דבר אליהו (קלאצקין) רא

חוץ מחש"ו כו' ולא דייק הכי דהתם ע"כ במדבר קיימי' מדקרא את המגילה כו' ע"ש, וצ"ע, דהיכי מדייק דחרש דומיא דשו"ק מדקתני להו גבי הדדי, דהא חזינן דבמגילה וריש חולין מיירי כשהחרש הוא מדבר, אע"ג דסמכינהו אהדדי, לזאת נלע"ד דאולי י"ל דמ"ש התוס' בסוף ד"ה נשים שייך למה שכתבו בתוד"ה חרש, ושלא הוצרכו התוס' ליתן טעם על מה שכתבו דל"ש לאקשוי אמאי תנא נשים לשון רבים, דמצינו כן בש"ס בהרבה מקומות (וע' בס' הקדוש ע"מ מאכ"ח ח"ג פ"ח עמ"ש הגיורת והשבוי' והשפחה שנפדו ושנתגיירו דפתח בלשון יחיד וסיים בל"ר, ונתן טעם ע"ז ע"פ סוד), ומצינו בכמה מקומות שכ' התוס' דל"ש לאקשויי ולא ביארו טעם הדבר (וע' פסחים ד' ל"ו ד"ה אוציא ובמהרש"א), ובאו התוס' רק לתרץ הא דמדייק הש"ס דחרש הוי דומיא דשוטה וקטן מדקתני להו גבי הדדי, דהיינו דכיון שהפטור שלהם לא הוי מחד טעמא, דטעם פטור חרש ושוטה הוי לפי שפטורין מכל המצות משא"כ קטן דלא ידעי' לפטור אלא מק"ו דנשים וממילא הו"ל להתנא למיתנא קטנים בהדי נשים (וע' ברכות ד' כ' תד"ה וקטנים שדרך התנא לשנות יחד נשים וקטנים, וטומטום ואנדרוגינוס ששייך להפטור דנשים הו"ל לשנות אח"כ), ומזה מוכיח הש"ס דחרש דומיא דשוטה וקטן דלאו בני דיעה, ודמש"ה הסמיך התנא קטן לחו"ש כדי שנדע דמיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר (כעין זה כתב בבאר הגולה חו"מ סי' תט"ז שהמעתיק העתיק שלא במקומו) והנה גם אם נאמר שאין לפרש דדברי התוס' כאן שייך למ"ש בתוד"ה חרש, אכתי יתישב בזה שאין קושיא מהא דמצינו במגילה ובחולין דהגם דנקט חש"ו בהדדי מ"מ מיירי בחרש המדבר ושהוא בן דיעה די"ל דהכא שפיר דייק הש"ס, משום דהכא ילפותא של הפטור בקטן יליף מק"ו דנשים ולא דמי לחרש ושוטה, ומדתני לקטן בהדי חרש ושוטה עכצ"ל דמש"ה הסמיך התנא קטן לחו"ש כדי שנדע דמה שו"ק דלאו בני דיעה כו' וע"ד קושיית התוי"ט, אולי י"ל דשאני למנין מצות שמחה וכה"ג, משא"כ לענין ראי' דגמר מהקהל, ובפרט אס"ד דחרש המדבר ג"כ פטור דממילא עכצ"ל דגמר מהקהל, ודממילא דוקא משום דנשים פטורות פטורים קטנים

ב] בשבת דקי"ג בפרש"י ד"ה מותר לטלטלו, תמה הגרע"א דאטו משום שאין מקפיד עליהם לא הוי מלאכתו לאיסור, עמ"ש הה"מ פכ"ו דאפי' לא קפיד מקרי מלאכתו לאיסור כמ"ש ד' קכ"ג, ובר"ן ורי"ו נתיב י"ג מפורש כפרש"י, ולכאו' עכצ"ל דשאני קורנס של זהבים דקפיד קצת וכדפרש"י ורק משום שנתקן ע"י הכאה על הסדין לא הוי מוקצה מחמת חס"כ והוי רק מלאכתו לאיסור, משא"כ כלי אורגים דקנים כאלה מצויים הרבה ואינו חושש אם ישתמשו בהם תשמיש אחר, ס"ל לפרש"י דהוי כמו שמיוחד להיתר ולאיסור (וע' סי' ש"ח כשהחליט בדעתו שלא להשתמש בהסכין לאיסור), והא דלא ניחא לי' לפרש"י לפרש כהרמב"ם דמלאכתו לאיסור שרי לטלטל לצורך גופו, י"ל דכיון דמימרא דכלי קיואי כו' קא"ל רב יהודה משמי' דשמואל, רב יהודה הא ס"ל דאסור, והרמב"ם כ' לפום דקיי"ל כרבה דקאמר אלא מעתה כו' אחיו דו"ש מחכה לישועת ד' ותחזנה עינינו בקרוב בבנין נוה שאנן ישראל איסר יעקב. ה

