דבר אליהו (קלאצקין) קעד

לא תעשו מלאכה ומדכתיב לא תבערו מוכח ללאו או לחלק. והשתא י"ל דאם לא הי' ילפותא למעוטי אבר מעיקרו לא הוה ידעי' ילפותא דללאו ולחלק משום דממילא לא הי' הוכחה מדלא כתבה תורה לא תעשו מלאכה דהא אי לא הוה כתיב בלשון לא תבערו לא הוה ידעי' למעט אבר מעיקרו (ע' שבת דק"ב שמטיף לתוכו אבר כו') וממילא מיושב גם מה שהק' התוס' בשבת דק"ו דלפרש"י דבישול פתילה היינו שמתקן האבר בבישולו דא"כ מנלן דגם שאר מב"ד לא דחי שבת, דעפמ"ש י"ל דכיון שמצד קושיית התוס' דאמאי אצטריך קרא למעט אבר מעיקרו עכצ"ל דאצטריך מיעוטא כדי שנדע ילפותא דללאו או לחלק וא"כ עכצ"ל דה"ה שאר מב"ד דחי שבת דאלת"ה הא א"א למילף ללאו ולחלק משום דלא הו"מ לכתוב בלשון לא תעשו מלאכה, כיון דקרא מיירי דוקא בשריפת ב"כ ולא בשאר מב"ד, וכיון דא"א למילף ללאו או לחלק הדר יקשה למאי אצטריך קרא למעט אבר מעיקרו [ממה שכתבתי בשולי מכתבי לכאאמו"ר זצ"ל בפרוס הפסח דשנת תרל"ג בפט"ב]. סימן פט להרה"ג מו"ה ישראל הלוי בארנשטיין ני' הרב דרייוויץ

ע"ד שאלת מע"כ אודות איש אחד שהביא גדי זכר לבית השו"ב יום ה' י"ב ניסן ואמר לבנו בזה"ל "דאם וועט זיין מיין קרבן פסח", ולהשו"ב בעצמו אמר בזה"ל "דוא ווייסט אויף וואס דאס איז, אויף איין קרבן פסח". וכעת אומר האיש הנ"ל שאמר כן דרך שחוק והתול, והביא מע"כ מ"ש התב"ש סי' ה' דלפמ"ש התוס' בנדרים דכ"ח דדברים שבלב אינן דברים כי אם היכא דאיכא הוכחה טובא בשעת אמירתו שאין לבו שוה עם פיו וכאן ליכא הוכחה כ"כ די"ל מעבר הוא דעבר והקדיש אדעתא דהיום או מחר יבנה המקדש ותקרב וממילא ל"מ מה שהי' בלבו לשחוק בעלמא וכן הביא מ"ש הח"ס תשו' קל"ט דגם כשישאל על הקדשו בפתח וחרטה אין להתיר איסור חמור כזה לפי שעמי הארץ בזה"ז מקילים בהיתר נדרים ואינם רוצים להבין מה שמסבירים להם איך יתחרטו. לזאת אחר שישאל על הקדשו יאמר לא"י קטן שיטיל בו מום ואחר שיתירוהו ג' בני הכנסת אז יעמידנו לפני ב"ד ויעריכו דמי שויו ויפדנו וישלכנו לנהר וטוב שיהא המעריך כהן יע"ש

לענ"ד דברי התב"ש צ"ע כמו שביארתי במק"א דמ"ש התוס' בנדרים ד' כ"ח היינו משום דהתם כל מה שנודר הוא רק כדי שישמע האנס וכיון שהאנס אינו יודע מה בלבו מש"ה דברים שבלב אינן דברים, משא"כ ענין הקדש וכה"ג דהוי רק כלפי שמיא ובוחן כליות יודע מה שבלבו ושפיר מהני דברים שבלב (כמו שביארתי למעלה סי' נ"ח) והבאתי מ"ש הר"ן בנדרים ד' כ"א גבי נדרי זרוזין דכיון שדרכן של מוכר ולוקח בכך לא מקרי דברים שבלב ומכ"ש הכא דלא חשיד לעשות איסור להקדיש בזה"ז שיבוא לידי תקלה (וע' יומא דס"ו) ועמ"ש התוס' בב"מ ד"ל דאמרי' דאנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים ודהגם דמפסיד ממון במה שמפקיר אמרי' כן ומכ"ש די"ל דבודאי לא קעביד איסורא ודבודאי אמר כן לשחוק בעלמא ואין דרכן של בנ"א להקדיש בזה"ז ק"פ. והנה גם להתב"ש י"ל דהיינו דוקא כשאמר כן ימים רבים קודם הפסח משא"כ בנדון השאלה שאמר כן ביום ה' י"ב ניסן. שמצד ריחוק המקום בחו"ל א"א שיקריבו בע"פ כשיבנה המקדש בב"א (וגם לא עביד קב"ה ניסי בכדי שלא לצורך, הבאת הגדי בקפיצה מה שאפשר להשיג בירושלם) ומ"ש בלשון התב"ש דהיום או מחר כו' אין כוונתו לומר דממש תקרב היום או מחר. וע' עירובין דמ"ג כשאמר ביום שב"ד בא וע' סנהדרין דכ"ב דכמאן שתו כהני חמרא האידנא כו' (וגם הא פטור מק"פ כשהוא בדרך רחוקה)

