דבר אליהו (קלאצקין) קצא

האם אסור באכילה ולא קאי הרבוי ע"ז ורק כיון דיש ג"כ ריבוי על בן ט' בהמה בבהמה דמהני שחיטת האם להולד והוי כאלו שחיט להולד בכשירה א"כ כמו דבכשירה מהני השחיטה להולד לאכילה כמו כן בטריפה למאי דמהני לאם ולטהר מידי נבילה מהני להולד כמ"ש הגמ' פ"ה ע"ב ועיין בתוה"ב דמפרש הטעם דלא מהני להתיר באכילה, ועיין בחידושי הר"ן חולין ד' ע"ה ד"ה אר"ח דמפרש לר"מ למה נקט שוחט הטריפה הא בכשירה טעון שחיטה להולד וכתב וז"ל נ"ל דאתי לאשמעינן דלא תימא כי אמר לן רחמנא דעובר מותר בשחיטת אמו היינו בכשירה דאפשר לאשתרויי באכילה אבל בטריפה דלא אפשר לאשתרויי באכילה אף מידי נבילה לא יהי' מותר בשחיטה כיון דאינה גופה קמ"ל דכיון דגלי לן רחמנא דכשירה מותר באכילה בטריפה נמי נטהר מידי נבילה עכ"ל וכונתו כמ"ש דמבהמה בבהמה גלי לן דהוי כאילו שחיט להולד א"כ בטריפה ג"כ נלמד מזה אבל מכל בבהמה תאכלו דההיתר הוא אם מותרת האם באכילה מותר כל מה שבתוכה לא נוכל ללמוד אם האם טריפה שיהי' שוה מה שבתוכה להאם, ובבן ח' ובבן ט' מת נוכל לאמר דהוי כאלו אחד מאיבריו ולא צריך לרבוי, ורק בבן ח' חי ס"ל להרמב"ם דלא כהתוס' שם פ"ה ד"ה אימא דס"ל דהוי כירך האם שהיא טריפה עיי"ש ורק ס"ל להרמב"ם כיון דחי הוא אינו מטמא כל זמן שהוא חי כמו גבי אדם בן ח' דחוצץ בפני הטומאה כמבואר בב"ב י"ט וברמב"ם בהל' ט"מ כמו כן לענין טומאת נבילה בבהמה בן ח' כ"ז שהוא חי אינו מטמא, א"כ לאו כאבר האם הוא דאס האם הי' נבילה ומצא בה בן ח' חי לא יטמא משום נבילה וכיון דלאו כאיברי האם היא צריך קרא דיהי' מותר בשחיטת האם, והכא מכל בבהמה תאכלו ליכא לרבויי דהא האם טריפה כמ"ש ומבהמה בבהמה דיהני שחיטת האם כאלו שחיט להולד ג"כ ליכא למימר דבבן ח' לא שייך גבי' שחיטה, וא"כ לא מהני לי' שחיטת האם כלל והוי נבילה, וא"כ הפירוש בהרמב"ם מצאו בה בן ח' חי נטרף כלומר במעי טריפה) אעפ"י שנשחט כו' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה כו' הוא דכיון דחי לא גריר אחר אמו דלהוי כאברי האם וריבוי ליכא רק מבהמה בבהמה דהוי כאילו שחיט להעובר ובבן ח' דאין במינו שחיטה לא שייך לרבות מן בהמה בבהמה כמש"ל ולכך לא נטהר מידי נבילה, ועיין בלבוש יו"ד סימן י"ג דכתב כמעט כלשון הרמב"ם וז"ל דבן ח' חי הרי הוא כירך אמו ונטרף אגב אמו כו' ע"כ כתב הלשון נטרף על העובר אם מצא במעי טריפה והלבוש פסק כהתוס' דהוי כירך אמו והוי רק טריפה, והא דכתב הרמב"ם גבי השוחט הטריפה ומצא בן ח' חי אסור מפני שהוא כאבר מאמו, כוונתו דלא נימא כיון דהוא לא טריפה מהני שחיטת אמו כמ"ש הגמ' חולין פ"ה סד"א כו' עיי"ש ע"כ כתב דכיון דשחיטת אמו הוי טריפה לא נוכל להכשירו יותר ואינו ניתר מכל בבהמה תאכלו וממילא לא מהני כלל השחיטה דהוי נבילה אם מת אח"כ לטמא כמ"ש בהל' אבות הטומאה, ומצאתי אח"כ בבכ"ש דמפרש ג"כ דברי הרמב"ם דלא מיירי דהולד טריפה ורק האם היא טריפה ומצא בה בן ח' חי נטרף מאם טריפה וס"ל להרמב"ם דשחיטת טריפה אינו מועיל לעובר כלל אף לטהר מידי נבילה אם חי הוא דבשלמא שחיטת כשירה הוי הולד כבישרא בדיקלא אפילו חי אבל שחיטת טריפה דעתה על הולד בן ח' חי אין עליו טומאה דעוד חי הוא ונימא כשימות אח"כ ליהני למפרע השחיטה שלא תטמאנה המיתה הא לא אמרינן עכ"ל ולפמ"ש הלא דברי מתובל בתבלין ועולה יפה