בענין שריית עגלים קודם הפשטת עורן אם מועיל השרי' לענין שלא יאסרו לפי ששהו ג"י בלא מליחה הנה גם להתוס' בפסחים ד' כ' (שחולקין על פרש"י) דוקא לענין הכשר מהני הכשר העור בתורת שומר, אך הא קיי"ל שמולחין הרגלים ע"ג עורן וע' ט"ז ס"ס כ"ג שאין דם בעור (ומ"ש מההיא דיומא ד' מ"ח, י"ל לכאו' דהיינו מה שהעור מלוכלך מדם השחיטה והגם דכיון שאין דם של עצמו לפלוט לא יפלוט דם דאחריני כעין דל"מ מליחת צד השני אחר יב"ש משום דשוב אין לו ציר של עצמו לפלוט, שאני טלפים וע' חולין ד' קכ"ב) וממ"ש שבת ד' ק"ח משמע דדוקא בעור עוף איכא נקבי, אך בחולין ד' קי"ט קאמר אלא מעתה תפלין היכי כתבינן ומשמע דגם עור בהמה חלחולי מחלחלא, דאלת"ה הו"ל להביא מימרא דר"ה שכותבין תפילין ע"ג עור עוף טהור, כיון שכל הקושיא הוי לפ"ז רק מצד המימרא דר"ה, וע' מנחות ד' ל"ה דבסתם קולפא חיישי' לנקבים, ועמ"ש הנודב"ת חיו"ד סי"ב דדוקא בחלק החצון של העור אית בי' פרצי, ומש"ה נקט תפלין שנכתבין על הקלף וגורר בצד הפנים עד שנשאר רק חלק החצון של העור, ועפר אני תחת כפות רגליו הקדושים ודבריו נשגבו ממני דאם נאמר דדוקא בצד החיצון של העור הדרא קושיית הש"ס ומי איכא שומר ע"ג שומר ועכצ"ל שמחלחל ויורד עד הבשר ועכ"פ עכצ"ל דגם בבהמה אמרי' כן, וע' ביצה ד' ל"ד שמולגין את הראש ואת הרגלים וע"ש בש"מ דמיירי לאחר מליחה כו', וע' מ"מ פ"ג דיו"ט די"א שלא אמרו ראש ורגלים בלבד וע' סתצ"ט שאין מולגין אא"כ מולגו לאכול העור, ומשום דהוי טרחא ביו"ט, ושמצד המליחה והשרי' קודם הפשט עורן ליכא איסורא, וע' תוה"א בית ג' שער ד' דמ"ש גבי מת"כ דמקום שנהגו למלוג בעגלים כו' ההיא כשניקר חלב וגידים ומלח משום דם ע"ש ועכצ"ל שהי' גם שרייה, ובסי' ס"ח ס"ו שאם רוצה למלוח קודם מליגה כו' וביש"ש פג"ה סי"ב ובאו"ה סי"ז אות ה' וביו"ד ס"ס ע"א שמליחת העצם מועיל למוח שבקרבו, אבקשך לעיין בזה ולהודיעני דעתך, אחיך הדו"ש ישראל איסר יעקב. בעז"ה יום א' לסדר מה טובו אהלך יעקב שנת תדל"ו, ראמאנאווא [פלך מאהליב], שוכט"ס לכ' אחי יקירי הרב הגאון הגדול המפורסם בחריפותו ובקיאותו סועק"ה נודע לשם ולתהלה כקש"ת מו"ה אליהו נ"י

יקרת מכתבו מיום א' העבר הגיעני, והנה במה שהשיב לי בד' הרמב"ם פ"א ממחו"כ די"ל דמיירי באשתהי ובחד עיבורא וכמ"ש בנדה ד' מ' יתיישב בזה מה שהשמיט הרמב"ם מ"ש הש"ס שם דאפי' בחד עיבורא כו', דעפ"ז י"ל דממ"ש דכשהפילה אחר מ' מיום לידתו, דלא משכחת יום מ' לעיבורה בהיתר לזכר, ממילא נשמע דה"ה בחד עיבורא ב) בדבר מה שהקשה כ"א הגנ"י בההיא דמנחות ד' ה' דפריך מקרב היכי קרבה כו', דהא גם אם לא יביאו מנחת העומר אחרת יהיו השירים מותרין ממילא באכילה כשישקע החמה של יום הנף ושמשא ממילא ערבא אינו מחוסר מעשה, אולי י"ל דכיון דשירי' אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה ממילא כשיביאו העומר אגלי למפרע דמשעת הקרבת העומר השני הוא שבא היתר החדש ולא משהאיר המזרח ג) בדבר מה שהשיב על מה שכתבתי לו מכבר בד' המדרש קהלת עה"כ וישוב העפר ובפתיחתא דאיכה א"ר חנינא המוראה דבר קל הוא וכו' וזרקו לאחורי הכבש ל"ב אמה כו', דמשמע שכן הי' תמיד ודלא כלשון הגמ' בזבחים ד' ס"ד דפעמים שכהן זורקן יותר מבשלשים אמה דהיינו רק לפעמים כשהוא הבה במזרח ונעשית בקרן מערבית