דבר אליהו (קלאצקין) קצט

וע"ש דעכצ"ל דגם מצד חשש תערובת חוטי בשר יבש דהוי דאו' אמרי' דאחד מציל על כולן וכמ"ש בנקה"כ כן להדיא וכ"כ בת' רמ"א סי' נ"ד גבי שמן זית שמערבין בתוכם שומן חזיר וכ' הרמ"א חד טעמא להתיר עפמ"ש המרדכי הנ"ל, וכ' דאע"פ די"ל דלא אמרי' דאחד מציל על כולן אלא באיסור סתם יינם דהוי דרבנן, הא מצינו שהחמירו באיסור סתם יינם יותר מדאו', הרי דס"ל דסמכי ע"ז אף באיסור דאו' וא"כ קשה מ"ש בלשון הרמ"א סקי"ד דכן כל כיו"ב באיסור דרבנן דמשמע דדוקא באיסור דרבנן, וכן קשה מה שלא הביא רמ"א מההיא דמחבואה, אך זה י"ל דלא מוכח ממחבואה אלא לשיטת הר"ן דמסתמא מחזקי' לה בטהורה ומשא"כ לשיטת רמב"ם ורמב"ן דדוקא כשאומרת טהורה אני וי"ל דהיינו דוקא מצד צירוף ברי דידה ודאף היא בכלל האיסור וכמ"ש חגיגה ד' י"ד תד"ה בתולה, ורק מעלה עשו ביוחסין, נ"ל ליישב מ"ש דכן כל כיו"ב באיסורי דרבנן דהיינו דבאיסור דרבנן יש להקל אף כשאינו ידוע לנו ששום כותי עשה בהכשר תלינן בסתמא דא"א שלא יעשה אחד בהכשר וכמ"ש המרדכי באו"ה כלל כ"ב דסתמא תלינן הכי וע"ש כלל כ"ה דה"ה בשאר מדינות שאין שם עושי שכר ומ"מ אמרי' דא"א שלא יתקן אופה א' מדבר היתר וקולא כזו הוי רק באיסור דרבנן, וסגנון ד' ההג"ה הוא דאם ידוע שעו"ג אינו מערב כו' מותר ליקח מכולן, ואח"כ כ' דוכן ככיו"ב באיסור דרבנן היינו דבאיסור דרבנן תלינן להקל אף בסתמא שאין ידוע לנו שאף א"י א' עשה בהכשר, והגם דבת' הרמ"א נראה דגם בשמן זית לא הי' ידוע לנו שיש שעושים בהכשר י"ל שסמך א"ע הרמ"א עמ"ש מקודם דמדאכלי לה בימי עינוייהן מוכח דלא מערבי שומן חזיר, ודממילא הוי כידוע לנו בודאי שיש שעושין בהכשר, ובחידושי אנשי שם הקשה דד' המרדכי סתרן אהדדי למ"ש בענין שכר ודבש שנוהגין לתת בתוכו שמרי יין ותירץ דשכר ודבש תמיד נוהגין כן משא"כ פש"ג שאין דרכם בכך רק בשעת הבציר, אך בת' הרמ"א מחלק באופן אחר וז"ל ואע"ג שאוסרין לקנות כמה דברים מן הכותים מכח חשש עירוב יין נראה דוקא בדבר דשכיח וידוע לרבים אמרי' א"א שלא יעשה אחד מהן ולזה מציל על כולן עכ"ל, ועפ"ז יש לפרש מ"ש בהג"ה "דוכן כל כיו"ב באיסור דרבנן", דהיינו דבאיסור דרבנן אף בדבר שאינו שכיח וידוע לרבים סמכי' דא"א שלא יעשה א"י אחד בהכשר, וצ"ע

