דבר אליהו (קלאצקין) קעג

דמיירי בכל גונא וכההיא דמתני'. וממילא כשלא חזר ונטמא בח' ליכא חיוב ב' קרבנות כיון שאין חיוב קרבן על טומאה ראשונה כשנזר בביה"ק וכיון דממילא מוכרח מהא דקתני דחזר ונטמא בח' דמיירי ברייתא, גם בטמא שנזר או שנזר בביה"ק דבכה"ג בודאי ס"ל לר"א דיום אחד אינו סותר א"כ גם אליבא דעולא עכצ"ל דמ"ש מתחיל ומונה מיד היינו בשביעי, ומיושב מ"ש התוס' דצ"ע מנלן כו' וכן מ"ש בתוד"ה א"ל ר"פ, וי"ל ג"כ עפמ"ש דס"ד אי לילה מחוס"ז ודלטעמיה [ממה שכתבתי בשקלאב שנת תר"ל]

ב) בירושלמי פ"ג דדמאי אר"י בן קבסוי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא טהור אחד מזה על טמא אחד עד שלמדתיה מאוצרה של יבנה וחכמים אומרים אפי' כולו גוי וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי הדא אמרה שטהור א' מזה על כמה טמאים דתנינן אצל הנכרי כפירותיו ועמ"ש בזה בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי, ולענ"ד אולי יש לפרש עפמ"ש התוס' בסנהדרין די"א ד"ה רשב"ג אומר חדש דלחד תירוצא הוי לשון חכמים כלשון תורה וכ"כ התוס' ביבמות דמ"ח ד"ה ירח (ומ"ש בחולין דקל"ז י"ל עפמ"ש במד"ר וישלח, ועכ"פ פשיטא דהוי ילפותא לענין גילוי מלתא בעלמא) וממ"ש "אפי' כולו גוי" (כמ"ש בדפוס קאפוסט) בלשון יחיד יש ללמוד דהגם שנכתב בלשון יחיד הוי כאילו נכתב בלשון רבים. ודה"נ הגם דכתיב על הטמא בלשון יחיד מ"מ מזה על כמה טמאים. וכדי שלא נטעה לפרש דמ"ש בלשון יחיד אפי' כולו גוי היינו שכל האוצר הוא של גוי לזה מסיים בירוש' דתנינן אצל הנכרי כפירותיו. וא"כ אס"ד שכל האוצר הוא של גוי, הי' כפירותיו של הנכרי (וע"ש בתוספתא דאוצר של ישראל ונכרים מטילין לתוכו אם רוב נכרים ודאי ואם רוב ישראל דמאי כו' וחכ"א אפי' כו') ומדהוי דמאי עכצ"ל שהאוצר אינו של גוי רק של שותפות ודמ"ש "כולו גוי" היינו שהרבה גוים מטילין ונותנין פירותיהן בהאוצר ורק ישראל א' מטיל לתוכו ומ"מ קא"ל בלשון יחיד [וע' מד"ר וישלח עה"כ ויהי לי שור וחמור דר' יהודה אומר משור א' יצאו שורים הרבה ור' נחמי' אמר לישנהון דברייתא היא כו' וע' ב"ק דנ"ד דר"י לחלק מונפל נפקא ורבנן ונפל טובא משמע ופרש"י כמו ועשה בצלאל ואהליאב, וכן בחולין דפ"ו ס"ל לרבנן דר"י דטובא משמע, ומשום דר"י לטעמי', וע' פסחים דל"ז דר"י יליף ממ"ש בתנור אחד דדוקא האפוי בתנור א' קרוי לחם ומשום דלטעמי' שמספיק מ"ש בלשון יחיד ודממילא מיותר מ"ש "אחד ודעכנ"ל דאתי לדרשא וע' מנחות דס"ג דממעט ממ"ש קרבן מנחה שאינו ב' וג' קרבנות, וריש תמורה דר"י לית לי' בעלי חוברין לסמיכה, וע' פסחים דצ"א ואולי ר"י לטעמי' דלדידי' מ"ש אחד אתי לדרשא דגם בשעה שנכנסין בשער אחד, ובפסחים דכ"ג עה"כ ונטעתם דכשכתוב בלשון רבים רבים דוקא. וע' סוטה ד"ז ממ"ש אותה לבדה. וע' קדושין די"ח דבגניבתו טובא משמע ופרש"י כדכתיב ובהמה רבה והדגה אשר ביאור וע' תמורה ד"ט דר"ש קאמר בהמה רבה איקרי כו' וע' מנחות דע"ט עה"כ יקריבנו ודע"ז עה"כ והקריב ממנו ובסנהדרין דס"ז עה"כ ותעל הצפרדע וע' סוטה דמ"ג חולין דקל"ה יומא די"א סוכה דכ"ז וביומא די"ג דלכ"ע נתמעט ב' בתים וע' ר"ה דכ"ו סוכה דל"ה גיטין כ' בכורות די"ח]

