אברהם

, מ"ש כ"א הגנ"י בספרו הבהיר אמרי שפר סי' פ' והביא מהא דפרש"י בסנהדרין ד' נ"ח שגם העכו"ם הנשואות כו', הנה בלשון הרמב"ם פ"ט ממלכים וז"ל משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ואח"כ כ' הרמב"ם ומאימתי תהי' אשת חבירו כגרושה כו' או שתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, ולא הזכיר דה"ה משתפרע ראשה בשוק, ודוקא כשהאדון עושה כן מראה בזה שמפרישה מעבדו משא"כ כשהיא מעצמה עושית כן, ובפרט שדרכן להתנהג בפריצות (ודמ"ש בגמ' משפרעה כו' אפשר דמפרש הרמב"ם דהיינו כשעשתה כן ע"פ ציויי האדון) ומ"ש כ"א הגנ"י מדלא חשיב זה בכלל עעד"מ, לכאו' הא חשיב מאכילתו שאינו מעושר בכלל עעד"מ הגם דבזה"ז הוי רק מדבריהם ועמ"ש הה"מ פכ"ד מאישות והנה רבינו הצ"צ אה"ע ח"א תשו' קל"ט הביא להוכיח מדפרש"י בשבת ד' ס' ד"ה אוגרת בה שערה, דאפי' היוצא חוץ לצמתה הוי ערוה ודלא תליא במנהגא מדפריך הש"ס דתהוי כבירית ולא מתרץ דגזרי' אטו מקום שנהגו לגלות אותה שער, והוכיח מזה לסתור דברי המהר"ם אלשקר שהביא במ"א סי' ע"ה, וכששערותי' קלועות עוד גרוע יותר וע' סוטה ד' ט' היא קלעה לו את שערה לפי שהקליעה הוא ליופי (וע' עירובין ד' י"ח) ושיסתכלו בה, ועפ"ז הי' מקום לומר בההיא דכתובות ד' ס"ו שהביא כ"א הגנ"י, וע' פרש"י ד' ע"ב ד"ה אזהרה, דמדעבדי' לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כו', ומוכח דכשקלועות חמיר טפי, וע' שבת ד' נ"ז תד"ה אי כבלא דמש"ה לא תני ברישא פיאה נכרית דפשיטא שאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפה משום דמחכו עלה ודלא אמרי' דאדרבה לא שלפא משום צניעות וכדפרש"י ד"ה שפיר דמי, ובצ"צ שם מבואר דגם התוס' מודים דהיכא שיתגלה ראשה ל"ח דמשלפא ומחוי' ודממילא עכצ"ל דלא במנהגא תליא, ומ"ש כ"א הגנ"י בענין גוף הילפותא, דהא מ"ש ופרע היינו סתירת הקליעה, עמ"ש המזרחי פ' נשא דהגם שהפריעה הוא לשון גילוי וכדפרש"י פ' כי תשא עה"כ כי פרוע הוא מ"מ מפיק הכא מיתור הלשון ופרע את ראש האשה שסותר קליעותיה, וע"ש בגור ארי' שהביא דאמרי' היא גלתה לו את ראשה לפיכך הכהן כו' מדאמר גבי סוטה לגלות ראשה משמע ששאר הנשים לא ילכו פ"ר, הרי דמפרשי מ"ש ופרע גם אגילוי ראש לחוד, והגם שלפנינו הגירסא בגמ' היא קלעה כו' אפשר דהיינו הך שגלתה שערותי' להתנאות ועכ"פ מוכח דלא כמ"ש המ"א דיש חומר טפי כשסותרות קליעות שערן, וכן דברי כ"א הגנ"י המיוסדים על דברי המ"א מפורכים לפמ"ש

בד' הרמב"ם פ"א ממחו"כ באשה שאינה יודעת אם עד שלא נתגיירה ילדה כו' הקשו האחרונים נוקי בחזקת מעוברת ודהשתא היא דילדה, י"ל לפמ"ש בש"א החדשות דח' דהשתא לגבי ח' דמעיקרא הוי ספק וע' ב"מ ד' ק' ובמ"א סתס"ז סקי"ח דל"א דהשתא הוא דאתרע היכא דליכא חזקה וע"ש בח"י, (ועפמ"ש יש להעיר עמ"ש כאאמו"ר ז"ל בספר סי' ה'. וכן הנני להעיר בדברי כ' אחינו הרב הה"ג רש"י שי' כשלקחו העור לצורך ס"ת, דכיון דקאי גברא בחזקת חיוו כתיבת ס"ת וחיוב קריאה סמוך מיעוטא לחזקת חיוב

) בענין מ"ש האחרונים לדמות החלב של בהמה האוכלת חמץ בפסח לפרה שאכלה כרשיני עכו"ם, לכאו' שאני התם שנתפטמה גם מאכילת היתר משא"כ הכא שבא החלב