. כו] ונ"ל להביא ראי' דס"ל להרמב"ם דבן ח' חי אינו גריר אחר אמו כמ"ש מדכתב הרמב"ם בהל' מ"א פ"ד הל"ד האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבילה ע"כ וקשה דלמה לא יאסר משום אבמ"ה ויהי' אסור אף לב"נ דהרי העובר הוי כאבר מאברי אמו, וא"כ כשהפילה הולד דלא הותר בשחיטה יאסור משום אבמ"ה דאתי מהחי ועובר ירך אמו והוי כאילו חתך אבר ובחולין ע"ז גבי השוחט ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה ולא אמרינן דהוי אבמ"ה שגם הוא מותר בשחיטת האם עיי"ש ומצאתי בס' ערוגות הבושם שהקשה כן עיי"ש, ועיין בהרא"ש פ' בהמה המקשה סימן ה' גבי פלוגתא דר"י ור"ל בתלש חלב מבן ט' חי ואכלו וז"ל אף דאין נפקותא במחלוקתו באו"ה דאף לר"ל אם אינו אסור משום חלב אסור משום אבמ"ה עכ"ל ולפי מש"ל צדקו דרכי הרמב"ם דמיירי היכי דהנפל נולד בן ח' חי כפי שמבואר במה שסיים תיכף ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל ח' שכל שלא שהה ח' ימים בבהמה הרי זה כנפל עכ"ל, וא"כ כיון דמיירי דהנפל נולד חי ואח"כ שחטו דאל"כ גם בולד קיימת אסור אם מתה, ובן ח' חי אינו גריר אחר אמו דיחשב כאבר האם ויהא חייב על אבמ"ה מן האם ע"ז, ואף דלענין שחיטה אינו נקרא בקר וצאן שיהא לו שחיטה עכ"ז אינו גריר אחר אמו והוי בהמה בפ"ע ולכך לוקה משום נבילה דלא. מהני שחיטה והוי כמתה, ונוכל לאמר דס"ל להרמב"ם דהאוכל כזית מבשר הנפל לוקה משום נבילה אף אם חתך מאבר הנפל בכור בחיותה עכ"ז אינו חייב על אבמ"ה דמשום אבמ"ה של אמו אינו חייב דלא גריר אחר אמו, וגם על אבמ"ה של עצמו אינו חייב דהוי כאבן ואינו חייב על חבלה בשבת כמ"ש הגמ' בשבת דמהלינן ממ"נ אם הוא בן ח' מחתך בשר בעלמא ואינו חייב בשבת משום נטילת נשמה על החבלה, ואף דלענין טומאה חשבינן כחי דלא מטמא וחוצץ ג"כ בפני הטומאה כמש"ל, ולכך אינו אסור משום אבמ"ה של עצמו דלא הוי נפש עם בשר דזוטר חיותה, והכא ליכא למימר דדנינן מאיסור הקודם אם הי' מחתך אבר מהעובר בעוד במעי אמן דחייל איסור אבמ"ה ולא פקע אף אם הוי זוטר חיותה כמש"ל במפרכסת, דהכא שאני דהא כל זמן שהיתה הנפל במעי האם הוי האיסור אבמ"ה של אם וכשיצא לאויר העולם וחי דאינו גריר אחר אמו פקע איסור אבמ"ה של אמו ובאנו לחייבו רק משום אבמ"ה של עצמו וזוטר חיותו לא מחשב נפש עם הבשר דלחייב על אופן שהוא עתה, ולכך חייב רק משום נבילה דאף דאינו מטמא בחיים עכ"ז לאכילה חייב משום נבילה כמ"ש הכו"פ בסימן ל"ג והתב"ש שם גבי נקובת הושט

כז] היוצא לנו מכל מה שבארנו דאיסור אבמ"ה ואיסור טריפה כיון דיש היתר לאיסורייהו לכשישחוט האם לכך לא איקבע איסורא במעי אמו, וחייל עלייהו איסור אחר, אבל איסור שאינו זבוחה לא אמרינן יש היתר לאיסורא מה שישחוט האם, דהא המצוה של וזבחת הוא לעשות מעשה הזביחה כפי הלל"מ ולא תלי במה שפוסק חיותה כמו באבמ"ה או טריפה שתלוי במחלה שנטרפה, ואם הי' במציאות דלאחר שחיטה היתה יכולה לחיות עכ"ז לא הוי איסור אינו זבוח דכן גזר רחמנא שכן המצוה שבעשיית מעשה הזביחה כפי הלכה נתקיים המצוה ונסתלק האיסור לגמרי, ודמי כמו איסור א"א דבנתינת הגט נסתלק האיסור ולא שייך לא איקבע איסורא משום דיש היתר דעל אופן זה נצטוה וגדולה מזו מצינו להגאון בעל מקור מים חיים ביו"ד סימן ל"ג בד"ה והנה שכתב וז"ל נמצא דעשה וזבחת הוא כך אם אינו עושה כהלכות שחיטה איכא עשה דשאינו זבוחה מלבד לאו דנבילה, אבל אם עשה שחיטה כראוי שלא היו בה דברים הפסולים רק שממילא לא הוי שחיטה כגון דהוי נקובת הושט והוי נבילה לא עבר על עשה דשאינו זבוחה רק על לאו דנבילה ומודה בזה התוס' לריב"א עיי"ש דמתרץ בזה, וא"כ בבן פקועה אף אם לא שחט אותו בפועל אך הא חשבינן מה שנחתף