ולכאו' ממ"ש בשבת דקמ"ח דא"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת משום דהוי חובות שקביע להן זמן, משמע שאין להקדים להקדישו. ומשום דאליבא דבן בתירא פריך בזבחים די"ב דכדאפרשינהו מאתמול נראה ונדחה הוא ודוקא כדאפריש מאורתא לילה אין מח"ז, ור' יוחנן לטעמי' דס"ל דבע"ח נדחין. וכן יתישב מה שפסק הרמב"ם כבן בתירא. דס"ל דמוכח הכי ממ"ש בשבת דקמ"ח, ולפ"ז נצטרך לומר דמה שפוסק הרמב"ם בזה כריו"ח דמקדיש פסחו בשבת הגם שפסק כרב דבע"ח אין נדחין, היינו משום דבקד"ה זימנין שיש דיחוי, וממילא מ"ש בחולין דמ"א דפסח הפרשתו כל השנה כולה הויא בפלוגתא, אך ז"א. דמדקאמר בשבת שם דנימא מסייע ליה וכן ע"פ כו' מוכח דלא תליא בהך פלוגתא, וא"כ אדרבה יש עדיפות שיקדים להקדיש כדי שיבקר ד' ימים אח"כ וכמ"ש הט"א במגילה דכ"ט. בפרט לר' יוחנן דס"ל בביצה דל"ז דאין ברירה וצריך שיהא הבקור אחר שכבר הקדיש דכתיב תשמרו לי לשם הקדש וקודם הקדש אין מבורר עדיין אם זה הטלה יהא הקדש, אלא די"ל דשאני ק"פ דלא כתיב תשמרו לי כדכתיב בתמיד וכתיב בלשון והי' לכם למשמרת

והנוב"ת חיו"ד ת' קפ"ט כתב בישוב מ"ש הרמב"ם שאם עבר ועשר בהמות בזה"ז יאכל במומו דלא כמ"ש שלהי בכורות דימותו משום תקלה. דלפמ"ש ביומא דס"ו דל"ח לתקלה אלא כדבת הקרבה היא וטרוד בה, וכיון דכשיבנה המקדש לא יוכל להקריב משום גזירת לקוח ויתום, כיון שאין טרוד בהקרבה ליכא חשש תקלה, ודמש"ה כשיצאו שנים בעשירי ירעו, וצ"ע לענ"ד, דהא כמו"כ לר' יוחנן איננו טרוד בהקרבה דהא קאמר דלא מיבעיא חד דלית לי' פסידא כו'. ובפרט דר' יוחנן סבר דבע"ח נדחין זבחים דנ"ט ויומא דס"ד) וא"כ כבר נדחה מהקרבה, וההיא דיומא צ"ע דהא כשתהא לשנה הבאה חטאת שעברה שנתה לא קאי להקרבה ואא"ל דמשום גזירה ימותו בפרט דלא שכיחא שנה מעוברת שתהא ראוי' לשנה הבאה] והא דקאמר ריו"ח דבמעשר בזה"ז עסקי' ומשום תקלה ימותו י"ל כמו שתירץ כבוד אחי הרב הגאון מהרש"ז שי' (בקונטרסו שבסוף ספר אילה שלוחה שנדפס בשנת תרנ"ז) דלפמ"ש התוס' ביומא שם ד"ה ואין מחרימין דבזמן הבית דשכיחי קדשים היו בקיאין וזהירין במילי קדושה משא"כ בזה"ז, י"ל דהתם ביומא דאיירי בזמן הבית לא חששו בכל הני דרועות לתקלה דגיזה ועבודה לפי שהיו בקיאין ונזהרין בזה משא"כ בזה"ז דלא זהירי חיישי' לתקלה דגו"ע ואדרבה ל"ח בזה"ז לתקלה דהקרבה דלא שכיח כלל. ודמש"ה פרש"י ד"ה בזה"ז דהחשש הוי משום תקלה דגו"ע יע"ש. ואולי י"ל בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דהא דס"ל לריו"ח דימותו משום תקלה היינו משום דלטעמי' דס"ל בע"ח נדחין וליכא חשש הפסד קדשים משא"כ לפום דפסק הרמב"ם פט"ו ממעה"ק ה"ד שאין בע"ח נדחים וראוי' להקרבה ומש"ה אין להמית אלא ירעה עד שיסתאב ואפשר דבין כך וכך יבנה ביהמ"ק קודם שיפול בו מום ויהא ראוי להקרבה הגם שמקודם בשעה שהוקדש לא הי' ראוי להקרבה לפי שלא הי' ביהמ"ק, וע' ע"א די"ג דקאמר רבא דעשיית גסטרא נראה כמטיל מום בקדשים ודלא הוי מטיל מום ממש משום דלא חזי לא