דבר אליהו (קלאצקין) קפט

הדדי קאתי איסור אבמ"ה וטריפה וכיון דאבמ"ה חייל על א"ז חייל איסור טריפה, אבל למ"ד לאו לאברים עומדת לא מצי לחול בהדדי רק על אבר שתלש דאם נטרפה מקודם ותלש אח"כ אבר חייב אז על האבר שתים משום אבמ"ה וטריפה, אבל על הבהמה גופי' דכל זמן שלא יתלוש אבר ליכא איסור אבמ"ה וישאר רק איסור טריפה והא אינו חל על עשה שא"ז וא"כ אי אאחע"א לא הוי חלב טריפה אסור מעצם איסור טריפה, ישאר קושייתי מאי מקשה הרשב"א על הגמ' מאי קמבעי באבהיו"צ מ"ש מחלב טריפה המפורש במשנה דאסור הא לפימ"ש נוכל לאמר דאיבעי' היא אליבא דמ"ד לאו לאברים עומדת ולא חייל איסור טריפה על עשה שא"ז ולא ידעינן איסור בחלב טריפה וא"כ שפיר מבעי באבהיו"צ והמשנה ע"כ אזלא אליבא דמ"ד לאברים עומדת ומיירי בנטרפה ביציאת רובה דבהדי הדדי קאתי ומגו דחייל אבמ"ה דגלי קרא חייל איסור טריפה, וע"כ מוכח מזה דאף דאאחע"א וליכא על הבהמה איסור טריפה עכ"ז החלב אסור מטעם עצמות איסור טריפה דליכא איסור אחר שיחול ע"ז וישאר קושית הכו"פ דהשתא נימא מגו דחייל על החלב איסור טריפה חייל על הבהמה גופי'

כב] איברא דעל התוס' בשבועות תמה הראש יוסף ומסיק דגם טריפה חייל במעי אמו א"כ ישאר אוקימתא כמ"ש גיסי שיחי' במשנה כשירה שינקה כו' ויהי' עולה קושיית הרשב"א שפיר וגם לא יהי' הוכחה דיש בחלב טריפה אם נטרפה אח"כ איסור מעצמות איסור טריפה, ונוכל לאמר כדעת גיסי נ"י אבל בעיוני מצאה ידי בס"ד איזה הערות וליישב דעת רבותינו בעלי התוס' והראשונים ע"כ נבאר בזה, הראש יוסף בחולין ק"ג ד"ה במאי קמפלגי הקשה על הרשב"א שכתב בריש הפרק על הא דאבמ"ה וחלב וגיד לא חייל במעי האם משום דיש התיר בשחיטת אמו ולא איקבע איסורא ולכך חייל מוקדשין עליו עיי"ש ותמה הר"י הא גם לאחר שיולד הוי איסור אבמ"ה לא איקבע איסורא דיש היתר בשחיטת עצמו ויקשה לאוקמתא דרבא שתלש אבר וטרפה בו לר"י לאו לאברים עומדת ולכך חייב שתים דבהדי הדדי קאתו ור"ל ס"ל דלאברים עומדת ולא אתי טריפה וחייל אאיסור אבמ"ה דהא אבמ"ה יש היתר לאיסורו בשחיטת עצמו ולא איקבע איסורא א"כ בין לר"י אף אי נימא דלאברים עומדת ובין לר"ל הי' לחול איסור טריפה על אבמ"ה עיי"ש וכן שם לקמן בד"ה וראיתי הקשה הר"י על התוס' בשבועות כ"ד ד"ה האוכל דס"ל דעשה שא"ז חייל במעי אמו דהא לא איקבע איסורא דיש היתר לאיסורו ע"י שחיטת אמו כמו לאבמ"ה ולכך מפרש טעמים אחרים דמש"ה לא חייל במעי אמו איסור אבמ"ה משום דלא איקרי נפש, ובחלב משום דבמעי אמו לא איקרי שור, אך בטריפה יקשה אמאי לא חייל במעי אמו כמו א"ז ולכך מסיק דלא כהתוס' דבאמת גם בטריפה חייל במעי אמו עיי"ש שהאריך, ולענ"ד לא קשה כלל הא דאבמ"ה בכל בהמה אחר שנולד לא אמרינן דיש היתר לאיסורא בשחיטה ולא איקבע איסורא משום דכל האיסור אבמ"ה נתנה כך דאסור לאכול כל זמן שלא נשחטה הבהמה, וכמו באשת איש לא אמרינן דלא איקבע איסורא מפני דיש היתר שיכול לגרשה, כיון דכל האיסור הוא כל זמן שיש לה בעל והיא אשת איש, ואף דמיקרי איסור קל דיש היתר בחיי אוסרה ומש"ה חייל על איסור אשת איש אף איסור קל כמו אחות אשה דבכרת חייל על אשת איש דבחנק כמ"ש התוס' יבמות ל"ג ד"ה אמר ר"י אבל בלא כולל או מוסיף לא חייל איסור אחר על איסור א"א משום דאאחע"א וחשבינן איקבע איסורא וכמו כן אבמ"ה הוי איקבע איסורא דכל האיסור נאמר רק באופן זה כל ומן שלא נשחטה הבהמה ואאחע"א בלא כולל או מוסיף, והא דקאמר הגמ' חולין ס"ט דלא נוכל ללמוד להתיר חלב של אבהיו"צ מכל חלב דעלמא דמותר משום דאית לי' תקנתא בשחיטה, ולפמ"ש הא לא נקרא יש היתר לאיסורא מפני דכל האיסור נאמר רק באופן הזה, לא קשה דלענין שלא נלמד איזה דין קולא הוי שפיר דיחוי דשאני התם דיש קולא משום דקיל איסורא ואית תקנתא בשחיטה כמו שאמר הגמ' ביבמות נ"ד שלא נלמד חומרא לגבי העראה אצל אשת איש מאשת אח ונידה משום שאין להם היתר בחיי אוסרן משא"כ באשת איש דיש היתר בחיי אוסרן וכיון דקיל לא נוכל ללמוד חומרא מדבר החמור מזה, אבל לענין עצם האיסור שפיר הוי איקבע איסורא ככל איסור מפני כי האיסור נאמר באופן הזה, וניחא הגמ' השתא דאוקי לר"י דס"ל לאו לאברים עומדת דאי לאו הכי הוי אבמ"ה קדים דמיקרי איקבע איסורא ולא חייל טריפה על אבמ"ה, וכמו כן לר"ל דס"ל לאברים עומדת והוי אבמ"ה קדים ולכך לא חייל טריפה עלי', ושאני במעי אמו דכתב הרשב"א דאמרינן דכיון דיש היתר לאיסורא בשחיטת אמו לא הוי איקבע איסורא, דהא לא תאכל הנפש עם הבשר כתיב בעוד שהנפש חי ואם נשחט הבהמה ומצא בה בן ט' חי דהוי נפש עם הבשר מותר לאכול מדאורייתא בלא שחיטת עצמו אף דחי ורהיט ופודין בו פ"ח ולענין חורש כלאים אסור כמבואר בחולין ע"ד ועי' בתשו' ח"ס יו"ד סי' י"ד דבבן פקועה אם שחט בשבת לולא דהוי מקלקל הי' חייב על נטילת נשמה דחי הוא עיי"ש וא"כ דהוי הנפש עם הבשר דגם במעי אמו מיקרי נפש כמבואר בתוס' סנהדרין פ"ד ד"ה הוי עיי"ש עכ"ז מותר ולא הוי איסור אבמ"ה לכך לא אקבע איסורא דאבמ"ה במעי אמו כיון דיש היתר בעוד שיהי' אבמ"ה כמ"ש הרשב"א משא"כ בכל בהמה לא הוי היתר לאיסור אבמ"ה במה שמותר בשחיטת עצמו דהא אחר שחיטה פסקה חיותה ותו לא הוי אז נפש עם הבשר וליתא לאיסורא בעולם ומה שבידו לבטל המעשה ולסלק האיסור לא אמרינן דיש היתר לאיסורא ויהי' משום זה לא נקבע איסורא כמ"ש מאשת איש דג"כ כזה האופן ועכ"ז מיקרי איקבע איסורא