, ובחלוקו של הרמ"א הנ"ל יש לבאר לענ"ד ד' הירוש' דתרומות פ"י ה"ה ובפ"ב דע"ז ה"ט גבינתא איתקלקלת שאל ר' חגי לר' בא א"ל דבר של רבים אינו נאסר, ולכאו' תמוה דלא מצינו אלא דאין מים של רבים נאסרים שאינו יכול לאסור דבר של רבים אבל אם נמצא דבר איסור בדבר השייך לרבים מהכ"ת נימא שלא יאסר והפ"מ פירש דדבר של רבים כלומר דבר המרובה אינו נאסר מספק שאין מחמירין בהפס"מ, ואינו מובן דלא אשכחי' להקל בהפס"מ רק לסמוך על דעת יחיד וכהא דנדה ד' ט' כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק משא"כ כשאסור מספק וסד"א לחומרא, וגם דלפי' הפ"מ ה"ה בדבר של יחיד כשיש הפ"מ, והא קאמר דדוקא דבר של רבים, והנוע"י פירש דגבינתא אתקלקלת שנתקלקל החותם ושהשיב ר' בא דאין דבר של רבים נאסר דמחמת שהרבה קונים משמשו בידיהם יש לתלות בזה קלקול החותם, וג"ז אין הלשון סובל דמשמע דמשום דהוא דבר של רבים אינו נאסר, וע"פ חלוקו של הרמ"א יש לפרש דזבינתא או גבינתא אתקלקלת היינו חבית שמכונסין בה מיני חגבים וכפי' הפ"מ ואתקלקלת היינו שיצא קול שמערבים גם חגבים טמאין או עפמ"ש בע"א ד' ל"ט שהבאים מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין דאז אין דרכן לזלף עליהן יין ואיתקלקלת היינו שנתודע שיש שנותנין יין גם בהפתק ואוצר וע"ז השיב ר' בא שבדבר השכיח וידוע לרבים אמרי' דא"א שלא יעשה א' בהכשר ומציל על כולן, וסעד לפי' זה מהא דבירוש' בע"א איתא שם לעיל מינה מעשה בספינה של בית ר' שהיו בה יותר מג' מאות חבית ובדק ר' את כולהון ולא מצא אלא אחת שראש ושדרה קיימין ועי"ז התיר את כולן (וג"כ ע"י עילא כמ"ש בירוש') וכמחבואה אחת שמצלת, ומעצם ד' הירוש' דאין חשש זיוף בשל רבים שמעתי מכבר, אך כחוק בלי טעם, וע"פ חילוק תשו' הרמ"א מיושב בטוב טעם, ובנ"ד שהמזייפין ג"כ אין מערבין הרבה כ"כ שלא יתבטל בהיתר, שייך יותר לומר דכיון דידעי' בבירור שיש שאינם מזייפין ואינם מערבין א' מציל על כולם, וע' בת' הרשב"א ח"ד ס"ס פ"ח וז"ל כי בסתם המקומות אחרים אינם עושין כן אע"פ שכזה יוצא ממנו הרבה ויפה מאד וסוחרים בו בכמה מקומות אולי נאמר כי מקומינו אינו רובא דעלמא ובמקומות שאין דרכן להוליכו שם בסחורה מותר סתם הכרכומין עכ"ל, הרי דהגם שכ' הרשב"א מקודם שעושין מבשר השורים חוטים כחוטי הכרכום ומערבים בתוכו ונוסף לזה הם מתקנים אותו על האור במחבת וטחים פני המחבת בשומן חזיר וגם מזלפין עליו יין כדי ליפותו, ועמ"ש הש"כ ס"ק כ"א שהי' ידוע להרשב"א שבכל ארץ ההיא עשו כן, וא"כ בנ"ד הא אין ידוע להסוחרי' במקומותינו, ואם הי' ענין חשש זיוף היו מוכרחין למכור בפחות וע' חולין ד' צ"ה דקאמר וכי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן נאסור את כל המקולין, ואפי' לל"ב דאי לאו משום דאמרי' דלצעורי קמכוין היו אוסרין גם שאר המקולין היינו משום דאתחזק איסורא וע' בר"ן דהיינו לפי שרובן של א"י מן הטריפה לוקחין ועוד מפרש דמיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו וכך הי' התקנה שכשהוחזקה טרפה יאסור ליקח, וכ"ז ל"ש בנ"ד ובפרט דכיון שבודאי נתבטל יש רק חשש איסור דרבנן, –וגם הא קיי"ל סעי' ה' גבי יין רמונים שמוכרים לרפואה דכיון דאית בי' קפידא לא מרע נפשי', ועמ"ש המנ"י כלל ל"ב סקמ"ה דגם המהרי"ט לא חשש להחמיר אלא גבי גבינות דלא עשה זיוף בגוף הגבינות רק בחותמות וגם כשיתגלה הזיוף לא מרע נפשי' בזה משא"כ זיוף תערובת מין אחר שהוא יותר בזול שהוא זיוף בגוף המאכל וגם בעיני הא"י הוא זיוף מותר ללוקחו מהתגר דלא מרע נפשי' לזייף, וגם עמ"ש הש"כ דכרכום שבארצינו שידוע שיש רובא דמינכר כרכום מותר לכתחילה ליתנו בתבשיל וביאר הדג"מ דהגם דהוי בשאינו מינו שאינו בטל ברוב היינו משום דכשיתבשלו יתנו טעם וא"כ כשאין דרך לאכלו אלא בתערובת היתר הרבה שא"א שלא יתבטל בס' מותר לערב לכתחילה, וכ"כ הש"כ דאע"ג דמבשא"מ היינו משום שיתן טעם בבישול משא"כ כשנטל"פ ומבואר דלא הוי מבטל איסור שהביטול הוא למפרע שכבר נתבטל מקודם

והנה לענין הפלפלין, לכאו' כשטוחנם קודם הפסח שמעורבים בטוב ע"י הטחינה לכאו' גם הסמ"ק מודה שמתבטל דהוי כמו אפיי' וע' ט"ז סי תנ"ג סק"ב ועכ"פ הוי החשש רק מצד איסור דרבנן ועי' ש"כ סק"ט סק"ג ובתשו' הגאון פנ"י זצ"ל שנדפס בב"א חיו"ד סי' ס"ה, וע' ש"כ סק"ד דבשאר איסורי' בטיל כדא"א לברר וע' מנ"י כלל פ"ה סקנ"ז ועמ"ש אדמו"ר נבג"מ בצ"צ להוכיח דבטיל כדהוי טורח גדול לבררו, וע' מ"א סי' תמ"ז סקי"ג, והנה הגם שהידיעה גורמת הביטול כמ"ש הרא"ש וממילא גרע מה דליכא ידיעת ודאי, והוי בעיא דלא איפשטא בירוש' פ"ד דערלה, וגם בבבלי כדלא נזכר בלשון את"ל לא איפשיטא וע' רמב"ם פ"ו