דבר אליהו (קלאצקין) יח

וז"ג אינו יכול לשבע שאינו חייב לו כלום, וכבר הובא ממ"ש הרא"ש פ"ז דב"מ דין י' דאי אכל הפועל לא מפקינן מיניה ולא מנכי ליה מאגרה דהיינו אפוקי כו'. ובפלפלא חריפתא הקשה ע"ז. ולכאו' י"ל דכיון שבשכירות פועל עובר על לא תלין פעולת שכיר הוי כמו שכבר גבה שכרו (וגם הוי ביד הפועל להחזיר פירות אחרים חלופי הפירות שאכל) ומש"ה מדמי לה הרא"ש למשכנתא (וקיי"ל דאוקי ממונא בחזקת התופס ול"א דכיון דז"ג וז"ג אינו זוכה במה שתופס)

והנה יש להוכיח עוד כמ"ש דכל היכא דקיי"ל שכאו"א עומד בשלו הוי זה מה"ת ולא תקנתא דרבנן בעלמא, מדהקשו התוס' בב"ק ד' ל"ג על המשנה דשני שוורין תמין שחבלו זא"ז משלמים במותר חצי נזק. דכולה מתני' שאינה צריכה היא, והוצרכו לתרץ דאצטריך לומר שאם הקדיש שורו של חבירו אין חל ההקדש אלא כנגד המותר. ואפי' לר' ישמעאל נ"מ אם נאבד האחד כו', ואס"ד שמד"ת זה גובה וזה גובה, תיפוק דאצטריך להשמיענו תקנתא דרבנן. ובירוש' דכתובות קאמר דמ"ד יוציא מנה כנגד מנה יליף לה משוורים תמים שחבלו זב"ז משלמין במותר ח"נ וא"כ אכתי דברי התוס' צריכין ביאור, דהא טובא קמ"ל מלתא דהוי בפלוגתא (וי"ל דמ"מ דכיון דלמ"ד יוציא כו' הוא דבר פשוט מצד הסברא, ועיקר הדין הוא לענין ב' שהוציאו שט"ח כו' לא הו"ל להשמיענו זה לענין ב' שורין תמין כו'), וצ"ל דמפרשי התוס' דהיכא שאין ריוח והפסד לאחד מהם ע"י מה שזה יגבה וזה יגבה, הוי מלתא דפשיטא לכ"ע שכאו"א יעמוד בשלו, דהפוכי מטרתא למה לי ודוקא היכא דליכא הפוכי מטרתא בעלמא הוא דפליגי, וכדסיים שם בירושלמי, מחל של מאתים במנה ושל מנה לא מחל מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד ז"ג שט"ח וז"ג שט"ח אותו שמחל אינו גובה ואותו שלא מחל גובה, כתב של ר' בשטר ושל מנה לא כתב (שהלוהו בע"פ) מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כו' (וגובה ממשעבדי רק מנה), והשתא ניחא שהכריחו התוס' לפרש דקמ"ל לענין אם הקדישו א"נ שנאבד האחד דאלת"ה הוי משנה שא"צ דפשיטא דהפוכי מטרתא ל"ל, ושפיר קאמר בירושלמי דמ"ד יוציא כו' יליף לה משורין תמין כו' דעכצ"ל דקמ"ל דמשלמין במותר ח"נ לענין שלא יוכל לומר אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו, וא"כ מוכח דגם היכא דל"ש סברת הפוכי מטרתא ל"ל מ"מ יוציא מנה כנגד מנה ועכ"פ בנ"ד יכול לעכב לעצמו דמי ההלואה בשביל חוב הפקדון שאומר להד"מ והוא יודע בשקרו, ויש לו רשות לעכב אפי' מדין תורה ולא רק מצד תקנתא בלבד כתבתי הנלע"ד בעז"ה בחדש שבט שנת תרנ"ט אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. סימן ח (השמטה מסימן ג)