ג) פ' במה אשה ה"ב ר' היה נותן י"ג בזה וי"א בזה כמנין משמרות, ובק"ע דמפני זוגות לא נתן כאן י"ב וכאן י"ב, לע"ד ל"ש ענין זוגות במסמרי הסנדל. רק דלפום דקאמר בגמ' ד' ס' ב' מכאן וב' מכאן וא' בתרסיותיו) ממילא לא אפשר שיהא מספר שוה זוגי לפי שצריך שתהא אחת בתרסיותיו ושיהא מספר המסמרות בשיווי בשני צדדי הסנדל וכמ"ש ב' מכאן וב' מכאן ג' מכאן וג' מכאן, וא"כ לא אפשר שיתן י"ב שישאר י"א ולא יהא מספר שוה מכאן ומכאן ורק כשנותן י"ג הוי ו' מכאן ומכאן וכשנותן י"א הוי ה' מכאן ומכאן ומ"ש בירוש' שם ה"ה נתבאר למעלה סע"ב

ד) פ"ב דע"ג משיבין דבר שיצה"ר בטל. אולי יל"פ עפמ"ש ביומא דס"ט שנתבטל יצרא דעכו"ם וע' ע"א ד"ע דיצרא דיי"נ לא תקיף. משא"כ יצרא דעבירה ורביעה, ואולי י"ל בזה מה שהקשו על מה שהוצרכו לאסור סתם יינם דהא כבר גזר פנחס כמ"ש בפדר"א, דלפ"ז י"ל דלאחר שנתבטל יצרא דעכו"ם, דתו ליכא כ"כ חשש ניסוך. הוצרכו לחזור ולאסור, (הביאורים האלה בירושלמי רשמתי על הספר בשקלאב שנת תרכ"ח ומרבית החדושים שרשמתי אז בביאור כמה מקומות בירוש' נאבדו ממני, יחד עם מרבית חידושי בש"ס ופוסקים, ליל יום ה' ר"ח אייר תרמ"ז ומיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא, ובקונטרס עמודי שש שהדפיס אחי הרב ה"ג מהרמצ"ה ני' הדפיס בשמי ממה שמצא באמתחת הכת"י של כאאמו"ר זצ"ל דברים שכתבתי בשקלאב בשנת תרכ"ו כד הוינא טליא דרך קשר נימא בנימא ולא הי' ראוי לבא בדפוס, ומה שכתבתי שם ע"ד ק' הש"א, די"ל דאי מליקת ב' ראשים כאחת כשר, מולק בהדי חטה"ע הבא עה"ס חטה"ע ודאי דתו ליכא חשש לבישת כלאים שלא לצורך, ליתא, דגם כשאינו מולקן בבת אחת אלא זאח"ז ג"כ ליכא איסורא כיון שלבש בהיתר לצורך עבודה ולא שהה כדי לפשוט וללבוש (ע' מכות דכ"א) וגם ליכא בזה פס"ר דהנאת לבישת האבנט וכן מה שמקשין בברכות ד' ל"א א"ש. [וגם הס' אילה שלוחה מכאאמו"ר זצ"ל שהדפיס אחי הרב הנ"ל ני' בשנת תער"ב. הוא בכלל ספר שאינו מוגה]

ה) פסחים ד' ע"ה תד"ה למעוטי הקשה ר"י דאורלינש אמאי אצטריך קרא למעוטי אבר מעיקרו הא שמעי' לי' מדאצטריך לא תבערו למעוטי שאין שריפת ב"כ דוחה שבת כו'. לכאו' י"ל לענ"ד עפמ"ש התוס' בביצה דכ"ז דנתינה לכלבו אע"ג דאין כאן שום טורח זהו ביעורו, וכשם שאין שורפין קדשי' ביו"ט כך אין מבערין דרחמנא אחשבה להבערתו. וא"כ י"ל דסד"א דה"ה באבר מעיקרו ושיש בזה דחיית שבת דרחמנא אחשבה לשריפה ומלאכה וע' מו"ק די"ד תד"ה ממנעי ואולי י"ל דמשכחת שיהא שלא בדרך מלאכה ורק משום דהתורה אחשבה. ועמ"ש התוס' לעיל די"ב להקשות על פרש"י דבשעת ביעורו היינו אחר שש מודה ר"י דהשבתתו בכ"ד. ולכאו' הא קאמר ד' ה' דאא"ל תשביתו אחר זמן איסורו דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה. ואולי דוקא לרבנן דר"י דביעור חמץ הוי בכל דבר וחזינן שהקפידה תורה רק שיתבער ויושבת מהעולם ואין קפידא על מעשה ההשבתה וממילא לא דמי לשריפת קדשים משא"כ לר"י דאב"ח א"ש שיש חשיבות לענין הביעור כשריפת קדשים ממילא גם כשמשבית בכ"ד (אח"ז איסורו מצד ההכרח) ההשבתה בכ"ד הוא במקום החיוב ביעור ע"י שריפה שהטילה עליו התורה מקודם ויש לזה חשיבות מלאכה דהתורה אחשבה עוי"ל עפמ"ש התוס' ביבמות ד' ו' דמנלן למילף מלא תבערו ללאו או לחלק דהא אצטריך להא דמב"ד לא דחי שבת ותירצו דא"כ הו"ל למכתב