כג] ואין לאמר דגם באבמ"ה בכל בהמה הא הוי היתר לאיסורא בעוד שהיא הנפש עם הבשר דבמפרכסת מותר לחתוך אבר ולאכול אחר שתמות הבהמה, אף דאם נתנבלה בשחיטה חייב על אבמ"ה בעודה מפרכסת ולהרמב"ם אף בשחוטה כהלכתה חייב ב"נ על אבמ"ה במפרכסת, א"כ יקשה כמ"ש הראש יוסף דבכל בהמה הוי אבמ"ה לא איקבע איסורא דיש היתר במפרכסת, דזה אינו דהא צריכין להבין באמת מדוע חייב במפרכסת על אבמ"ה דהא קאמר הגמ' בחולין י"ט גבי הגרים שליש ושחט שליש כו' דבזה נפקא חיותה בשחיטה וזה בהגרמה ועיין פרש"י שם נמצא דמש"ה כשר ברוב שנים משום דבזה נפקא חיותה וגם לגבי העמדה והערכה חשבינן לה כמתה עיין תוס' שם פ"ד, ועיין בתב"ש סימן כ"ז סק"ה ובבכ"ש דף ל"ג בפרש"י, וברוצח אינו חייב על הריגתו כמבואר בהרמב"ם בהל' רוצח, וגם הא מטמאין טומאת אוכלין כמבואר בהעור והרוטב בהמשנה. ופרש"י ובגמ' דף קכ"א וע"כ כמת חשוב דכל זמן שהוא חי אינו מטמא טו"א כמבואר לעיל ע"ה וחכ"א אינו מטמא טו"א מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא טו"א וכן פסק הרמב"ם בהל' טו"א פ"ב הל"ו וז"ל כל אוכלין שהן מבע"ח אינם מקבלין טומאה עד שימותו שחט בהמה חיה ועוף אעפ"י שעדיין מפרכסין מקבלים טומאה ע"ש וגם בשחט עכו"ם בטהורה נמי הדין כן, ולא קשה ג"כ מה דחייב הרובעה משום כיון דלא מתה לגמרי יש לו הנאה כמ"ש הגמ' בסנהדרין ע"ח ברובע טריפה ס"ד להוי