מ"ש רז"ה גבי מודר הנאה משופר דדוקא תקיעות דר"ה שהן מצוה מה"ת אבל בתעניות לא והקשה הטו"א ממ"ש בעירובין ד' ל"א דאי אין מערבין אלא לדבר מצוה מללהנ"נ הגם דבשביל מצוה דרבנן נמי מערבין. מתישב עפמ"ש למעלה, די"ל דס"ל שנהנה מקול התקיעה כעין הא דמצינו דתוקע לשיר, וס"ל שאין ההנאה טפלה ובטלה למצוה דרבנן דלא אלימא כ"כ מצוה דרבנן שתבטל אליה הנאת הגוף, משא"כ ההיא דעירובין דגם כשמערב לילך לבית המשתה אינו נהנה מגוף ההליכה חוץ לתחום והוי רק גרמא בעלמא שעי"ז יוכל ליהנות בבית המשתה, ודוקא כשמערב לדבר הרשות שחפץ לילך חוץ לתחום נהנה מזה שיוכל למלאות חפצו, משא"כ כשמערב לדבר מצוה שאינו ממלא בזה את חפצו, וכונתו רק לצורך חפצי שמים וצורך מצוה. ויש הנאת הגוף רק במה שנהנה בבית המשתה. וזה הוי גרמא בעלמא ש ועכ"פ שפיר פריך דאי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי לא. וכמ"ש דלא אלימא כ"כ ענין מצוה כזו, עד שתבטל אליה ענין הנאת דריסת הרגל של אותו שעה. והא דמלמדו מדרש וכה"ג. היינו דכיון דליכא הנאת הגוף ורק מה שעושה מצוה. לענין זה בכל גונא מללהנ"נ, ומש"ה כתב הרשב"א בחידושיו ד' ל"ד דלענין ביקור דשרי היינו משום דמסתמא במקום מצוה דנפשי' לא אדרי' כו' כהא דקאמר דמחיותי' לא אדרי' כו'. ולא הזכיר סברת מללהנ"נ

והנה הטו"א שם הקשה בהא דהמודר הנאה מן המעיין אסור לטבול בו בימוה"ח. דהא כ' הר"ן פ' ג"ה גבי בת תיהא דענין הנאה אע"ג דהוי פסיק ראשי' שריא. דהא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, וה"נ הא מכוין לשם מצוה ולא ליהנות ואין לומר דרבא פליג דאכתי תקשה הלכתא אהלכתא ויש לישב זה עפמ"ש בהפלאה כתובות ד' נ"א דחיוב פסיק ראשי' היינו דוקא כדעביד מעשה משא"כ הנאה בעל כרחו כדלא עביד מעשה דאפי' הוי פ"ר לא הוי כמתכוין ע"ש. וא"כ י"ל במוכרי כסות, דבשעה שמעטף עצמו בהכסות בביתו, אין נהנה לא מפני החמה ולא מפני הגשמים, ובשעה שנהנה כבר הוא עטוף מקודם ואינו עושה מעשה, ומ"ש התוס' בשבועות ד' י"ז ד"ה או. דכששהה כדי לפשוט וללבוש חשיב כמעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה, היינו דוקא היכא שהי' בכונת לבישה, והיינו שכתב הר"ן גבי בת תיהא שמניחין פיהן על פי הנקב ושואפין ריחו של יין כדי לדעת מה טיבו, דכיון דלא עביד איסורא בהנחת הפה אלא במה שנהנה מן הריח הנכנס לחוטמו ופיו, לא חשיב הכנסת הריח מעשה והגם דודאי נהנה והוי פ"ר שרי כיון דלא קא מכוין, ודוקא לאביי דסבר ריחא מלתא כלומר דכשמניח פיו עלי' ושואף הריח הרי הוא כאילו שתה ממנו כו', הלכך אע"ג דלא מיכוין כלל אסור, דממילא חשיב כעשה מעשה בשתי', (ומ"ש הר"ן להוכיח ממ"ש דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, היינו דמוכח מזה דכשיש מעשה בגוף הדבר חייב גם על ההנאה), ומיושב שפיר הא דמדור הנאה ממעיין שאסור לטבול בו בימוה"ח, משום דכיון שעושה מעשה הטבילה גם כדלא מכוין להקר אסור כיון דפסיק ראשי' כו', ובלא"ה ע' ריטב"א ע"ז ד' י"ב ד"ה אמר רשב"ל דכיון דנסיב ויתב התם חיישי' מתוך עברתו שם דמיכון ומתהני ולכך לא שרינן לי' לכתחילה, וה"נ יש לחוש שמא יתכוין להקר, ועפ"ז י"ל מ"ש בשבעות ד' י"ח מצינו ארוכה וקצרה שאם האריך ושהה פטור כו' דלא קשה ממ"ש סוף עירובין דלריב"ב שהויי טומאה עדיף, משום דבשהיה הוי הנאה בלא מעשה, משא"כ כשפרש בקצרה. סימן ט

ע"ד חלוצה מהאח הגדול, וקודם חליצה נתיחדה יחד בתמידות ופריצות עם יבמה השני הצעיר ממנו והיא טעתה וחשבה שע"י חליצת האח הגדול יתירו לה להנשא להאח הקטן עי' טואה"ע ס' קס"ב דחלצה אסורה עליו ועל האחין בעשה וע' ב"ש אי היינו בל"ת, ולרמב"ם הוי רק איסור דרבנן ובודאי אין מקום להתיר בשביל שבלא"ה יעברו ותדור עמו בלא נשואין, ע' ט"ז יו"ד ס' של"ד וממ"ש בקדושין ד' ע"א, ומכ"ש בנ"ד דגם בנשואין ודאי יעברו על איסור נדות ושאני בימיהם שגם הפרוצות לא שבקו היתרא כו', והנשואות היו טובלות